פיצוי עכשיו! לא לכפיית בחירה בין בריאות לפרנסה
קחו מהטייקונים, לא מעובדי המגזר הציבורי!
X
תודה רבה!
אוקיי, ההודעה שלך נשלחה, מצוין, נשתדל ליצור קשר בהקדם.
האם הציונות היא פתרון לאנטישמיות?
בישראל של שנות האלפיים יש אווירה של משבר. האבטלה גואה, העוני מתפשט ולפיגועים ולמלחמה לא נראה קץ. באותו זמן הממשלה, האוצר והבוסים נכנסים למתקפה כוללת נגד ציבור העובדים, המובטלים, הגמלאים והנוער. תקציבי החינוך מקוצצים בקביעות כבר כמעט עשור. ויחד עם הקיצוצים בתקציבי הרווחה והמשבר הכללי התוצאה ברורה: מורים מפוטרים באופן תעשייתי, רמת החינוך יורדת והאלימות בבתי הספר ובין בני נוער משתלטת. כל התופעות האלו הן לא מקריות, הן קשורות למשבר הקפיטליסטי.

הדפסה

הממסד, שמנסה לנתב בכל דרך את הזעם שאמור להיות מופנה אליו, ממשיך להיתלות בסיסמאות עלובות שפג תוקפם. בבית הספר אנחנו שומעים שוב ושוב, בצורה מנותקת לחלוטין מהמציאות, על הישגי התנועה הציונית. כתלמידים אנחנו נאלצים לשנן את כתביהם המשעממים של בורכוב, הרצל וז׳בוטינסקי. מנהיגים ציוניים ש"ממשיכי דרכם", הפוליטיקאים של ימינו, כבר מזמן שכחו אותם ופנו לבצע בנאמנות את מלאכת האינטרסים של בעלי ההון והאימפריאליזם האמריקאי.

מנסים ליצור אצלנו הרגשה של מצור. המושג אנטישמיות הפך לאחד הדגלים שהפוליטיקאים מנופפים בהם בלי סוף כדי לשכנע אותנו ללכת לצבא או למילואים, או סתם להיבחן לבגרויות. הם אומרים לנו שהמאבק הפלסטיני לשחרור לאומי הוא המשך של מלחמת הנאצים נגד היהודים. כל ביקורת בחוץ לארץ נגד פעולות הממשלה בשטחים מוצגת בחדשות כאנטישמיות. מדינת ישראל מוצגת כגן עדן ליהודים הנלחם על חייו.

כן, יש אנטישמיות באירופה
כן, היא גם נמצאת בעלייה בשנים האחרונות. אך האם היא אותו סוג של אנטישמיות שהציתה את התנועה הציונית לפני מאה שנים? האם מקורה באיזה מחלת נפש שיש למי שלא יהודי?
או שיש קשר בין מדיניות הממשלה הישראלית לבין איך שנתפסים ישראלים ויהודים בחו״ל... והאם יש קשר בין עליית כוחה של האנטישמיות למשבר הכלכלי העולמי שהתפשט בשנים האחרונות? אנחנו מסוגלים להבין שבשכונות של מעמד עובדים כאן בארץ, שסובלים מניצול ועוני, צומחת לצערנו יריבות בין עובדים רוסים למזרחים ולאתיופים וכן הלאה. לגזענות יש בסיס כלכלי וחברתי. ועל מנת להיאבק בה צריך להיאבק כנגד הבעיה הכלכלית והחברתית של ימינו, השיטה הקפיטליסטית.
גם לאנטישמיות יש רקע כלכלי, שאותו הפוליטיקאים מכל הסוגים לא רוצים שנדע. צריך להיאבק נגד אנטישמיות, אך האם הציונות ואלו שמייצגים אותה מציגים לנו דרך יעילה להיאבק בה?
במסמך הזה אנחנו נבחן את המקורות של האנטישמיות ושל התנועה הציונית. ננסה לבדוק את הקשר שבין שתיהן ואת הרקע החברתי עליו הן צמחו. כשאנחנו עושים את זה אנחנו נוכל לבחון האם הציונות הביאה פתרון ממשי לבעיית האנטישמיות בעבר, ועד כמה היא יכולה להביא פתרון שכזה היום.
כשמדברים על ההתחלה של הציונות ושל מה שמכונה האנטישמיות המודרנית, חייבים לדבר קודם כל על מזרח ומערב אירופה של סוף המאה ה־19 כלומר, לפני משהו כמו מאה ועשרים שנים. אבל לפני שאנחנו עושים את זה נציג קודם כל כמה קווים כלליים על ההיסטוריה של היהודים, במשך כל מה שמכונה אלפיים שנות גלות.

בהכרזת המדינה משנת 1948 כותב דוד בן גוריון:
"בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הניצחי. לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית."
זה תיאור לא כל כך מדוייק של מה שהיה.


רקע היסטורי
הממלכה היהודית
הממלכה היהודית השתרעה בתקופות שונות בעיקר באיזור הגליל והרי ירושלים, לפני משהו כמו אלפיים אלפיים חמש מאות שנים. במהלך קיומה התקיים בה מאבק מעמדי בין המעמד השליט של המלכים והכהנים לבין המוני העם, איכרים, סוחרים ועבדים. מאבק מעמדי שאפיין את כל חברות העבדים במזה״ת של אותם ימים כמו מצרים או פרס. הוכחה למאבק הזה אנו מוצאים בחוקי העבד שכתובים בתנ״ך והם בעצם סוג של רפורמות, הקלות חלקיות לעבדים. עצם הקיום של הרפורמות האלו מוכיח את קיומו של מתח בין האדונים לעבדים. המאבק המעמדי תפס צורה של מאבק לשחרור לאומי כשנכנסו למזה״ת שני פולשים אימפריאליסטים — היוונים והרומאים. כאשר האצולה היהודית משמשת כמשתף פעולה עם הכובשים ברוב הזמן. התנ״ך חובר מעשרות ספרים שנכתבו בתקופה הזו, בייחוד ע״י הכהונה השלטת, והוא מייצג בעצם את ההשקפות והאינטרסים של המעמד השליט היהודי ובעיקר את קיומו של סדר אלוהי ניצחי המצדיק את השלטון של הכהונה והמלכים ואת החוקים שלהם. ספרי הנביאים, שמבקרים את האצולה היהודית, נכנסו לקובץ התנ״ך מאוחר הרבה יותר, לאחר שכבר לא הייתה קיימת מדינה יהודית. התנ״ך ובית המקדש היו בשביל האליטה היהודית מה שהיו הפרמידות בשביל הפרעונים. דרך לגרום לעבדים ולשאר הנשלטים הרגשה כאילו הם אפסים ואין להם שום יכולת להפיל את המשטר ה"ניצחי".
אמצעי הייצור העתיקים של התקופה הכתיבו את אופי החיים הכלכליים, מסחר התקיים לאורך חוף הים התיכון ועל דרכי מסחר למזרח ואילו חקלאות התקיימה בעיקר באיזורים הפנימיים של הארץ. ככל שעלו באיזור הים התיכון אימפריות גדולות יותר, ובסופו של דבר האימפריה הרומית, כך התחזק הביטחון במסחר ימי והגיע למחוזות רחוקים יותר בעולם העתיק. על בסיס המסחר המתפתח היגרו יהודים סוחרים רבים לארצות אחרות עד כדי כך שבסוף תקופת בית שני, אי שם מסביב לשנת אפס לספירה, היו כבר רוב רובם של היהודים מחוץ לארץ.

