בכסות תעמולה כוזבת אודות ביטחון אזורי ואף שחרור ההמונים באיראן נפתחה ב־28 בפברואר מתקפת מעצמות הגרעין ארה״ב וישראל בהנהגת טראמפ ונתניהו נגד איראן, בשאגת "החלפת משטר", במסגרת פרק קטסטרופלי נוסף במשבר המלחמה המוכלל הנמשך באופן בלתי נלאה כבר קרוב לשלוש שנים. לצד זריעת הרג וחורבן אדירים באיראן ובאזור, הציתה המתקפה האימפריאליסטית את הלם האנרגיה הפוסילית החריף ביותר שידעה הכלכלה העולמית מזה עשורים, שיבשה שרשראות אספקה, ותורגמה למתקפה רוחבית מתמשכת על תנאי המחיה של מיליארדי בני־אדם ברחבי העולם.

ב־8 ביולי, שעה שטראמפ, במהלך פסגת נאט״ו באנקרה, פנה להפגנת שרירים עם הכרזה על חזרה להפצצות באיראן וביטול "תהליך השלום", קרן המטבע הבינלאומית (IMF) פרסמה דוח עדכון תקופתי, בו הפחיתה את תחזית הצמיחה העולמית ל־3%, בהשפעת המלחמה. הדוח סימן את ההתפתחויות באזורנו כגורם סיכון מוביל כעת עבור הכלכלה העולמית. לפי הדוח, ההשקעות בתחומים טכנולוגיים הקשורים ל־AI ריככו את ההשפעות הכלכליות השליליות של המשבר המלחמה. עם זאת, המשבר במפרץ טרם הסתיים ועוד מוקדם לסכם את השפעותיו. ההכרזה על סיום הפסקת האש, גלי התקיפה של ארה״ב באיראן וחידוש הסגר הימי במצר הביאו לעלייה של כמעט 20% במחיר הנפט תוך עשרה ימים (נכון ל־15.7). במקביל, ההלם הטכנולוגי כתוצאה מיישום כלי AI בענפים שונים בכלכלה כרוך גם בגל צמצומי משרות מקצועיות עקב אוטומציה ובאי־ודאות לגבי פוטנציאל הרווחיות של אותן השקעות לטווח ארוך. בינתיים, הלחצים על הכלכלה העולמית בכיוון משבר סטגפלציה נותרים גבוהים.

ההיגיון של הטראמפיזם החותר לסחוט "עסקאות" דרך גישה תקיפה יותר פוליטית, כלכלית וצבאית לביצור ההגמוניה המעורערת של המעמד השליט של ארה״ב במערכת העולמית הימר על המלחמה באיראן כהזדמנות. אלא שמפגן העוצמה הצבאית נהפך למפגן חולשה. ממשלות ארה״ב וישראל כשלו בהשגת היעדים האסטרטגיים שהציבו לעצמן.

במאזן הכוחות הא־סימטרי במלחמה, המשטר בטהראן אומנם מראש לא היה בעמדה להנחיל תבוסה יסודית מול ארה״ב ומדינת ישראל, אך הנחיל תבוסה פוליטית וגיאו־אסטרטגית מהדהדת. הוא יצא מהמתקפה עד כה מחושל יותר ואסרטיבי יותר. הוא אף המחיש כי ברית "ציר ההתנגדות", שספגה מהלומות צבאיות כבדות, היא עדיין גורם שיש לקחת בחשבון בדינמיקה של העימות האזורי, עם הדרישה שהסדר הפסקת אש יכלול את לבנון, לראשונה עם שיגור טילים מאיראן לעבר ישראל בתגובה לתוקפנות ישראלית בלבנון — "אחדות הזירות" — וכשברקע מרחף האיום לחדש את הסגר הימי הסלקטיבי במצר באב אל־מנדב.

העמדת הפנים האימפריאליסטית של התייצבות לצד השאיפות המהפכניות של ההמונים מתנגדי המשטר באיראן, בעקבות גל ההתקוממות של מיליונים בכל מחוזות המדינה בתחילת 2026, התהפכה על המעצמות התוקפות עם התגברות הזעם בקרב ההמונים באיראן על החורבן ועל ההבטחות הציניות לסיוע בשחרור ואף עם התחזקות סנטימנט של אחדות לאומית, לצד ולמרות המיאוס מהמשטר בטהראן. הפרסומים האחרונים על תוכניתם הכושלת של נתניהו והמוסד "להמליך" לכאורה את נשיא איראן לשעבר אחמדינג׳אד, שנוא נפשם של מתנגדי המשטר, רק יוסיפו לזעם.

