* גירסה מורחבת לכתבה שהתפרסמה בעמוד "הבמה הפתוחה" באתר של אירגון כוח לעובדים

"אנחנו חיים יותר בגלל ההישגים שהשיגו העובדים באמצעות מאבקים. אם נוותר עליהם תרד תוחלת החיים שלנו", הסביר עובד צרפתי שדבריו צוטטו בעיתון Observer הבריטי.

צרפת, כמו מדינות רבות באירופה, נמצאת במשבר חובות אדיר בעקבות המשבר הכלכלי. בכל אירופה בעלי־ההון רוצים לגלגל את מחיר המשבר הכלכלי שהם יצרו על הגב של העובדים. בריטניה למשל עומדת בפני תוכניות קיצוצים בהיקף חסר תקדים, כולל קיצוץ של חצי מיליון מישרות ציבוריות ו־85 מיליארד פאונד בתקציב, קיצוץ שמהווה מכה קשה וכואבת לעובדים הבריטים.

לכן הקרב בצרפת הוא לא רק על הפנסיה, הוא מבחן לכוח של מעמד העובדים. אם העובדים יפסידו בקרב, ממשלת ההון של סרקוזי תעבור מייד להתקפות נוספות על העובדים, כפי שקורה כיום בבריטניה. העובדים הצרפתים דווקא חושבים שלא הם צריכים לשלם על הגירעונות הממשלתיים שנוצרו בעקבות חילוץ בעלי־ההון מהשפעות המשבר הכלכלי שבעלי־ההון עצמם אחראים לו.

הטיעון של ממשלת ההון של סרקוזי לפיו הגירעונות של קרנות הפנסיה מחייבים את העלאת גיל הפרישה זוכה להצלחה בתקשורת הממסדית, אבל לא משכנע את רוב הצרפתים:

מיסוי מוגדל על בעלי־הון או הלאמה של תעשיות ובנקים מהווים פתרונות שלא פוגעים בעובדים, והפתרונות הללו מועלים כדרישה בסיסמאות של המפגינים והשובתים.

תוחלת החיים אמנם עלתה, אבל גם פריון העבודה עולה (כלומר, העובדים מייצרים יותר לשעת עבודה). אם לצד העלייה בפריון העובדים לא יוצאים מוקדם יותר לפנסיה (ולא משיגים תוספות שכר ריאליות משמעותיות), המשמעות היא שבעלי־ההון מרוויחים יותר על גב העובדים.

נוער וסטודנטים במאבק

בצרפת הנושא של פרישה לפנסיה חשוב במיוחד גם לאור האבטלה הגבוהה בקרב צעירים עד לגיל 25, שמגיעה לשיעור של 25% כבר כיום. העלאת גיל הפרישה תחריף את הבעיה, כאשר לפי הערכות הדבר ימנע כניסה לעבודה של כמיליון עובדים צעירים.

עצם הכניסה של צעירים ובני־נוער למאבק מטרידה את הממשלה, מכיוון שהאנרגיה ורדיקאליזציה ששכבות אלה עשויות להביא למאבק מסוגלת להביא לדרבן את העובדים הנאבקים ולהביא להסלמה. לממשלה ולממסד קשה יותר להגביל ולהשתלט על מחאות הנוער והצעירים, בין היתר כביטוי להיעדר הנהגות ממוסדות בעלות אחיזה בשטח שמסוגלות לשמש כבלם משמעותי כפי שמשמשות הנהגות האיגודים.

בערים רבות תלמידים מחליטים על שביתה ויציאה להפגנות במסגרת של אסיפות כלליות שבהן משתתפים גם סטודנטים, ולעיתים גם נציגי עובדים. במקרים מסויימים, תלמידים הקימו בריקאדות וחסמו כבישים, תוך עימות עם כוחות המשטרה שנשלחו כדי לפזרם.