לא עם מאוחד
תחת הכיבוש הרומאי, הגיע הפיצול הפנימי בתוך הארץ לשיא כאשר גם המעמד השליט היה מפורר בין החלק במעמד השליט היהודי שדרש את המשך השעבוד לרומא ולעומתם החלק באצולה היהודית שרצו להלחם בכיבוש ולהקים מדינה משל עצמם, כשהם השליטים. רוב העם סבל תחת המיסוי והדיכוי הרומאי, כמו גם מהניצול המעמדי של האצולה היהודית, וההמונים נדחפו למקום של יאוש, רבים מהם שהובלו ע״י קנאים דתיים, הרימו את נס המרד. במצב כזה של חוסר יציבות ממושך אנשים רבים מחפשים בריחה מהמציאות, וכך קם זרם חדש של מתבודדים, דתיים משיחיים קיצוניים, שכונו האיסיים. האיסיים ביקרו את המציאות הכלכלית והתרבותית של זמנם וברחו למערות במדבר ולאמונה בפרישות ובנזירות כדרך חיים. הם ניסו לקיים אורח חיים שיתופי. ככל הנראה ישו היה אחד מהם. הפתרון של בריחה מהמצב לא היה יכול להיות פתרון בשביל רוב האוכלוסייה.

סוף הממלכה
כשלון המרד הגדול, בשנת 70 לספירה הביא לחורבן בית המקדש, סמל השלטון של המעמד השליט היהודי, אבל הוא לא הביא לחורבן היהודים. הרומאים לא השמידו את העם היהודי, בכל זאת היה צריך מישהו לסחוט ממנו מיסים, והם רק הגלו את האצולה היהודית, את הכוהנים ואת המשפחות המיוחסות. רוב היהודים שחיו אז בארץ נשארו, ושישים שנה מאוחר יותר ניהלו מרד הירואי נוסף נגד הכיבוש הרומאי, מרד בר כוכבא, שגם הוא נכשל. למעשה, לא היה אף אקט גדול של גירוש, כמו שאנחנו רגילים לחשוב, ומרבית היהודים שעזבו את הארץ עשו זאת מסיבות של דוחק כלכלי (לא בהכרח מכוח הזרוע), בתהליך ארוך ואיטי שנמשך עד שנת 300 לספירה בערך.
כבר מהמאה הראשונה או השנייה לספירה החלה ההתדרדרות ההדרגתית של האימפריה הרומית. התדרדרות שנבעה בסופו של דבר מהתבססות הכלכלה על עבדים וסחר זול, שגרמו לניוון החקלאות ברומא עצמה ובכך לניוון מעמד האיכרים החופשיים ברומא, שהיו הבסיס לצבא הרומאי בתקופת עליית האימפריה. עם התנוונות האימפריה חלה גם הרעה משמעותית בבטחון בכל האימפריה, וזה השפיע על המסחר שהחל להתמעט.
הסנהדרין, שהיה בעצם הגוף השילטוני של היהודים בארץ, שיתף פעולה עם הכיבוש הרומאי שעזר להקים אותו. מעמד חדש של כהונה נוסד בשנים האלה, הרבנים. והם ניסחו את עיקרי הדת החדשים שהתאימו למצב החדש שבו היו היהודים, ללא מדינה וללא בית מקדש. דת של גולה. כך נולד התלמוד היהודי.
יחד עם התדלדלות מספר היהודים כאן בארץ עזבו גם הרבנים את המקום והיגרו לריכוזי היהודים במדינות אחרות, עיראק, איטליה, מרוקו, מצרים ומאוחר יותר ספרד. היהודים שנותרו בארץ התבוללו עם האוכלוסיות המקומיות באיזור ועם הכיבוש הערבי במאה השביעית לספירה נותרו מהם רק כמה מאות מרוכזים בעיקר בגליל.

היהודים ב"גולה"
המסורת היהודית מנסה לספר לנו איך שרדו היהודים למרות הגולה, אבל האמת היא שהעם היהודי שרד, דווקא, בגלל הגולה. אלא שהיהודים כבר לא היו עם, במובן שאנחנו מתכוונים אליו כשאנחנו אומרים עם. במשך מאות שנים היו להם טריטריות שונות, הם דיברו שפות שונות, והזיכרון ההיסטורי של הלאום נמחק והתמזג עם המציאות החדשה של הקהילות היהודיות. הקשר בין הקהילות השונות, שהיה מועט יחסית, לא היה על בסיס לאומי אלא על בסיס דתי. בערך כמו הקשר בין הכנסיות הקאתוליות השונות בעולם, רק בצורה רופפת יותר. לא הייתה שום מודעות לאומית אצל היהודים, וכשמדברים על לאומיות מדברים בסופו של דבר בעיקר על סוג של מודעות, והגעגועים לארץ ישראל התחברו יחד עם הדת ועם הציפייה לבואו של המשיח הגואל, שהוא עקרון חשוב ביהדות של הגולה. מה שהחזיק את הישוב היהודי בארץ במשך מאות שנים היה בעיקר הגירה של יהודים דתיים שרצו להיקבר בארץ הקודש, בכל מקרה, גם כשהיה יחסית נוח להגר לארץ, רק מעטי מעט עשו את הצעד הזה.

היהודים באירופה של ימי הביניים
במשך כל ימי הביניים, שנמשכו למעלה מאלף שנים, השתמשו המלכים והאדונים הפיאודלים של כל הממלכות ביהודים כדי להסיט את הזעם של המעמדות הנשלטים מהשליט, אל היהודים. האדונים והמלכים אסרו על יהודים לקנות אדמות ולהיעשות איכרים כדי שלא יווצרו תנאי חיים ואינטרסים משותפים לאיכרים יהודים ונוצריים, וכדי שיהיה אפשר לגרש את היהודים מדי פעם, מבלי לפגוע בייצור החקלאי. כדי להתפרנס הוקצו ליהודים מספר מקצועות מוגבל ובעיקר את המקצועות של המלווים בריבית וחוכרי הקרקעות. עיסוקים שהובילו בהכרח להתנגשויות עם איכרים פשוטים שלא יכלו להחזיר חובות או לשלם את דמי החכירה. כך ניקו עצמם האדונים והמלכים ממלאכות "מלוכלכות" ויכלו תמיד להאשים את היהודים בעושק האיכרים, אפילו שברוב המקרים עבדו היהודים בשמם, בחסותם ובכספם של אותם אדונים. היהודים מילאו תפקיד כלכלי במדינה, ולא היו עם, אפשר היה לכנות אותם סוג של קסטה, או "דת מעמד". קיומם נשמר לא בזכות "הדבקות בתורת ישראל" וגם לא בזכות איזה נס משמיים. הקיום של היהודים נשמר רק בגלל שהאדונים והמלכים לא נתנו לו להיפסק. הם מילאו תפקיד פונקציונלי בתוך המערכת של המלכים, בדיוק כמו שהאנטישמיות כנגדם מילאה תפקיד גם כן. כל עוד לא היוו האיכרים והצמיתים איום ממשי על המלכים ניתן היה להחזיק את החבל בשתי קצוותיו. היו מעט מאוד מקרים בהם נדחפו המלכים לשבור את הכלים ביחס שלהם אל היהודים, ומקרים כאלה התרחשו תמיד כתגובת נגד למרידות איכרים וצמיתים, במטרה להסיט את הזעם של המורדים.

"תור הזהב"
היהודים בעולם המוסלמי לא סבלו מכזה סוג של דיכוי.
למעשה, האימפריה המוסלמית התקינה חוקים דתיים מיוחדים שיאפשרו את קיומם של דתות לא מוסלמיות בתוך מדינות מוסלמיות. מצוות "אהל אל כתב" קבעה שנתינים מדתות שמאמינות בספר הספרים, כמו נוצרים, יהודים, שומרונים וכו' יצטרכו לשלם מס מיוחד לשליטים המוסלמים, ובתמורה לכך יורשו לשמור על דתם וליהנות מזכויות כמעט שוות לאלו של הנתינים המוסלמים. הסיבה לצעד הזה היתה נכונותו של המעמד השליט המוסלמי להשתמש במיטב הכשרונות וכח העבודה שניתן היה לצרף לכלכלה המוסלמית שצמחה באותה תקופה. האיסלם איחד עמים רבים תחת סמכות אחת ואל״ף בי״ת אחד (הרמב״ם כתב בערבית) ובכך שיחרר את האיזורים האלו ממאות שנים של ניוון הכלכלה והחברה הרומית העולמית. הכלכלה והמסחר בעולם המוסלמי שיגשגו ואיתם המדע, הרפואה, האמנות על סוגיה השונים והפילוסופיה. היהודים שמרו על מקומם הכלכלי כסוחרים, שרכשו עוד בתקופה הרומית, וכעת גם הפכו לבעלי מלאכה אומנים, לאנשי תרבות ואפילו למדינאים.
בספרד המוסלמית, שהיתה היהלום שבכתר של העולם המוסלמי בימי הביניים, חיו יהודים ומוסלמים בדו קיום יוצא מן הכלל. נוצרו יצירות תרבותיות ודתיות יהודיות חשובות, וגם יצירות מוסלמיות חשובות. זו היתה תקופת הגאונים. השגשוג הזה נפסק עם הכיבוש הנוצרי של ספרד והתחלת האינקווזיציה וגירוש היהודים.
העולם המוסלמי הפסיק את תור הזהב שלו בעקבות הכיבוש המונגולי במאה ה־12 ובייחוד בעקבות עליית המסחר וגילוי העולם האירופים שלוש מאות שנים מאוחר יותר. כך הפכה מצוות "אהל אל כתב" ששיחררה עמים רבים בתקופה הפרוגרסיבית של המוסלמים ל"מס הגולגלת" השנוא של האימפריה התורכית, בתקופת הניוון של האיסלם.
יחד עם זאת, מצב היהודים בעולם המוסלמי היה טוב הרבה יותר ממצב היהודים באירופה כמעט תמיד. רדיפות מעטות, שהתקיימו בייחוד בתקופות של משבר, היו בהחלט תופעות שלא העידו על המצב הכללי של היהודים באיזורים אלו. אנטישמיות נגד היהודים תפרוץ בעולם המוסלמי רק מאוחר מאוד. ובאופן פרדוכסלי היא תצמח כתגובה לתנועה הציונית ולסכסוך הלאומי שנוצר בינה לבין התנועה הלאומית הפלסטינית. לכן, נחזור סופסוף לתנאים בהם צמחה התנועה הציונית, לסוף המאה ה־19, אי שם במזרח אירופה.


היסטוריה מודרנית
היהודים במזרח אירופה
בסוף המאה ה־19 חיו כחמש וחצי מיליון יהודים במזרח אירופה, יותר ממחצית מספר היהודים בעולם באותה תקופה. והם חיו תחת שני המשטרים שהם מהגרועים והמדכאים ביותר בהיסטריה — הקיסרות הרוסית של הצאר והקיסרות האוסטרית. אנחנו נתמקד בעיקר ברוסיה ובפולין, שהיו תחת שלטון הצאר הרוסי, משום ששם היו הפרעות האנטישמיות הגדולות ביותר של אותה תקופה, ושם צמחה גם הציונות לראשונה. הכלכלה הרוסית התבססה בעיקר על חקלאות מפגרת, שהיא שריד של הכלכלה הפיאודלית. ולמרות שמדינות אחרות, ובעיקר מדינות במערב אירופה, כבר עשו את הזינוק קדימה עם התעשייה והקפיטליזם ויצאו למעשה מימי הביניים, רוסיה נותרה ארץ מפגרת וענייה. היהודים חיו בתנאי דיכוי קשים ובעוני מחפיר וסבלו מרדיפות ורציחות על רקע אנטישמי. הם היו מרוכזים בעיקר באיזור שנקרא "תחום המושב", שהוקצה להם ע״י השלטון הצאריסטי.
שליחים יהודים ל"תחום המושב" דיווחו בשנת 1881 על תנאי החיים המצמררים של היהודים שם:
"מי שהיה רק פעם אחת בישוב באלטה יתפלא לראות הרבה חנויות... התבוננו היטב לחיי הסוחרים האלה ותראו כי צורכי חייהם מצומצמים מאוד... הבתים שהיהודים יושבים בהם דומים יותר לרפתות מאשר למושבות בני אדם, ואף על פי כן בבתים האלו, שאין בהם יותר משניים שלושה חדרים, יושבות לפעמים ארבע משפחות... חדרי הבתים דומים ללולים, החלונות מלאים טלאים של נייר (המראה הזה נכתב בחודש פברואר שהוא חודש של חורף מקפיא ב"תחום המושב"). ביגדי האומללים הם בלויי סחבות. פני בניהם חיוורים, כחושים, חלשים ומלאים בקמטים, כמו זקנים."
היהודים לא היו הקבוצה היחידה שסבלה מדיכוי והשפלה באימפריה הרוסית. רוסיה היתה באותה תקופה, כפי שציין לנין: "בית כלא ללאומים שונים", כאשר החלק של האוכלוסייה שהיה רוסי כלל רק 43% מהאוכלוסייה הכללית. כל השאר הורכב מעשרות לאומים שונים שסבלו כולם מנחת השוט של הצאר. ואלו שהיו שייכים ל'רוב' ברוסיה, כלומר הרוסים, לא ממש ליקקו דבש. בהנחה שהם לא השתייכו למשפחת המלוכה של הצאר, או היו חלק מהביורוקרטיה הגבוהה שלו, אז סביר להניח שגם הם סבלו מרעב וממחסור כאיכרים או כפועלים.

ההמונים נאבקים, הצאר תוקף יהודים
ההמונים ברוסיה החלו להיאבק בשלטון הצאר. בתוך תקופה של שלושים שנה היו שתי התנקשויות בחיי הצאר (מתוכן אחת שהצליחה) ושלוש מהפכות (ואחת מוצלחת).
שלטונו של הצאר, כדי לשרוד, הגביר את השנאה שבין הלאומים ברוסיה לפי השיטה הישנה והבזויה של הפרד ומשול. בשנת 1905 יצאו העובדים והאיכרים הרוסים וניסו להפיל את שלטון הצאר המדכא. המהפכה נכשלה והמעמד השליט, שניצל בינתיים מכלייה, פתח בתעמולת שקרים תוך כדי חיזוק התנועות האנטישמיות ("המאות השחורות", קוזאקים למיניהם), במטרה להחליש ולהפריד את התנועה המהפכנית.
לנין, התייחס למאורעות הללו בנאום ב־1917:
"שנאת הצאריזם פגעה ביהודים בחמת זעם מיוחדת. מצד אחד העמידו היהודים אחוז גבוה במיוחד של מנהיגי התנועה המהפכנית (ביחס לגודלם באוכלוסייה). ואולם מן הצד השני ידע הצאריזם לנצל יפה מאוד את הדיעות הקדומות הגרועות ביותר נגד היהודים, הנפוצות בקרב שכבות האוכלוסייה חסרות ההשכלה. הנה כי כן באו הפרעות, שרובן נתמכו בידי המשטרה, או אף פשוט כוונו על ידיה. מעשי טבח נוראיים ביהודים שלווים, בנשים וילדים, מעשים שהשניאו כל כך את הצאריזם העקוב מדם על כל העולם התרבותי. במאה ערים נמנו בתקופה ההיא למעלה מארבעת אלפים הרוגים, יותר מעשרת אלפים שנפצעו ונעשו בעלי מומים..."
ברחבי האימפריה הרוסית נודעו לשמצה חוקי "נורמוס קלזוס" שהפלו לרעה יהודים בתחום החינוך, בכניסה לאוניברסיטאות, חוקים שמנעו מהם להתיישב מחוץ לאיזור "תחום המושב" וממשלת הצאר הכבידה ידה על היהודים, ככל שהמאבק המעמדי איים על ההגמוניה שלה.
התחיל גל הגירה עצום של יהודים ממזרח אירופה לשאר העולם. מיליונים ברחו לארה״ב, לארגנטינה, לדרום אפריקה, למערב אירופה ומיעוט קטן הגיע למקום שנקרא אז פלסטינה.
הגירת המיליונים לא צמצמה את מספר היהודים ברוסיה, ויחד עם ריבוי טבעי גבוה מספרם אפילו עלה. חלק גדול מהיהודים שנשארו ברוסיה, ובייחוד בני הנוער היהודים, הצטרפו למפלגות מהפכניות. מפלגת ה"בונד", מפלגה יהודית שהתבססה על רעיונות מארכסיסטים, הייתה מפלגה חזקה מאוד. ומפלגה נוספת, המפלגה הבולשיביקית, זו שהובילה את המהפכה הרוסית המוצלחת בשנת 1917, גם היא משכה את הנוער וההמונים היהודים, שם הם נלחמו צד לצד יחד עם העובדים והאיכרים המדוכאים מלאומים שונים ברוסיה, עד הניצחון.

היהודים במערב אירופה
באותה תקופה במערב אירופה, במדינות כמו אנגליה, גרמניה וצרפת, המצב הכלכלי והפוליטי היה שונה, וגם מצב היהודים היה שונה.
כשמדברים על מערב אירופה של סוף המאה ה־19, חייבים לדבר על הופעתם של מהפכות של עובדים כחלק מהתעוררות התנועות הלאומיות של העמים האירופים השונים, ודרך זה להבין את ההשפעה שהיה לזה על צמיחת הציונות.
יהודים רבים ראו את המהפכות האירופאיות כדבר חיובי שהם לוקחים בו חלק, ועוד יותר מכך הם ראו גם בהפלת החברה המעמדית, ע״י מעמדות העובדים בכל ארץ, כדרך לשחרור היהודים. יהודי באוסטריה של 1848 (שנה חשובה מאוד שהתרחשו בה הרבה מהפכות): "אם נכון הוא, כי מצפים אנו לבוא המשיח, כי אז חייב הוא לבוא בשנת 1849. אם לא יוסיפו לדכא אותנו, לא נצטרך את המשיח". או מישהו אחר שאמר: "היהודים יעלו ויפלו עם המהפכה".
המהפכות הללו הצליחו לסלק את המעמדות השליטים הישנים, הפיאודלים, ואפילו לאחד נסיכויות פיאודליות למדינה לאומית אחת, כמו שקרה בגרמניה ובאיטליה. אבל השליטה במדינות הלאומיות החדשות האלו לא עברה לידי העובדים והאיכרים, שחוללו את המהפכה, אלא דווקא לידי הבורגנות — מעמד הסוחרים ובעלי ההון. הבורגנות ניצלה את המהפכות ההמוניות כדי להשתלט על החברה, דרך הבטחות לכנון חברות דמוקרטיות.

מה הם הגורמים לאנטישמיות המודרנית?
היהודים, במדינות הבורגניות זכו לדבר שנקרא "אמנציפציה" ("שחרור" בתרגום לעיברית). כלומר, שיוויון זכויות חוקי. והם החלו להשתלב בכלכלה ובחברה המתועשת של אותן ארצות. התפקיד הכלכלי של היהודים בימי הביניים התבטל בעקבות המהפכה התעשייתית, ועצם זה שרוב היהודים כבר חיו בערים (בגלל שבימי הביניים אסור היה להם להיות חקלאים), היווה עבור היהודים קרש קפיצה לתוך החברה הקפיטליסטית. התפקידים הכלכליים שהיו להם בימי הביניים (מלווים בריבית וסוחרים) הפכו ליתרון יחסי של חלק מהיהודים בחברה הקפיטליסטית על פני האיכרים הנוצרים שנאלצו לנטוש את הכפרים השוקעים ולנסות את מזלם כעובדים בערים התעשייתיות העולות. וכך צמח מעמד הביניים היהודי, העירוני, ומתוכו צמחו בעלי ההון היהודים.
יחד עם זאת, רוב היהודים היו עובדים ועבדו צד לצד עם עובדים נוצרים, באותם מפעלים, גרו באותן שכונות, וסבלו מאותו ניצול קפיטליסטי — כעובדים. העובדים היהודים ראו את עצמם חלק מהחברה החדשה והחלו למעשה בתהליך של טמיעה והתבוללות באוכלוסייה הכללית.
כמה מפלגות וגורמים בתוך המעמדות השליטים של מדינות אלו הטיף לאנטישמיות, ככלי לפילוג מעמד העובדים. המפלגות האנטישמיות הללו השתמשו בתפקיד המסורתי שהיה ליהודים בימי הביניים ובשנאה האמיתית שחשו עובדים ואיכרים רבים נגד הבנקים והקפיטליזם, ויצרו סוג חדש של אנטישמיות. בבית ספר מכנים את זה אנטישמיות מודרנית, אבל יותר נכון לכנות את זה "סוציאליזם של שוטים". כלומר, לעודד השקפות גזעניות על הקרקע של הניצול והעוני של המעמדות המדוכאים בתקופה הקפיטליסטית. היהודים הואשמו בכך שהם מתכננים להשתלט על העולם, ודרכי הפעולה שלהם, עפ״י התעמולה האנטישמית, דמו באופן כמעט זהה לדרכי הפעולה של התאגידים הקפיטליסטים הבינלאומיים.
שותפו של מרכס, פרידריך אנגלס, כתב במכתב לפועל עוד ב־1890: "האנטישמיות מסלפת את פני המציאות. אין היא יודעת את היהודים שאותם היא מחרפת ומגדפת. שאם לא כן, הרי היו יודעים כי מצויים אלפים אלפים של פועלים יהודים והפועלים היהודים הם המנוצלים והמדולדלים ביותר. במשך שנים עשר חודש היינו עדים באנגליה לשלוש שביתות של פועלים יהודים".
צמיחת האנטישמיות עצרה את ההתבוללות של היהודים במערב אירופה.


עליית הציונות
התחלת הציונות
הבסיס של התנועה הציונית הוא במשכילים ובני המעמד הבינוני היהודים של מזרח אירופה ובבעלי הון ובני מעמד בינוני יהודים ממערבה.
התנועות הפוליטיות הראשונות שניתן לכנות אותן ציוניות היו 'חובבי ציון' שצמחו במזרח אירופה. חברי תנועת חובבי ציון קראו לעליה לפלסטינה כפתרון לבעיית האנטישמיות. הן פעלו בעיקר ברוסיה ב'תחום המושב' ורוב היהודים לא הסכים עם הפתרון הזה. חברי חובבי ציון היו מיעוט שבמיעוט אם מסתכלים על ההשתייכות הפוליטית של היהודים ברוסיה. למעשה, חובבי ציון היו כבר בתהליך התפוררות והיעלמות אלמלא קמה במערב אירופה תנועה ציונית אחרת.