המשטר בטהראן הצליח לנצל את מצב החירום כדי ללכד מחדש, גם אם באופן זמני, את בסיס התמיכה המשמעותי יחסית עליו הוא נשען, עם מיליונים במפגני תמיכה — ובמסע הלוויה של השליט בו התנקשה ממשלת ישראל, האייתוללה עלי ח׳אמנאי. לצד זה, האצת הוצאות להורג פוליטיות לקצב שיא — כשברקע נמשכות באופן הרואי שביתות רעב של אסירים בעשרות בתי כלא — מעידה על המשך קיומם של כיסי התנגדות בחברה באיראן שיכולים להתפתח בהמשך.

מאבק הכוחות בין האגפים השונים במשטר סביב הקו האסטרטגי הנדרש מבחינתם להגנת התיאוקרטיה הקפיטליסטית — שייסדה מהפכת־הנגד ההיסטורית של ח׳ומייני — למול האימפריאליזם האמריקאי חושף עד כמה אפילו המהלכים הדיפלומטיים הטנטטיביים והמעורערים לחלוטין שנעשו מול ממשל טראמפ בהובלת האגף ה"פרגמטי" של הנשיא פזשכיאן שנויים במחלוקת. משקלם של האגף השמרני־ניצי וזרוע "משמרות המהפכה" (הפסדראן), במבנה הכוח של המשטר התעצם, וניכר שגם אם — בסימן שאלה גדול — ייחתם הסכם "סופי" מול וושינגטון, המגמה העיקרית בטהראן תהיה נחישות לשיקום כוחות ולשיפור היערכות מערכתית לסבב העימות הצבאי הבא. לא יהיה תור זהב ביחסים בין משטר האייתוללות לוושינגטון.

כלומר, גם אם יצליח טראמפ דרך זיגזגים גחמניים בין הפצצות למו״מ להשיג מה שהוא מכנה "הסכם שלום", לא יהיה זה הסדר תקופתי מייצב מבחינת הצדדים נוסח הסכם הגרעין מ־2015. את ההסכם שנחתם בתקופת אובמה הפר טראמפ ב־2018 והחליפו במדיניות כושלת של "מקסימום לחץ" כלכלי, שפגעה במיוחד בתנאי המחיה של ההמונים באיראן. אז היו שותפות בעסקה גם סין, רוסיה ומעצמות אירופה, והוסכם על מנגנון פיקוח מפורט, שהיה ויתור מהותי מצד טהראן "בתמורה" להסרת עיצומים כלכליים. הסכם המסגרת החדש שנחתם בתיווך פקיסטן, קטר, טורקיה, סעודיה ומצרים — ככל שהוא עדיין רלוונטי — אינו אלא גרסת פארסה ממוזערת, טנטטיבית ומעורערת, של ניסיון שטרם צלח לפתיחת הורמוז כחלק מהסדר חדש בין וושינגטון לטהראן, כשהאחרונה זוכה לגיבוי אקטיבי יותר כיום מצד בייג׳ינג ומוסקווה.

שוב הומחש כי האימפריאליזם האמריקאי הוא הכוח עם ההשפעה הריאקציונית ההרסנית ביותר ברמה העולמית. בו־זמנית, ממשלת המוות הקפיטליסטית של נתניהו נותרה בעת הזאת הכוח המסוכן ביותר וההרסני ביותר ברמה האזורית. ב־8 באפריל, שעות לאחר שטראמפ יצא בהכרזה הראשונה על "הפסקת אש", פתחה ממשלת נתניהו במתקפה צבאית נרחבת על לבנון, שהחלה בפעולת טרור מדינתי מרוכזת של הפצצות בהיקף שלא נראה מאז 1982. המהלך המשיך להרחבת הכיבוש הצבאי הישיר, והעמקת העקירה ההמונית של האוכלוסייה והרס יישובים שיטתי. הסכם המסגרת הארעי והמעורער בין וושינגטון לטהראן מ־17 ביוני, ומקבילו שנחתם בלחץ וושינגטון ב־26 ביוני בין ממשלות ישראל ולבנון, נותרו הסדרי "הפחתת אש" ארעיים.