בשכונות רבות, במיוחד בשכונות מהגרים, צעירים מנוכרים ומתוסכלים פונים למחאה ספונטנית שכוללת הרס והצתות — צעדים שאינם מועילים למאבק — מתוך תחושה שכך יוכלו להשיג תשומת לב מיידית לבעיותיהם החברתיות שלרוב כמעט ואינן מסוקרות בעיתונות הממסדית. גורמים באליטה השלטת מנצלים מעשים אלה להגברת ההסתה נגד המהגרים ברחבי הארץ. היכולת לצרף את אותן שכבות למאבק יכולה לתת דחיפה אדירה לתנועת העובדים.

למה בצרפת העובדים מצליחים לצאת בהמוניהם לרחובות ולהילחם בגזרות הממשלה, בעוד שבישראל זה נראה כל כך קשה?

בצרפת, כמו בישראל, מנהיגי האיגודים הגדולים מהווים כיום אליטה ביורוקרטית המנותקת מהעובדים. לכן לא הם יזמו את השביתות וההפגנות שצמחו מלמטה, ואף ניסו לעצור אותן. היוזמה באה מהשטח, מעובדים, נוער וסטודנטים שלא ראו מוצא אחר. אפילו 'המפלגה הסוציאליסטית' בצרפת (PS), מפלגה שכבר איבדה לחלוטין בשני העשורים האחרונים את הקשר לעובדים והיא כיום מפלגה קפיטליסטית לכל דבר, נאלצה בעקבות הלחץ ברחוב לחזור בה מכוונתה להציע תוכניות דומות לפגיעה בפנסיה, והצהירה כי תבטל את התוכנית של סרקוזי אם תיבחר ב־2012.

מנהיגי האיגודים נגררו בעל כורחם למאבק, והם עדיין פועלים כגורם מעכב ולא מציבים אלטרנטיבה ואסטרטגיה ברורה למאבק.

בצרפת יש גם מסורת ארוכה של מאבקי עובדים, שגם באה לידי ביטוי בכוח ארגוני של העובדים, כוח שמאפשר לעובדים להילחם גם מול הבגידה של מנהיגי האיגודים. זאת תוצאה של מאבק עיקש של העובדים הצרפתים לאורך דורות.

בעקבות אישור החקיקה לגבי הפנסיה בפרלמנט, חלק מציבור העובדים עלול להיגרר לייאוש כתוצאה מחוסר ההישגים של המאבק. אבל עצם העברת החוק לא מהווה את המילה האחרונה. בשנת 2006 בוטל חוק הפוגע בביטחון התעסוקתי של צעירים בעבודתם הראשונה בעקבות מאבק שנמשך גם לאחר שהחוק אושר רשמית. בשביל להגיע להישג דומה, יש צורך בתוכנית פוליטית ומטרות אסטרטגיות ברורות להמשך המאבק.

שביתה כללית שתשתק את צרפת ותראה אצל מי באמת נמצא הכוח בחברה ומי מפעיל אותה, יכולה להיות צעד חשוב קדימה, אבל בינתיים מנהיגי האיגודים מונעים זאת. לחץ מאורגן והפגנות שבאות מהשטח עשויות לגרור את המנהיגים לשביתה כללית בניגוד לרצונם.

ההתגייסות הרחבה למאבק מהווה הזדמנות מצוינת לעשות זאת, וגם להדיח בסופו של דבר את מנהיגי האיגודים המושחתים ולבנות מחדש איגודים דמוקרטיים ומפלגת עובדים רחבה על בסיס המוני.

המסקנה עבור עובדים בישראל היא לא שבגלל שלנו אין איגודים חזקים ומסורת של מאבקים אין מה לעשות, אלא שצריך לבנות איגודים חזקים וליצור מסורת של מאבקים בשביל שגם בישראל העובדים יוכלו להילחם על זכויותיהם כמו העובדים הצרפתים.

כוח לעובדים הוא דוגמא מצוינת כיצד איגודי עובדים צריכים להיראות, והמשך הבנייה של כוח לעובדים, לצד חיזוק אופוזיציה דמוקרטית של ועדים בתוך ההסתדרות והקמה מלמטה של מפלגת עובדים תוכל לחזק את מעמד העובדים בישראל.

סיקור וידיאו של הפגנה שהתקיימה ב־23 באוקטובר בעיר רואן: