ממשלת צרפת הודיעה באמצע ינואר על תוכניתה "למלחמה באבטלה הגבוהה" בקרב צעירים. הצעת החוק של ממשלתו השמרנית של דומיניק דה־וילפאן, שכונתה "חוזה ההעסקה הראשונה" (CPE), איפשרה למעבידים לפטר עובד מתחת לגיל 26 ללא חובת נימוק במהלך השנתיים הראשונות להעסקתו ("הגמשת שוק העבודה").

רה״מ וילפאן והנשיא ז׳אק שיראק הסבירו שחוק זה בא "לפתור" את בעיית האבטלה החמורה בקרב צעירים בשנות העשרים העומדת כיום על 23% (כפול מהממוצע הארצי). אבל העובדים והסטודנטים הבינו, שמשמעות החוק היא מתן היתר למעבידים לפטר ללא כל בעיה ובכל רגע נתון שכירים צעירים ברגע שיימצא להם תחליף זול יותר, או בעת מחלה או היריון. מעביד אף יוכל לנצל עובד, המשוכנע שהתקבל לעבודה ארוכת טווח, לעבודה זמנית וחד־פעמית. היה ברור להם כי בעקבות יישום החוק יאלץ כל עובד צעיר לקבל עבודה בכל שכר, לעבוד שעות נוספות ללא הגבלה, לעבוד בלילות או תמורת פחות משכר מינימום, מהחשש שבכל רגע יכולים לפטר אותו.

הסטודנטים הבינו שהם יהיו הראשונים לסבול והתארגנו במהירות למאבק. ב־7 בפברואר, לפני ההצבעה הסופית על החוק, יצאו הסטודנטים לרחובות, בגיבוי מוחלט של איגודי העובדים. הם קראו להרחבת המאבק ובתחילת מרץ כבר השתלטו על האוניברסיטאות. סורבון, שהיתה לסמל בהתקוממות שראתה צרפת במאי 1968, נכבשה שוב על־ידי הסטודנטים. הדיכוי הברוטאלי על־ידי המשטרה, שהעיד על הפחד של השלטון מהתפשטות המאבק, רק גרם לתוצאה ההפוכה. איגודי העובדים הצטרפו באופן פעיל למאבק ובעקבות דרישות עובדים וסטודנטים אף איימו בשביתה כללית ארצית. גם תלמידי התיכון, ששהו בחופשה באותו הזמן, הצטרפו למאבק והשביתו את בתי־הספר. חצי מיליון הפגינו ברחבי צרפת ב־7 במרץ.

הסטודנטים ובעקבותיהם גם התלמידים, למדו כבר מניסיון מאבקי העבר בעשורים הקודמים והקימו ועדי־אירגון פעילים שנבחרו באופן דמוקרטי וערכו הצבעות על ההצהרות והצעדים לקראת השלבים הבאים. ב־18 במרץ השתתפו כבר מיליון וחצי איש בהפגנות.

הדיכוי המשטרתי שהפעילה הממשלה הגיע לשיא כשבאותו היום גרמו מכות השוטרים לאישפוזו של אחד המפגינים, עובד דואר, שנפל לתרדמת. במשך כל הזמן הזה הודיעה הממשלה באדישות שעל המפגינים להביע בשקט את מחאתם, ושהחוק יעבור בכל מחיר.

ב־28 במרץ שטפו את הרחובות שלושה מיליון איש ב־150 הפגנות שונות. המשטרה הגיבה בכוח רב, פצעה עשרות ועצרה מאות אנשים. אבל בשלב הזה הבינה הממשלה שאין בכוחה לעצור את המהומות ואת ההתנגדות הציבורית. הנשיא שיראק כינס מסיבת עיתונאים מיוחדת, בה הציע כמה פשרות בהצעת החוק, כמו חובת נימוק פיטורים והפחתה של התקופה המדוברת לשנה אחת. נציגי הסטודנטים, התלמידים ואיגודי העובדים דחו את ההצעה בבוז: היה ברור שזוהי התקפלות של תבוסה. ב־4 באפריל יצאו שוב כשלושה מיליון איש לרחובות, כשהפעם חלק גדול מהמגזר הציבורי וכמיליון שכירים מהמגזר הפרטי שובתים ומשתקים את המדינה. המפגינים דרשו ביטול מוחלט של החוק ובהפגנות אף עלו קריאות לעצירת תהליכי ההפרטה של נכסי הציבור ולהתפטרות הממשלה. מהמשא־ומתן הזה הממשלה כבר לא יכולה היתה להתחמק וב־10 באפריל הושג הניצחון. הממשלה משכה לחלוטין את הצעת החוק.

ניצחון זה הוא הוכחה לכוח של תנועה מאוחדת של עובדים וסטודנטים ולקצת מיכולותיה. הניסיון שנצבר חשוב ביותר למאבקים בעתיד הקרוב, כנגד כלל הפגיעות בתנאי העבודה ובשירותי הרווחה, שה־CPE היה רק חלק ממנה. בשנה שעברה, לדוגמא, עבר חוק מקביל (CNE), שהפעיל את אותן התקנות בדיוק כלפי עסקים שבהם פחות מ־20 עובדים.

