שביתה כללית ארצית לסולידריות וחיזוק של מאבק המורים, היתה בהחלט נחוצה והיתה מסוגלת להכריח את הממשלה לספק את הרוב המוחלט של דרישות המורים — אם לא את כולן. צעד כזה לא היה מחזק רק את המורים, אלא פועל כרעידת אדמה חברתית. הוא היה מראה את הצורך ההכרחי שבחיבור בין המאבקים השונים לצורך הצלחתם. דווקא משום ששביתת סולידריות בין אירגוני עובדים נפרדים איננה חוקית בישראל, קריאת תיגר כזאת על הכסות החוקית להתקפות המתמשכות נגד העובדים והעניים היתה משמשת כתשובה הולמת להטפות של פוליטיקאים למען "אחדות לאומית" בין מנצלים ומנוצלים, ומדגימה באופן חד את הצורך לארגן מאבק רחב נגד שלטון ההון.

עיני והרומן עם הבוסים הגדולים

הצהרתו של עיני היתה בגדר מס־שפתיים והיא נועדה לטשטש את התפקיד שמילאה הנהגת ההסתדרות הכללית בפועל. לא רק שהיא לא תמכה במורים, היא בחרה לשמש גורם מתווך ולחצה על המורים למתן את דרישותיהם! מטרת הצעות הפשרה של עיני היתה, גם באופן מוצהר, למנוע מהמורים לפרוץ את המסגרות שקבעו פקידי האוצר — תכתיב שהנהגות ההסתדרות הכללית והסתדרות המורים נענו לו בהסכמה נאמנה. כשהסכם השכר עם ארגון המורים נחתם, עיני לא התבייש לבקר את הממשלה על כך שנתנה להם, לטענתו, תוספת גבוהה מדי מבלי שיידרשו לעבוד קשה יותר. הישג משמעותי של המורים היה מביך את עיני. בין כה וכה, הנחישות הגבוהה שהפגינו מורי אירגון המורים הדגישה עד כמה גרוע הוא הסכם השכר העלוב שהשיגו הנהגות האיגודים האחרים. תפקיד הנהגות אלה מוכיח עצמו בתקופה זו כאמצעי החזק ביותר שיש לממשלה ולבעלי־ההון כיום כדי להגביל ולרסן תסיסה חברתית.

ההסתדרות הכללית, התאגדות העובדים הגדולה, מובלת על־ידי פוליטיקאי המשתכר למעלה מ־30 אלף שקל (שכר חבר־כנסת) ומוקף בסוללות עסקנים ממיטב הטינופת של הפוליטיקה הממסדית הישראלית. מה הפלא שלפוליטיקאי עשיר שלא מרגיש את שחיקת השכר במשק בעצמו, לא בוער להיאבק למען העלאות שכר? עיני, באופן בולט יותר אפילו מעמיר פרץ לפניו, פועל ממניעים קרייריסטיים ומנצל את הסמכות האובר־ריכוזית שבידיו, כדי לסלול לו דרך לצמרת מגדל השן. כמו אצל קודמיו, הדרך הזאת עוברת במפלגה המסורתית של האליטה הישראלית, מפלגת "העבודה". רק שעיני לא יהיה עוד פודל חברתי חסר־שיניים של המיליונרגנרל אהוד ברק, כמו שלי יחימוביץ'. הפודל הזה מגיע עם קבלות בהשקטת מאבקי עובדים תוך שמירת נאמנות גלויה לתכתיבי בעלי־ההון הישראלים. עיני מתגאה בשותפות ההדוקה שלו עם שרגא ברוש, בעל־ההון המשמש כיו״ר התאחדות התעשיינים ברוש: "בזכות שיתוף הפעולה ביני לבין עיני הרפורמה בנמלים עברה בשקט, וכך גם מבחן ההפרטה של בתי הזיקוק, עם יום שביתה אחד בלבד" (כתבתו של חיים ביאור, דה־מארקר, 20.07.2007). עיני מתרברב במה שהוא מחשיב כהישג: "ומתי קרה שהמעסיקים וההסתדרות ניהלו יחד משא ומתן עם רשות החברות והאוצר לחתימת הסכם שימנע שביתה בנמל אשדוד?" הוא מיד מוסיף ומרגיע: "ולא, לשרגא ולי אין שום תוכניות להקים מפלגה או להתמודד במשותף בבחירות כלשהן. שנינו איננו מתעניינים בפוליטיקה" (שם). הטיעון האחרון די מפוקפק, בהתחשב באופן בו בוחש עיני במפלגת "העבודה", ובמאמצים שהשקיע כדי לגייס את מנגנון ההסתדרות ככלי פרטי לקידום מועמדים בפריימריז של המפלגה, בדומה לאופן בו השתמש במנגנון זה כדי לנסות ולכפות על אירגון המורים תבוסה.