הציונות של הבורגנות
הרצל היה עיתונאי יהודי בן המעמד הבינוני בגרמניה, שכתב את הספר 'מדינת היהודים' והתחיל בפעילות פוליטית לבניית תנועה ציונית גדולה. הרצל הטיף לפתרון האנטישמיות ע״י הקמת טריטוריה נפרדת ליהודים, בחסות המעצמות האימפריאליסטיות הגדולות.
'מדינת היהודים' של הרצל היא העתק מוחלט של כל מדינה מערבית אירופית של ימיו, ובייחוד של גרמניה. שפת המדינה היא גרמנית. הכלכלה שלה היא קפיטליסטית והמבנה הפוליטי שלה זהה לכל אחת מהדמוקרטיות הבורגניות של זמנו. כשהוא מדבר על שבע שעות עבודה ביום, הוא לא עושה את זה מתוך איזו אמונה סוציאליסטית או מהפכנית (למעשה הוא אפילו התנגד בסיפרו לסוציאליסטים), הוא פשוט מצטט ומחזק את הדרישות של המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית. מפלגת עובדים שצמחה באותה תקופה וזו הייתה רק דרישה אחת שלה. הרצל לא סתם בחר דרישות סוציאל־דמוקרטיות ל'מדינת היהודים' שלו, הוא השתמש בדרישות הללו כדי לחדור לשכבות העובדים והנוער היהודים שהשתתפו בצורה בולטת במפלגות שמאל מהפכניות.
הרצל סבר כי ה, מדינה היהודית, שלו תוכל לקום רק בחסות האימפריות. לכן הוא הלך לבקש מהן רשות להקמת טריטוריה יהודית בחסותם. הוא הלך ונפגש עם שר הפנים הרוסי של הצאר, אותו שר פנים שהיה אחראי ישירות לפרעות קישינב ב־1903 ושהיה חבר בממשלה שהצהירה כי "שליש מהיהודים יגורשו, שליש מהיהודים יתבוללו ושליש מהיהודים יושמדו". הרצל מציע לו דרך לפתור את בעיית המיעוטים והמרידות בארצו בדרך של הציונות. הוא נפגש עם הסולטן המושחת של האימפריה העות׳מנית כדי לבקש ממנו אישור להקים 'מדינת יהודים' בשטח שליטתו. המפגשים האלו לא הצליחו להשיג תוצאות אבל חשפו את הפוליטיקה האמיתית של "הציונות המדינית". הציונות עובדת בתוך תחומי השליטה של האימפריות הקפיטליסטיות ומבקשת, בסופו של דבר, להקים 'מדינה יהודית' שתהיה קולוניה שלהן, ובעיקר קולוניה של בריטניה. שם היתה להרצל, ולממשיכי דרכו, ההצלחה הדיפלומטית הגדולה ביותר.

הצהרת בלפור
האימפריה הבריטית, יחד עם שאר האימפריות בעולם, הכינו באותן שנים את סעודת הזלילה שהם תיכננו כאשר יחלקו לעצמם את האימפריה העות׳מנית. הסולטנות הזו, לא הצליחה לעמוד בתחרות אל מול המעצמות התעשייתיות הגדולות שבמערב והייתה כבר כמה עשרות שנים במצב של התפוררות.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, והסתירות הגדולות הגלומות בקפיטליזם התנגשו אחד מול השני, שלחו כל המעצמות הקפיטליסטיות את העובדים שלהם להלחם, כחיילים, אלו באלו. כך נגזרו על יבשת אירופה שנים של מלחמה מיותרת ועקובה מדם. כדי להביס את הצד האחר הציגה כל ממשלה כלי נשק חדשים וקטלניים יותר (נשק כימי, טנקים, מטוסים) כשהמימון לצעצועי המלחמה החדשים הגיע בדרך כלל על חשבון יצירת רעב בערים וניצול מוגבר של העובדים במפעלים.
בריטניה הבינה את הפוטנציאל של תמיכה יהודית לכיבוש שלהם של פלסטינה מידי הסולטן העות׳מני והממשלה שלה פירסמה ב־1917, לאחר שלוש שנות מלחמה, את הצהרת בלפור (שפורסמה באופן לא מפתיע באותו החודש של המהפכה הרוסית, במטרה מתוכננת לעורר בקרב המוני העובדים והנוער היהודים הזדהות עם רגשות לאומיים שתאפיל על הסולידריות שלהם עם המהפכה הרוסית). הצהרת בלפור קובעת כי פלסטינה היא הבית הלאומי ליהודים. המונח "בית לאומי" לא סותר כמובן את השליטה של בריטניה על אותו בית.
התנועה הציונית הפוליטית, שזכתה לתמיכה של מעצמה גדולה כמו בריטניה, שיצאה מנצחת ממלחמת העולם, גודלת ומתבססת. היא מקימה מוסדות בינלאומיים כמו ההסתדרות הציונית (ההנהגה הפוליטית של הציונות), בנק אוצר ההתישבות (הקופה המשותפת של התנועה) ומקיימת משלחות קבועות של נציגים לכל חלקי אירופה ולמקומות נוספים בעולם. הכסף הגדול של הציונות בא בעיקר מכיסם של בעלי הון יהודים ממערב אירופה וגם, איך לא, מתמיכתה של האימפריה הבריטית.


אנטישמיות מודרנית
האנטישמיות בתקופה התעשייתית
נעזוב לכמה רגעים את התפתחות הציונות, נחזור אליה מאוחר יותר, ונברר קצת יותר את הבסיס לאנטישמיות מודרנית.
לכאורה, אמורה האנטישמיות להיעלם כשמופיעה התעשייה. היהודים כבר לא ימלאו תפקיד כלכלי ומסוגר בחברה והמלכים הפיאודלים והכנסייה לא ישלטו עליה יותר. היהודים יוכלו להתחיל בתהליך של הטמעות בתוך החברה הכללית, כשווים מול שווים, והקפיטליזם הבינלאומי ישחרר את האוכלוסיה מדיעות עתיקות וגזעניות.
לצערנו, אנחנו יודעים שהאנטישמיות בתקופה הקפיטליסטית, לא רק שלא נעלמה, אלא הגיעה לשיאים מחרידים, שכמותם האנושות עוד לא הכירה. איך אפשר להסביר את זה?
הקפיטליזם מבטל את המעמדות הישנים, הפיאודלים, בחברה ומעמיד במקומם חלוקה פשוטה יותר, לשני מעמדות — מעמד העובדים ומעמד בעלי ההון. למעמד השליט הקפיטליסטי יש אינטרס גדול יותר לפורר את המעמדות הנשלטים שלו מאשר היה למעמד השליט הפיאודלי אינטרס לעשות את זה, כפי שנראה מייד.
האיכרים והצמיתים של החברה הפיאודלית לא היו יכולים להיות מעמד מהפכני. בגלל הפיזור הגיאוגרפי שלהם וחוסר התקשורת שהתקיים בין הכפרים השונים, לא התפתחה בקרב האיכרים מודעות מהפכנית כללית ולא צמחה הבנה אמיתית של איך עובדת השיטה הפיאודלית כולה וכך גם סולידריות מעמדית של האיכרים מול האדונים.
בניגוד לאיכרים של ימי הביניים, לעובדים של התקופה הקפיטליסטית יכולה להיות דרך המאבק האפקטיבית ביותר כדי להשתלט על החברה, אם הם רק פועלים יחד. התעשייה, שהיא המנוע העיקרי המזין את השיטה הקפיטליסטית, תלויה לחלוטין בעובדים. דרך שביתות משותפות, פעולות סולידריות והשתלטות על מפעלים, יכולים העובדים להפיל את השיטה הקפיטליסטית ולכונן חברה תעשייתית חדשה. מסילות הברזל, הכבישים, ספרים ועיתונים, מקצרים את המרחק בין העובדים השונים ומודעות מהפכנית והשקפה כללית על החברה, הם המורשת החשובה ביותר של התקופה הקפיטליסטית לעובדים. מכאן ברור מדוע מפחדים בעלי ההון מכל סוג של אחדות של מעמד העובדים, ומסיתים נגדה. ולא רק זה, הם בדרך כלל גם יוצרים הפרדות ממשיות בין עובדים לעובדים, מעסיקים בכוונה עובדים הדוברים בשפות שונות כדי שלא יוכלו לדבר ביניהם, מעסיקים דרך חברות כ״א ומונעים מעובדים להתאגד ועוד ועוד.

האנטישמיות לא צומחת באופן אוטומטי
הקפיטליזם עלה לשלטון, כאמור, דרך המהפכות של המעמדות הנמוכים. היה לו, לפחות בהתחלה, אינטרס להציג את עצמו כמעמד משחרר חברתי ולא כגורם גזעני. לכן ניתנו לעובדים קודם כל האמנציפציה ושאר הזכויות הדמוקרטיות החוקיות בכל המדינות שבהן עלתה הבורגנות לשלטון. בצורה כזו, ועם הצמיחה הכלכלית הקפיטליסטית, ניתן היה לכסות על הניצול החברתי העצום שהשיטה הקפיטליסטית יוצרת.
אבל מרגע שמתחילות ההתארגנויות החופשיות של מעמד העובדים, המפלגות שלו, האיגודים שלו, ומרגע שהקפיטליזם מתחיל לסתום את הגולל על עצמו והתחרות החופשית שאיתה הוא עלה מוחלפת בכלכלה של מונופולים בינלאומיים ומשברים כלכליים, אז מפעילים הקפיטליסטים את כל הקלפים שעומדים לרשותם כדי לדכא את ההתאחדות של העובדים. ואז מתחילות ההגבלות על חופש התנועה, על הזכות לבחור ולהיבחר. כאן מתחילים המעצרים, ההוצאה של תנועות מחוץ לחוק, ואפילו רצח. וכך מופיעה האנטישמיות ושנאת הזרים הגזענית מכל סוג. כל צעד על פי מידת הקיצוניות של החלק במעמד השליט המפעיל אותו ולפי מידת האיום שמהווה מעמד העובדים באותה תקופה.

האנטישמיות היא כלי נשק נגד העובדים
והיא כלי נשק בזוי ושפל בדיוק כמו כל סוג של גזענות ושנאה שהמפלגות של הקפיטליסטים מנסות לזהם באמצעותו את החברה. האנטישמיות והגזענות צומחות ביחס הפוך למאבק המעמדי. כלומר, בתקופה של מהפכות ותסיסה חברתית מלמטה, המפלגות הלאומניות והגזעניות לא ממש מתפקדות (או פשוט מפחדות לצאת לרחוב). אבל במקרה שבו מהפכות נכשלות (כמו במקרה של המפכה הרוסית ב־1905), או שהתסיסה החברתית נגמרת בכשלון — בתקופה שהעובדים לא מאמינים בכח של עצמם ומאוכזבים ממפלגות העובדים שלהם — זו שעתה הגדולה של הגזענות, אז צריך מישהו להאשים והשנאה מנותבת מלמעלה לכיוון הזה.


הנאציזם
עליית הנאצים — תבוסה לעובדים
המקרה של גרמניה ממחיש את זה בצורה ברורה ופשוטה. מדינה שהיתה דוגמה ומופת לתרבות הנאורות הקפיליסטית, לאמנציפציה, התדרדרה תוך עשרים שנה לידי המשטר המזוויע ביותר בתולדות האנושות. והמקור להתדרדרות הזו, במדינה קפיטליסטית כה מרכזית, הייתה הכשלון במלחמת העולם הראשונה והכשלון של מהפיכת העובדים ב־1918, מיד אחרי המלחמה, מהפכה שהוכשלה על ידי המפלגה הסוציאל־דמוקרטית.
מפלגת עובדים שצמחה כמפלגה מהפכנית בתקופה של צמיחה קפיטליסטית והצליחה במשך תקופה ארוכה לשפר את רמת חייהם של העובדים הגרמנים ע״י כל מיני רפורמות. בהדרגה הפסיקה המנהיגות של המפלגה להאמין בפתרון מהפכני של הקפיטליזם ובד בבד צמח הקרייריזם בקרב מנהיגות המפלגה. המפלגה הפכה למפלגה שהמנהיגות שלה היא ביורוקרטית ומנותקת מהעובדים. היא תמכה במלחמת העולם הראשונה, ולאחר הכשלון במלחמה היא גם בגדה במהפכה של העובדים, ומכרה אותם תמורת כסאות בפרלמנט. הכשלון של המהפכה, והממשלה הקפיטליסטית שהוקמה אחר כך, ושהונהגה על ידי המפלגה הסוציאל־דמוקרטית עצמה, שניהלה מדיניות קפיטליסטית לחלוטין, הובילו לחוסר יציבות של כל המערכת ולחשש של בעלי ההון מפני מהפכה נוספת.
האכזבה הגדולה של העובדים מהמהפכה, כמו גם היעדר מפלגה מהפכנית, יחד עם משבר כלכלי חסר תקדים (אינפלציה של אלפי אחוזים, קפיצה תוך שנתיים מחצי מיליון מובטלים לחמישה מיליון) הובילו לכך שעובדים רבים חיפשו אלטרנטיבות. וכך צמחה המפלגה הנאצית שקראה לעצמה "המפלגה הנאציונל סוציאליסטית", על ה"סוציאליזם של שוטים" כבר דיברנו, אז הנה הוא חוזר.
לאחר כמה שנים של מאבקי כוח החליטו הקפיטליסטים לתת את השלטון למפלגה הנאצית. הם היו מוכנים להקריב את כל החוקים הדמוקרטים של הרפובליקה שלהם רק כדי לשמור על האינטרסים הכלכליים שלהם ולעצור את העובדים. המפלגה הנאצית מעולם לא זכתה ברוב בשום מערכת בחירות. ואפילו במערכת הבחירות שנערכה בשנת 1934, כשכבר היו הנאצים כשנה בשלטון, והיא נערכה תחת מעטה כבד של אלימות ושחיתות שיזמו הנאצים, לאחר שכבר חלק גדול מהמפלגות הוצא אל מחוץ לחוק או הוגבל בפעילות, זכתה המפלגה הנאצית רק ב־43% מהקולות, כאשר המפלגות הקומוניסטית והסוציאל־דמוקרטית זוכות למשקל רב בהצבעה.
לפני חיסול היהודים ולפני חיסול המפגרים והנכים (שנחשבו לא מתאימים לחיות לפי האידיאולוגיה הנאצית) הדבר הראשון שהנאצים עשו היה ביטול זכות ההתאגדות, האיגודים המקצועיים וחיסולם ומעצרם של מנהיגי עובדים נאמנים.
בכל מקום בעולם שבו מפלגות שהמצע שלהם מבוסס על גזענות עלו לשלטון, היו העובדים הראשונים לספוג את המכה הקשה ביותר.
הנה כי כן חשפנו במספר שורות את האמת מאחורי עליית הנאצים לשלטון. כאן נגמרו כל הסיסמאות של "האופי של העם הגרמני" או ה"אכזריות" שלו.

