במשך השנתיים האחרונות נראה היה שאפילו בוש לא האמין שהוא יכול לזכות בקדנציה שנייה. הפגנות של מיליונים נגד המלחמה, העוני הגדל ומאות חיילים מתים היו אמורים לשלוח את בוש לנופש ארוך במיוחד בטקסס. ואם לא הם, אז מילארדי הדולרים שהשקיעו הדמוקרטים בבחירות היו אמורים לעשות את העבודה עבורם.

קרי והדמוקרטים לא ייצגו משהו שונה מבוש. ניצחון של קרי בבחירות לא היה גורם ליציאה של צבא ארצות הברית מעיראק או להפניה של תקציבים גדולים יותר לתעסוקה, רווחה או כל צורך אחר של העובדים. קרי זכה אמנם לתמיכה בקרב השכבות העניות יותר בארה״ב (ארבעת העשירונים התחתונים תמכו בקרי וארבעת העליונים בבוש), אבל זה היה בעיקר אקט של מחאה נגד המדיניות הקפיטליסטית של הממשל, כשלמעשה אחוז ההצבעה בקרב העשירונים הנמוכים היה נמוך ביחס לאחוז ההצבעה הכללי.

הכישלון של ניידר

מול קרי ובוש רץ המועמד העצמאי ראלף ניידר שיצא נגד שלטון התאגידים, והמצע שלו כלל דרישות כמו העלאת שכר המינימום, ביטול ההנחות של בוש במיסים לעשירים, מתן אפשרות לנישואים חד־מיניים, מדיניות ידידותית יותר לסביבה ועוד. ניידר קיבל בבחירות האלה בסביבות 400,000 קולות, לעומת שלושה מיליון בבחירות הקודמות. הסיבות לכך הן רבות ומגוונות, אבל הסיבה המרכזית היא שהקמפיין של ניידר לא השקיע מספיק מאמצים כדי לזכות בתמיכת מעמד העובדים בארצות הברית, והקמפיין שלו התאפיין בחוסר החלטיות. עבודה נחושה ולא מתפשרת בקרב איגודי העובדים והשכונות בערים היתה מביאה להישגים מרשימים יותר.

הממשל החדש־ישן עומד מול מצבים בלתי אפשריים שאליהם הכניס את עצמו. המלחמה בעיראק מסתבכת, והמתקפה על הערים רמאדי ופלוג׳ה רק תחמיר אותה. אפשר לצפות מממשל בוש השני להמשך התמיכה הכמעט בלתי מסויגת במעמד השליט הישראלי, בניסיון למצוא משת״פ פלסטיני שיוכל להרגיע מעט את המצב בשטחים, ולאפשר למיליונרים אמריקאים, ישראלים ופלסטינים להמשיך לנצל את העובדים בישראל ובשטחים באין מפריע. המדיניות הזו מלווה גם בהמשך הדרישה של הממשל האמריקאי לקיצוצים בתקציב הישראלי.

משבר נוסף שבוש הצליח לדחות לאחרי הבחירות הוא ההאטה הכלכלית וסכנת ההתחדשות של המיתון המרחפות מעל ארצות הברית. הנתונים הלא מחמיאים שהתפרסמו לאחרונה מראים על צמיחה נמוכה מהצפוי במשק האמריקאי, ועל כך שנוצרו רק 5% ממקומות העבודה הצפויים.

הנפט, שמחירו קפץ בשנה האחרונה מ־32 דולר לחבית לאזור 50 הדולרים גורם להאטה בצמיחה של כ־1.2% בצמיחה השנתית. וכל זאת כשלפי כל ההערכות מחירי הנפט יוסיפו לעלות. גם בועות האשראי והנדל״ן שנופחו בשנים האחרונות עלולות להתפוצץ בכל רגע, ולקחת את כלכלת ארה״ב ובעקבותיה את כלכלת העולם למשבר חמור הרבה יותר מהנוכחי.

המאבק רק מתחיל

הבחירות אמנם הסתיימו, אבל המאבק האמיתי של העובדים בארצות הברית רק מתחיל. עכשיו, כשהכורסה בבית הלבן צמודה לישבנו לארבע שנים נוספות, יוכל בוש לעשות את מה שבעלי ההון ששלחו אותו רוצים שהוא יעשה — להמשיך את הקיצוץ בתקציבי הבריאות והחינוך, להוריד מיסים לעשירים ולשלוח עוד ועוד עובדים להילחם ולמות בעיראק. אבל מדיניות זו לא תעבור בלי תגובה: הפגנות ושביתות המוניות של עובדים, סטודנטים ופעילים חברתיים הפכו לעניין שבשגרה, והן רק ילכו ויתחזקו. אבל כדי שהמאבק הזה יצליח הוא יהיה חייב להוביל להשתלטות מחדש של העובדים על האיגודים, שרובם פועלים כיום במסגרת המפלגה "הדמוקרטית", ולניהולם בצורה דמוקרטית באמת. בנוסף חייב המאבק לכלול הקמת מפלגת עובדים עצמאית וסוציאליסטית שתוביל את ההמונים בארצות הברית ותשבור את המונופול של המפלגות הקפיטליסטיות.