ההסתדרות של העובדים — לא של עסקנים

ההסתדרות הכללית לא קיימת כדי לסייע לממשלה ולמעבידים, אלא כדי לעמוד בראש מלחמתם של העובדים. הישג של אירגון המורים מסייע כמובן לעובדים המאוגדים בהסתדרות הכללית, כדי להשיג חינוך טוב יותר לילדיהם, אבל במיוחד כדי לחזק את דרישותיהם להישגים נוספים מהממשלה. כל מה שנאמר על העבודה הקשה והתגמול הנמוך של המורות, נכון גם לגבי אחיות, עובדות סוציאליות, עובדי הרשויות המקומיות וכו'... מדוע שהם יסתפקו בכלום ובשום דבר שעיני משיג להם כשיש דוגמא אחרת?

למרות כל זאת, הנהגת ההסתדרות נאלצה כבר להכריז על שביתות כלליות במשק בתדירות גבוהה יחסית, כדי "לשחרר קיטור". גם בתחום התאגדות עובדים חדשים, הם נאלצים לראשונה לנסות לשדר עשייה (גם אם ברמה מגוחכת). לאור גל עליות המחירים, שכבר שחק את תוספת השכר האחרונה במגזר הציבורי, ולאור המשך הלנות השכר ברשויות המקומיות — השביתה הבאה בדרך. אבל, כל עוד עיני וכנופיית המשת״פים שלו יובילו את השביתה, היא תגמר בעוד הסכם שבו העובדים מתפשרים בניגוד לרצונם (ומבלי שישאלו לדעתם על ההסכם), על יותר ממה שהם יכולים להרשות לעצמם וללא פיתרון אמיתי של הבעיה, ממש כפי שהיה בשביתות הכלליות הקודמות.

האלטרנטיבה לעיני

בפברואר 2007, הסתערו קלדניות הדואר (עובדות כ״א) יחד עם תנועת מאבק סוציאליסטי ותומכים ופעילים נוספים, על בית ההסתדרות בתל־אביב, בדרישה שהנהגת ההסתדרות תתחיל לעשות את העבודה האמיתית שלה ולהוביל את מאבקי העובדים. ההפגנה התקדימית הגיעה עד לפתח לשכתו של עיני, שהתבצר בה (הוא שלח נציג מסיעת חד״ש שינסה לפזר את ההפגנה), כשברקע קוראים המפגינים והמפגינות: "עיני, בוגד, לא סופר פה אף עובד". זה היה הקדימון לבאות...

איום הסרק של עיני בשביתת סולידריות עם המורים, יהפוך לדרישה ממשית שיפנו מגזרי עובדים בעתיד להנהגת ההסתדרות. קבוצה הולכת וגדלה של עובדים תקרא להקיא את נציגי האוצר מתוך ההסתדרות. תנועת מאבק סוציאליסטי תומכת בהקמת סיעת אופוזיציה חדשה בהסתדרות, שתילחם להצבת אלטרנטיבה להנהגה הביורוקרטית והבוגדנית, שתכלול בחירה דמוקרטית של נציגי עובדים נאמנים, במשכורת ממוצעת של עובדים, וברי־החלפה בכל עת — כאשר כל הסכם יעבור להצבעה דמוקרטית של העובדים טרם החתימה עליו. אלו הם תנאים הכרחיים לצורך הפיכת ההסתדרות הכללית להתאגדות לוחמנית ויוזמת שתשלט על־ידי חבריה ותהיה נאמנה למאבקי העובדים נגד מדיניות הממשלה והמעבידים.