כמאה מפגינות ומפגינים התכנסו ביום רביעי שעבר (5.4) ברחבה של משרדי עמותת נע״ם ('נשים ערביות במרכז') בלוד, מול תחנת השיטור הקהילתית. ההפגנה התקיימה בעקבות רציחתה של סיהאם אזברגה, תושבת העיר, ולאחר שבוע דמים בו נרצחו שתי נשים נוספות, בכפר ראמה ובטבריה.

להפגנה הגיעו מפגינים ומפגינות ערביות ויהודיות מלוד ומחוץ לה, והן הניפו שלטי מחאה רבים בערבית ובעברית, ובהם: "מי הבאה בתור?", "חיי אישה ערביה שווים פחות?". כמו כן, פעילי מאבק סוציאליסטי הניפו שלטים עם הסיסמה "לא לאלימות כלפי נשים! לא לגזענות!".

האווירה היתה של אבל מהול בזעם על אוזלת ידן של הרשויות ובעיקר של המשטרה, בטיפול באלימות כלפי נשים ערביות. תחילה נאמה בקול שבור אחותה של סיהאם, שביקשה להבין מדוע אחותה נרצחה ומדוע רוצחי הנשים מסתובבים חופשיים.

בין המפגינים היו גם חברי כנסת מ'הרשימה המשותפת': עאידה תומא סלימאן ודב חנין (חד״ש), אחמד טיבי (תע״ל) וג׳מאל זחאלקה (בל״ד). תומא־סלימאן הצליחה לבטא בנאומה את הכעס של המפגינות וקראה למדינה להכריז על תוכנית חירום למיגור תופעת רצח הנשים.

ברמלה ובלוד לבדן נרצחו 16 נשים ערביות משנת 2010. נכון לשנת 2016 היו ידועים לעיריית לוד 80 מקרים (!) של נשים בעיר המאוימות באלימות וברצח, 60 ערביות ו־20 יהודיות.

"אין חצי כוס מלאה ברצח"

על רקע הזעם הציבורי, ראש עיריית לוד יאיר רביבו (הליכוד) הגיע לראשונה להפגנה בנושא. בנאומו הביע רביבו סלידה מרציחות נשים בכלל וערביות בפרט. אך למרות דברים אלה וציון סמלי של יום המאבק הבינלאומי באלימות כלפי נשים מצד עיריית לוד בשנים האחרונות, מדובר בעיקר במס־שפתיים. רביבו אף ניסה להגיד למפגינות האבלות, שביניהן קרובת משפחתה של הנרצחת, להסתכל על "חצי הכוס המלאה" — כלומר על מקרי הרצח שכן נמנעו. על כך ענתה לו תומא־סלימאן בנאומה כי "אין חצי כוס מלאה ברצח".

בשנת 2014 הצליח רביבו לעורר זעם כשלאחר רציחתה של ליליאן מסעוד בסמוך לביתו שלו התלונן שהמשטרה לא יידעה אותו שחיה בקרבתו "פצצה מתקתקת", וכי אם היה יודע "הייתי גורם לכך שהיא לא תהיה בשכונה. מדובר בשכונה שנחשבת ליוקרתית, מסתובבים פה עשרות ילדים". בהפגנה שנערכה אז אמרה אחותה של הנרצחת כי "צריך לשים סוף לאלימות נגד נשים ונשים ערביות בפרט — אלימות שמגיעה גם מהרשויות, שאינן מספקות תמיכה". רביבו התנצל אמנם על האמירה, אך הוא ומפלגת השלטון איתה הוא נמנה הם חלק מהבעיה. הם נושאים באחריות חד־משמעית לא רק להזנחה אלא גם לייבוש תקציבי של שירותי רווחה ולהרעת מצבן של נשים עובדות, וספציפית של נשים ערביות.

בתעדוף נמוך

הטיפול בבעיית האלימות כלפי נשים בכלל ונשים ערביות בפרט, סובל כאמור מתעדוף נמוך ברמה המערכתית ומחסור בתקצוב גם בדברים הבסיסיים והדחופים ביותר שנחוצים לסיפוק הגנה מיידית לנשים. לא רק שקיים חוסר בטיפול משטרתי בתלונות על אלימות כלפי נשים אלא גם מחסור באמצעים לסיפוק הגנה ושיקום לנשים הסובלות מאלימות: מקלטים, עובדות סוציאליות וסיוע כלכלי לאחר עזיבת המקלט (ראו כתבה ב'הארץ', "הנשים המוכות לא מצליחות לצאת ממעגל האלימות", 14.02.2016).

שוחחנו בסוף ההפגנה עם מהא סאקללה־תלי, עובדת סוציאלית ופעילה בארגון נע״ם. לשאלתנו, מדוע רק מחצית מרוצחי הנשים בחברה הערבית נתפסים ומועמדים לדין, היא ענתה שזוהי לא רק אוזלת יד של המשטרה אלא גם חוסר רצון שלה להיכנס לעומק הדברים. כל עוד זה נשאר תחום בתוך החברה הערבית, זה בסדר: "ניתן להם להתבשל במיץ של עצמם".

"בשנים האחרונות אנו מפעילים לחץ די גדול על המשטרה להתחיל לתפוס את הרוצחים. אנחנו מדברים על נשקים במספרים די גדולים שמסתובבים חופשי, אנחנו מדברים על רוצחים שמסתובבים חופשי", הסבירה מהא.

בהפגנה היתה נוכחות בולטת של פעילות נעמ״ת (תנועת הנשים בהסתדרות). לשאלתנו האם קיים קשר שוטף עם הארגון והאם ישנן מחשבות כיצד ההסתדרות יכולה לעזור במאבק, מהא ענתה כי בתקופה האחרונה כל הרשויות והמוסדות, כולל נעמ״ת, מתחילים להבין את החשיבות של שיתוף־הפעולה סביב הנושא. כלומר, אם פעם רצח של נשים היה נתפס כרצח "על כבוד המשפחה" או כעניין פנימי של החברה הערבית, כיום קיימת הבנה שמדובר בבעיה חברתית רחבה, למרות האחוז הגבוה יחסית של הרציחות בחברה הערבית.

המאבק ממשיך

משנת 2011 נרצחו בישראל 125 נשים, 39% מתוכן ערביות. המאבק למניעת הרצח הבא לא צריך להיות רק על הכתפיים של נשות עמותת נע״ם. זה צריך להיות על סדר היום של כל הארגונים החברתיים. גם לאיגודי העובדות והעובדים, שמאגדים יהודיות וערביות, יכול להיות תפקיד חשוב בקידום פתרונות לנושאים בוערים כגון מחסור בתקנים לעובדות סוציאליות, מחסור בתקציבים למקלטים לנשים מוכות, וכן התוויית דרך מאבק משותפת ואפקטיבית באמצעות אסיפות הסברה והשבתות מחאה.