הגירה היא לא פתרון
הציונות תמיד טענה שרק עליית יהודים לפלסטינה/ארץ ישראל היא פתרון לאנטישמיות. האם זה נכון?
טוב, ההיסטוריה מראה לנו את התשובה לשאלה הזו בפשטות ובהירות.
בשנות השלושים ברחו מגרמניה כמעט כל חצי מיליון היהודים שחיו שם. האם זה עצר את השואה? כנראה שלא.
אנחנו כמובן לא מתנגדים לזכותם של אנשים להגר מארץ לארץ, אם כפליטים ואם כאנשים חופשיים, ואפשר בהחלט להבין את ההמונים היהודים שברחו מרוסיה וגרמניה, אבל הגירה זו לא עצרה את האנטישמיות. למעשה, אנחנו לא רוצים שאף אחד ייאלץ לעזוב את ביתו בגלל כל סוג של רדיפה, אנשים צריכים להיאבק נגד הדברים האלו. ההגירה היהודית היא תגובה לאנטישמיות, אבל בשום פנים ואופן היא לא יכולה להיות פתרון.
הגירה יכולה לפתור בעיה ספיציפית של יחידים או קבוצות של יהודים מפני השמדה, אבל זה לא פותר את הבעיה הכללית של האנטישמיות. ובאשר ליהודים שברחו לפלסטינה, ההיסטוריה יודעת לספר לנו שהיו בסך הכול כמה מאות קילומטרים בין הצבאות הנאצים במצרים לבין הארץ. ואם הם לא היו נעצרים בקרב 'אל עלמיין', ואם הם היו כובשים את הארץ, הם היו שמים סוף גם לישוב היהודי כאן בארץ. כך שגם הגירה לארץ ישראל היא לא כרטיס ביטחון נגד אנטישמיות.
בסופו של דבר זו היתה בריה״מ שניהלה את הקרב העיקש ביותר נגד הנאצים, במחיר עצום של הרס הכלכלה שלה ועשרה מיליון קורבנות, שהתעצם בעקבות הניהול הכושל של הביורקרטיה הסטליניסטית על הצבא. אבל יחד עם זאת, היא זו שהחלישה את הצבא הנאצי וייבשה את הכוחות שלו במרחבי החורף הרוסי, כך שהנאצים החלו לאבד שליטה במאבק מול הפרטיזנים באירופה, מול בעלות הברית שנלחמו על הקולוניות שלהם בצפון אפריקה ובסופו של דבר גם בהגנה על גרמניה עצמה.

האם היה אפשר לעצור את הנאצים?
הציונות טוענת שעליית הנאצים לשלטון בגרמניה היא אירוע היסטורי בלתי נמנע. אבל אנחנו מאמינים שכן היה אפשר לעצור את הנאצים. והיחידים שהיה להם את הכוח לחסל את כל התנועה הנאצית היו מעמד העובדים הגרמני. מהפכת 1918, שאחת ממנהיגותיה הדגולות, רוזה לוקסמבורג (הוצאה להורג לאחר כשלון המהפכה ע״י המפלגה הסוציאל־דמוקרטית) הייתה, אגב, יהודיה בעצמה, יכלה בלי שום ספק לכתוב היסטוריה חדשה לגרמניה ולאנושות כולה. אם המנהיגות הכושלת של העובדים לא הייתה בוגדת בהם ולא הייתה מגיעה לפשרה רקובה עם בעלי ההון, המהפכה הייתה מגשימה את היעדים שלה. מילים כמו אס.אס וגסטאפו היו נמחקות מספר ההיסטוריה.
צריך להבין את התפקיד שהיה למנהיגות של התנועה הציונית במהלך מלחמת העולם השנייה, ובייחוד למנהיגות של היישוב היהודי בארץ. בן־גוריון אמר באותם ימים: "אם הייתי יודע שניתן להציל את כל היהודים ע״י הבאתם לאנגליה או רק את מחצית היהודים ע״י הבאתם לארץ ישראל, הייתי בוחר בדרך השנייה". המנהיגות הציונית חתמה על הסכמים עם הנאצים (פרשיות ארלוזורוב וקסטנר) סיכומים שהצילו כמות קטנה של יהודים, בייחוד גרעינים ציוניים, מהשמדה, אך גזרו גזר דין מוות על עשרות אלפי יהודים אחרים, שלא היו שייכים לתנועה הציונית (כמו שקרה בבולגריה, ויש עוד דוגמאות שכאן לא המקום להכנס אליהם, כל אחד מוזמן להסתכל על פסיקת בית המשפט בפרשת קסטנר).


סיכום
האם הציונות היא תנועה מהפכנית?
"הכשלון של האמנציפציה היה בתוכנה, באופייה ובמהותה", כמאמרו של קארל מרכס (שהיה גם כן ממוצא יהודי) "בכך שהיא הייתה אמנציפציה חוקית ולא חברתית". המהפכה הסוציאליסטית היא גם האמנציפציה החברתית והכלכלית של מעמד העובדים אבל גם האמנציפציה של היהודים, של הנשים ושל כל יתר הקבוצות המופלות לרעה בקפיטליזם. המהפכה הרוסית ב־1917, הפסיקה את הפוגרומים והאנטישמיות של הצאר.
זו הסיבה שמאות אלפי בני נוער ועובדים יהודים לקחו חלק בתנועות מהפכניות וסוציאליסטיות באותה תקופה. אותו נוער יהודי ומהפכני לא יכל ללכת אחרי הציונות של הרצל, אחרי הציונות של הבורגנות. המנהיגות של התנועה הציונית הייתה חייבת לשפץ את האידיאולוגיה הציונית (שהיא בעיקרה אידיאולוגיה לאומית ולא חברתית) ולהתאים אותה להילכי הרוח של הנוער היהודי באירופה.
כך נולדה ה'ציונות הסוציאליסטית'. הציונים המכנים עצמם סוציאליסטים, הסבירו למה אסור לנוער ולעובדים יהודים לשתף פעולה עם אחיהם העובדים והנוער הגרמניים או הרוסים ולהגר לארץ חדשה שם יקימו, כעובדים, מדינה חדשה של מעמד העובדים היהודי. אין זה אלא פתרון של בריחה. בדרך לאותו "גן עדן של עובדים יהודים", למדו העובדים היהודים על בשרם את מחירו של סכסוך לאומי חדש ואת העול של הבוסים היהודים (שעליהם באמת אפשר להגיד שהם חיים בגן עדן) ואשר איתם שיתפו המנהיגים של הציונות הסוציאליסטית תמיד פעולה, "למען אחדות העם" כמובן...
בורכוב וחבריו, מייסדי הזרם הזה בציונות, שחלקם האמינו באמת ובתמים שהם מרכסיסטים, טעו. מרכס, אם היה חי באותה תקופה, היה, מן הסתם, מתנגד להם ומעמיד אותם על טעותם. ומהפכנים ממשיכי דרכו, כמו לנין וטרוצקי (שלפחות אחד מהם היה יהודי) מצאו את עצמם, ממש לא במקרה, כאופוזיציה לציונות. תנועה שהם ראו, ובצדק, שכל מה שהיא עושה זה ליצור הפרדה בין העובדים היהודים לעובדים הלא יהודים, בזמן שתנועות סוציאליסטיות מנסות לקדם את השיתוף של העובדים מכל העמים.