היסטוריה של מאבק

לצרפת — "ארץ המהפכות" — היסטוריה ארוכה של מאבקי עובדים גם בעשורים האחרונים, שבזכותם לעובדים בצרפת זכויות רבות מאשר לעובדים בארץ. התקוממויות מהפכניות בשנת 1936 ובקיץ 1968 הרעידו את המדינה בדרישה לשינוי של הסדר החברתי והשיטה הכלכלית. הביטחון התעסוקתי, תנאי התברואה והפנסיה, ארבעה שבועות חופשה בשנה, חינוך ובריאות בזול — אלה הם רק חלק מהישגי המאבקים הגדולים. הניסיון מאותם המאבקים לימד דורות שלמים שהיציאה למאבק היא הכרח כדי להגן על תנאי חייהם ולשפרם וכך, דרך המאבקים, נוצרה מודעות מעמדית גבוהה המתבטאת בהתאגדויות חזקות של עובדים, סטודנטים ונוער. כך היה גם ב־1973, 1986, וב־1994 — אז נהדפה תוכניתה של הממשלה לאפשר למעביד לשלם לשכיר צעיר פחות משכר מינימום. הרחוב הצרפתי לא שכח עדיין את צעקות הסטודנטים "ניצחנו! ניצחנו!" בתום הקרבות.

החברה בצרפת נמצאת בתהליכי תסיסה עמוקים מול השינויים המוכתבים בכלכלה וברמת החיים. רק בסוף אוקטובר שטף את צרפת גל המהומות האחרון, כשהזעם בשכונות העוני של משפחות המהגרים בפרברי פריז התפרץ ואף התפשט מעט למדינות השכנות. העוני, האבטלה הגבוהה בקרב מהגרים (44%), האפליה והגזענות השיטתית, אלימות המשטרה, המחסור בשירותים סוציאליים, תנאי הדיור המחפירים — כל אלה התפוצצו להבזק של מחאה ספונטנית. למרות שהמהומות פעלו באופן בלתי מחושב והרסני ופגעו גם בעובדים צרפתים אחרים (שהם שותפים פוטנציאליים לאותו המאבק), הן לימדו על המתרחש.

במטרה למנוע היווצרות של תנועה מאוחדת נגד ההתקפות על תנאי החיים של כל העובדים והסטודנטים, מעודדים בעלי־ההון והפוליטיקאים את הגזענות נגד המהגרים, כפי שניסו לטעון לאחרונה לגבי אופיים ה"וולגארי" של הסטודנטים. אך הדבר לא צלח בידם. הנוער הצרפתי רואה את מאבק המהגרים כמאבק צודק, שצריכים לתמוך בו, ואף להצטרף אליו.

הבחירות בפתח

מנהיגי האיגודים הכריזו שנסיגת הממשלה היא ניצחון גדול. אף על פי כן, הם אינם מנצלים את ההזדמנות הזו כדי לדחוף קדימה את דרישותיהם, ולצאת במתקפה נגד חוקים נוספים שפוגעים בזכויות העובדים הצעירים ובכלל נגד תוכנית "השינויים המבניים" של הממשלה. לכל אורך המאבק, בלטה תופעת ההיגררות של הנהגות איגודי העובדים אחרי התנועה, שהונהגה ע״י הסטודנטים ועובדים מן השורה. ההנהגות לא התלהבו משיתוף פעולה עם הסטודנטים, והסכימו לכך רק בעקבות לחץ של עובדים מלמטה.

נראה כי מנהיגי האיגודים לא מעוניינים בהמשך פיתוח התנועה הגדולה שנוצרה, ומנסים להפנותה לתמיכה פאסיבית באופוזיציה לממשלה ולנשיא בבחירות שייערכו בשנה הבאה. בכך הם מוותרים על ההזדמנות ליצור תנועה רחבה ואפקטיבית. האם הם יוכלו לעצור את המרד, את התסכול והזעם, שהצטברו אצל הנוער והמעמד העובד? קשה להאמין. הניצחון האחרון יחד עם הניסיון המר של ההמונים עם ממשלת "המפלגה הסוציאליסטית" (מקבילה בערך למפלגת העבודה ותומכת באותן ההתקפות רק בסגנון שונה) שנוצחה ב־2002, עשויים לגרום לרצון לשינוי אמיתי וסוחף, ואמונה ביכולת להביא אותו. דור חדש קם בצרפת, דור שלא מפחד להיאבק, דור שמעלה ספקות נוקבות באשר לשיטה כולה, וסוחף עמו תנועה שלמה שתוכל להביא לשינוי.

הסטודנטים בישראל

בישראל אין היסטוריה של מאבקי סטודנטים גדולים בעלי אופי חברתי רחב. מעט המאבקים שהיו, התמקדו בזכויות הסטודנטים וברווחתם. בעוד שבצרפת מרבית הסטודנטים הם שכירים־לעתיד, בארץ המצב שונה. בשל יוקר שכר הלימוד מרבית הסטודנטים בישראל שייכים לשכבות שנפגעות כרגע פחות מהתקפות ההון ולכן מגיבות לאט יותר. אולם ימים אלה הם ימי מבחן לרוח המאבק של הסטודנטים. ב־10 במאי הפגינו 150 סטודנטים מול הכנסת, במחאה על אישור תקציב המדינה. הסטודנטים דרשו את צמצום הפערים החברתיים, הרחבת זכויות העובדים, הגדלת סל התרופות והגדלת התקציבים להשכלה הגבוהה. הסטודנטים איימו להמשיך את המאבק ולשבש את המהלך התקין של החיים בישראל. בכדי להצליח באמת במאבק הרה גורל שכזה, חשוב שהסטודנטים יאחדו כוחות עם העובדים, המובטלים והשכבות החלשות. כדאי מאוד ללמוד שיעור או שניים מהסטודנטים והעובדים בצרפת.