בלבנון, ההסדר אפילו אינו כרוך בכל התחייבות ממשית לנסיגת כוחות הכיבוש הישראליים, מתדלק קיטוב בחברה הלבנונית ועלול בסופו של דבר אף להצית מחדש מלחמת אזרחים לפי קווים אתניים. לדברי שר המלחמה כ״ץ: "אין לנו שאיפות טריטוריאליות בלבנון, אבל עד שחזבאללה יפורק מנשקו — לא ניסוג במילימטר", למעט שני אזורי "פיילוט" במסגרת הניסיון לכפות שינוי במערך הכוחות מדרום לליטאני, כפי שעולה גם בנספח ה"סודי" להסכם. שלטון נתניהו, רגע לפני הבחירות לכנסת המתוכננות לאוקטובר, מוסיף לדבוק במרדף חסר הסיכוי אחר תמונת "ניצחון מוחלט", שהוא מבטיח מאז אוקטובר 23', וליישם דוקטרינה של התבצרות דרך תפיסת "אזורי חיץ". קרי, הרחבה טריטוריאלית של הכיבוש הצבאי בתחומי לבנון וסוריה, בד־בבד עם נטילת הזדמנויות להעמקת שטחי הכיבוש הצבאי הישיר ברצועת עזה, והאצת ההשתלטות הקולוניאלית ופעולות הטיהור האתני בתחומי הגדה המערבית — לרבות במובלעות הרשות הפלסטינית.

מגבלות הכוח של המעצמה החזקה בעולם

לאחר שהמתקפה הקודמת על איראן ביוני 25', שהסתיימה בהטלת הנשק הלא־גרעיני העוצמתי ביותר הקיים כיום, כשלה במימוש הצהרות טראמפ ונתניהו בדבר גריעת יכולות אסטרטגיות מהמשטר בטהראן, החלשתו וקידום הפלתו, פרק ההמשך נועד "להשלים את העבודה". זאת מתוך אשליה שמהלומות צבאיות נרחבות והתנקשויות בצמרת הממשל והזרועות הצבאיות יובילו לשיתוק, ולכאורה אף להתערבות מצד המונים מתנגדי משטר באיראן, ובנסיבות אלו, או שהמשטר המרכזי כביכול יתמוטט ויוחלף בממשל חדש נוח עבור וושינגטון, או שהטלטלה במבנה הכוח של המשטר תוביל לסגירת עסקה בין גורמים גמישים מקרבו לבין וושינגטון, שבשורה התחתונה תגלם כניעה למרותו של האימפריאליזם של ארה״ב.

ההימור הכושל של טראמפ על המתקפה האחרונה רק הבליט את מגבלות כוחה של המעצמה האימפריאליסטית החזקה בעולם, שכשלה בניסיון להחליף את המשטר בטהראן או לאלצו בכוח אש לקבל תכתיבים לוויתור על נכסים אסטרטגיים במסגרת הסכם כניעה. חמישה חודשים מאז שהחלה המתקפה לא רק שלא נחתם הסכם הפסקת אש "סופי", אלא שחילופי האש מסלימים, בשילוב עם החזרת המצור הימי של צבא ארה״ב על נמלי איראן וחסימת הורמוז מצד טהראן, והפוטנציאל לחידוש מלחמה כוללת נותר על השולחן.

נסיגת טראמפ מגל ההפצצות ומהאיומים בחילופי משטר ובהכנעה "מוחלטת", ואף בהשמדת הציביליזציה באיראן, להכרזה על "הפסקת אש" באפריל, נעשתה מעמדה נואשת, וכשלה עד כה בהשבת הסטטוס־קוו במצר הורמוז — מסוף הדלק העולמי, שנחסם אפקטיבית מאז שהחלה המתקפה ומוסיף להלך אימים על הכלכלה העולמית. הסגר הימי שהטיל צבא ארה״ב, בניסיון להיחלץ מהתסבוכת דרך הגברת לחץ במסלול עוקף למתקפה צבאית כוללת, לא הביא להתקפלות טהראן, ו"מזכר ההבנות" ביוני הסתכם בהסכמה לקיום מו״מ על הסכם הפסקת אש בתוך חודשיים. המו״מ רשם כמעט מהרגע הראשון חילופי מהלומות צבאיות, עם איומים נואשים מצד טראמפ "להשלים את העבודה" כך ש"איראן תחדל מלהתקיים".

בהקשר של ההשפעות הכלכליות יצוין כי ב־5 החודשים הראשונים למלחמה, הזינוק במחירי הנפט לא חצה את השיא שליווה את הפלישה לאוקראינה ב־2022. ההתייקרות נבלמה לאחר שהגיעה לרמה של 125 דולר לחבית, בהשפעת מספר גורמים:

1. צמצום חד ביבוא הנפט לסין, בשיעור של מעל ל־40% לרמה הנמוכה ביותר זה עשור, הפחית לחצים על שווקי האנרגיה הגלובליים.
2. גידול בתפוקת הנפט בארה״ב לצד הזרמה מתואמת חסרת תקדים של מאות מיליוני חביות נפט מעתודות החירום של הממשל האמריקאי, וכן של עוד שורת מדינות (מהלך מתואם דרך סוכנות האנרגיה הבינלאומית) באסיה ובאירופה.
3. נקיטת שורת צעדי חירום לריסון ביקושים לאנרגיה בעשרות מדינות — בייחוד באסיה ובמזה״ת — כולל הגבלות על מילוי דלק לרכבים פרטיים, סגירת עסקים בשעת ערב מוקדמת, מעבר לעבודה מהבית, קיצור שבוע העבודה במגזר הציבורי וביטול שיעורים בבתי ספר ובאוניברסיטאות.
4. הפחתת ביקושים לאנרגיה כתוצאה ממגמות מתמשכות של האטה בכלכלה הגלובלית, לרבות בכלכלה הסינית הרושמת צמיחה בשיעור הנמוך ביותר מאז סיום המגפה ב־2022.