הציונות מפלגת את מעמד העובדים
והיא מוסיפה חטא על פשע כשהיא מקדמת את האחדות המזוייפת של 'העם היהודי'. כלומר, היא מוחקת את ההבדלים המהותיים והמעמדיים בין רוטשילד (העשיר ביותר בעולם בסוף המאה ה־19) לבין ההמונים היהודים. הציונות מנסה ליצור עם יהודי חדש — על מעמדי, כאילו שיכול להיות דבר כזה. היא מתעלמת לחלוטין מכך שבעלי ההון היהודים מחוסנים מכל גילוי של אנטישמיות ומכל סוג של ניצול — הם בעצמם המנצלים!
במהלך חייו הקצרים פגש בורוכוב את לנין ושאל אותו מה הוא חושב על התיאוריה הציונית סוציאליסטית שלו. לנין השיב לו שכנראה זה קשה ליפול בין הכיסאות… בכך הוא ביטא למעשה את הסתירה המעמדית הטבועה בתורתו: מצד אחד נשענת הציונות על כוחה של הבורגנות היהודית בשעה שהיא מקדמת רעיונות לאומניים ריאקציונרים, ומן הצד השני היא מנסה להישען על תמיכת העובדים היהודים, שהאינטרס המעמדי המיידי שלהם הוא להתנגד לבורגנות היהודית ולבורגנים כולם.
בסופו של דבר נשאלת השאלה האם הציונות היתה יכולה להציל את היהודים מההשמדה הנאצית. והתשובה גם כאן היא מאוד פשוטה. בסך הכול היו חצי מיליון נאצים. כמה יהודים נרצחו בשואה? שישה מיליון. הרי רק מבחינה מספרית יכלו היהודים לגבור על הנאצים. ואם היו משתפים פעולה יחד עם עובדים ומהפכנים שאינם יהודים בגרמניה ובשאר אירופה, והיו הרבה מאוד כאלו, עצירת הנאצים הייתה רק הדבר הקטן ביותר שהם היו יכולים להשיג.
האם הציונות עזרה במשהו כדי לממש את הפוטנציאל הזה?
היא התנגדה לשיתוף פעולה על בסיס מעמדי ופוליטי בין עובדים ונוער יהודי לעובדים ונוער לא יהודים. היא בנתה למעשה מחדש את הגיטו היהודי של ימי הביניים. אפילו בזמן השואה (כמו במקרה של מרד גיטו ווארשה) התנגדו מפלגות ציוניות באירופה לשיתוף פעולה עם המחתרת הפולנית וכך פגעו ביכולת ההתנגדות לנאצים.
הציונות לא אשמה בעליית הנאצים לשלטון בגרמניה. במקרה הזה נופלת האשמה העיקרית על כתפי בעלי ההון הגרמניים והמנהיגות הרקובה של העובדים הגרמניים. אבל הציונות לא הציעה שום אסטרטגיה יעילה למלחמה באנטישמיות ובנאצים.

האם מדינת ישראל היא פתרון לאנטישמיות?
זו בעצם הטענה הבסיסית ביותר של כל התנועה הציונית, על כל גווניה.
אבל אנחנו יכולים לראות שהמצב הוא הפוך. עצם הקיום של המפעל הציוני בארץ רק עוררה סכסוך חדש שלא היה קיים קודם לכן, ומאות אלפי יהודים שחיו בארצות ערביות שילמו את המחיר. הריקושטים של המלחמות שהתנהלו בארץ הגיעו עד לאיזורים הנידחים ביותר בהם חיו יהודים בלב אוכלוסיה ערבית. בעצם כל הרעת היחסים שבין יהודים למוסלמים חלה בגלל הפעילות של התנועה הציונית. ישנו אפילו מקרה אחד שבו מדינת ישראל יזמה פיצוץ בבית כנסת יהודי בעיראק בשנות החמישים כדי לעודד עלייה של יהודים לישראל.
האם ישראל היא מקום בטוח יותר ליהודים? זה גם לא בדיוק נכון. נכון להיום אין מקום אחר בעולם שבו הסיכוי שיהודים ימותו בגלל שהם יהודים גבוה כמו בישראל. והגל האנטישמי הנוכחי, שמתרחש עכשיו בכל העולם, צומח בגלל המעשים של מדינת ישראל בצורה הבאה:
ישנה מודעות אנטי קפיטליסטית בקרב בני הנוער והעובדים כמעט בכל החברות בעולם, שהיא תוצר של המדיניות הקפיטליסטית הבינלאומית, גלובליזציה שמבוססת על ניצול וניאו ליברליזם שמשמעותו אבטלה, עוני מחריף והתדרדרות רמת החיים של עובדים על פני כל הגלובוס. ובתקופה כזו, מתחברת מיד המודעות האנטי קפיטליסטית עם ההתנגדות נגד המלחמה בעיראק ונגד הכיבוש בשטחים כלומר, עם עמדה אנטי אמריקאית (האימפריה הגדולה של ימינו) ואנטי ישראלית (שנתפסה תמיד, ודי בצדק, כשגרירות האמריקאית הגדולה ביותר בעולם). אנטי ישראליות, בידיהם של תנועות גזעניות, וגם תנועות שמתבססות על כוחם של העובדים והנוער אבל נוטות לעשות פשרות לגורמים הימניים יותר של התנועה נגד המלחמה, הופכת לאנטישמיות. האנטישמיות לא רק שלא נמחקה, אלא היא זוכה לעדנה מחודשת. והיא איננה עוד האנטישמיות מבית היוצר של גבלס ואייכמן ודומה יותר להתנגדות פוליטית מבית היוצר הקולקל של שרון, מופז ושות'.
עצם הקיום של מדינת ישראל, בתנאים קפיטליסטים, רק סיבך את הבעיות של היהודים בכל מקום, לא פתר שום דבר ממשי מתוך הבעיות שניצבו לפני היהודים לפני שישים שנה, ורק הוסיף בעיות נוספות למשוואה. טרוצקי אמר בזמנו שהרעיון של מדינה ציונית יכול להתגלות כמלכודת מוות ליהודים.

זו הכלכלה, טמבל!
הפתרון לאנטישמיות הוא לא הגירה, לא הסתגרות וגם לא מלחמה.
הפתרון היחיד לאנטישמיות הוא מאבק מאוחד של עובדים מכל הלאומים נגד כל סוג של אפלייה, ניצול וגזענות. מאבק נגד אפליה וגזענות הוא מאבק נגד השיטה הקפיטליסטית!
כל עוד יהיה קפיטליזם יהיה למעמד השליט אינטרס לפורר ולהשפיל את מעמד העובדים. סכסוכים בין חלקים שונים של מעמד העובדים ימשיכו להיות מתודלקים ע״י אינטרסים צרים של בעלי ההון.

"לא יכול להיות קפיטליזם בלי גזענות"!
דבריו של מלקולם אקס נראים כיום רלוונטים מתמיד. מאבק נגד האנטישמיות ונגד כל סוג של גזענות הוא בעצם מאבק נגד הקפיטליזם. ועד שהקפיטליזם לא ימוגר ימשיכו יהודים בכל מקום בעולם לחיות בסכנה של רדיפה, עם תקופות של רגיעה או הקצנה, תלוי במצב המעמדי של כל ארץ וארץ. רק הפלת השיטה הקפיטליסטית וכינונה של חברה סוציאליסטית יפתרו סופית את בעיית האנטישמיות. וזכרונות איומים של אפלייה, גזענות ודיכוי, יהיו סימנים רחוקים של שיטה חברתית שעברה מן העולם.




תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
[email protected]
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־ISA, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.