ציידי הגולגלות

סוחרי עבדים פנו לציידי גולגלות כדי שהללו יצודו עבורם את הסחורה שברחה להם, תמורת 600 דולר לראש. ודאי תאמרו, מה העניין להתעסק בפרשות ששייכות לתקופות אפלות של ההיסטוריה האנושית? אבל אצלנו, רבותיי, ההיסטוריה חוזרת.

חברת אבטחה נענתה לבקשתה של חברת כוח־אדם שמתמחה ביבוא עובדים זרים, בעיקר סינים, ותמורת 600 דולר לגולגולת לוכדת עבורם פועלים שברחו (הסינים האלה, כפויי טובה שכמותם, מקבלים שכר הוגן, תנאים דה־לוקס, ועוד בורחים). לחברת כוח־האדם זה משתלם, כי היא מפקידה 5,000 דולר לאיש כערבות תמורת החזרתו עם תום החוזה, וגם מקבלת סכום שבין 1,500 ל־5,000 דולר שישלם העובד שיבוא במקום זה שנמלט תמורת הזכות לעבוד בארץ הקודש. לאנשי האבטחה זה גם משתלם, אך יש להם בעיה, שהרי ידוע שכל הסינים דומים, אז אוספים את כולם, מכל הבא ליד, ובחקירות תחת עינויים מבררים מי הוא מי. מי שלא ברשימה משלם קנס וכספו נשדד (הוא לא יתלונן במשטרה, כי הוא ברח מבוס מתחשב אחר). היתר מובלים אחר כבוד לנמל־התעופה ומגורשים, על חשבונם כמובן. הבוסים מקבלים את הפיקדון, הציידים את שללם, ואנחנו את הבושה.

על חשבון הברון

כל ישראל ערבים זה לזה, וזה כמובן כולל את קבלני הצמרת שלנו, תעשיינינו המחוננים וטייקונינו הנאורים. ביד נדיבה ובוטחת הם מקימים לנו פה אגף בבית־חולים, שם מעבדה באוניברסיטה, אולי איזה גן ציבורי, ואפילו תורמים קצת למוסדות צדקה. ממש נופת צופים, שהרי ישראל רחמנים בני רחמנים הם.

אולי, אבל בטח לא פראיירים, כי על כל תרומה מעל מאה אלף שקל יש הנחה של 33 אחוז במס־ההכנסה. כלומר אני ואתה שותפים בשליש. אבל זה לא הכל, כי איך אפשר להיות קטנוני כלפי קבלן צדיק שחורג קצת מהיתרי הבנייה, ולא נעים כמובן לנדנד לאיזה תעשיין נדיב שמזהם לנו את הסביבה. נו תגידו אתם, אפשר להטיל מס על הבורסה אחרי שאילי־הון רחמנים כאלה תרמו כה רבות?

אבל אני הקטן, מה לעשות, קצת קטנוני — בכל פעם שאחד מהם "תורם", אני מרגיש שמישהו דוחף לי יד לתוך הכיס.