הפחתת האש ביוני הביאה גם היא לריסון ההתייקרות, אך גם ללא התלקחות צבאית נרחבת, ההשפעות השליליות על משק האנרגיה הגלובלי יורגשו למשך חודשים ויותר. אלו צפויות להחריף משמעותית ככל שההסלמה הצבאית המחודשת תתרחב, לרבות עם ההכרזה מצד כוחות החות׳ים בדבר הטלת סגר על נמלי הים של סעודיה, בזמן שהידלדלות עתודות הנפט במאגרים מגבילה את מרחב התמרון של ממשלות לנקוט שוב צעדי חירום של הזרמת נפט למשק להורדת מחירים.

בכינוס ה־G7 בצרפת, רגע לפני החתימה על "מזכר ההבנות", הודה טראמפ בכך שהפחד מתרחיש שפל כלכלי חדש ומזעם חברתי כתוצאה מכך — מה שכינה נשיאות נוסח הרברט הובר — עקב מנוף הלחץ של טהראן בהורמוז, דחק אותו לנסות לסיים את המלחמה. התרעומת של טראמפ מתחילת המתקפה כי שאר חברות נאט״ו, ובעיקר מעצמות אירופה, נמנעו מסיוע ישיר למכונת המלחמה של ארה״ב ממחישה כשלעצמה עמדה מוחלשת ביחסים הבינלאומיים. המשבר שימש זרז לתהליכים עולמיים ואזוריים במישור הכלכלי והגיאו־פוליטי, והחזיר לקדמת הבמה את השסעים המעמיקים במחנה האימפריאליזם המערבי, המוסיף להתקיים בהשפעת תלות מבנית בארה״ב ונוכח חפיפת אינטרסים לא מבוטלת במאבקי הכוחות הבין־אימפריאליסטיים מול סין ורוסיה.

קלות הדעת בה נקלעה המערכת האימפריאליסטית של ארה״ב להתבוססות בתסבוכת הורמוז היא תוצר של דריסת "איזונים ובלמים" פנימיים במוסד הנשיאות, שהטראמפיזם העצים את מאפייניו הבונפרטיסטיים. בעוד שביסודו של דבר הטראמפיזם חותר למלט את הקפיטליזם האמריקאי מהמשבר הרב־ממדי המתמשך שהצמיח אותו, הוא רק מחריף סתירות מערכתיות. לראשונה בהיסטוריה המודרנית של ארה״ב, כבר מיומה הראשון נעדרה המלחמה תמיכה ציבורית נרחבת מבית, וככל שהתברר שאין לטראמפ בקנה כל יכולת הכרעה ב"זבנג וגמרנו", כך העמיקה גם המחלוקת בקרב התנועה הטראמפיסטית MAGA ומעגל יועציו.

הפופוליזם הימני של טראמפ הבטיח סיום מלחמות וחילוץ בפרט של מעמד העובדים בארה״ב מהלחצים של יוקר המחיה ומאובדן משרות, כך שהמתקפה באיראן האיצה התפכחות של חלק מהשכבות שנסחפו להצביע עבור טראמפ ב־2024, תוך סלידה מעמדית מהקמפיין האליטיסטי השמרני של ממשל ביידן–האריס. כשברקע קיטוב מתעצם בחברה בארה״ב, שמצא ביטוי גם בשפל מתמשך בתמיכה הציבורית בטראמפ והתגייסות מיליונים בצל המלחמה באיראן ליום ההפגנות הגדול ביותר מספרית בתולדות ארה״ב בסוף מרץ, גוברת גם הדאגה בסביבת טראמפ מבחירות האמצע הקרבות בנובמבר.

הסכם המסגרת שנחתם ביוני אינו שולל מראש שיוטל לראשונה מס על תעבורה ימית בהורמוז אם וכאשר ייחתם הסכם קבע, למעשה כביטוי להתחזקות האחיזה במצר מצד טהראן, המוסיפה לקדם בשיתוף סולטנות עומאן הטלת "דמי שירות" חדשים חרף התנגדות ארה״ב. האיום הגחמני של טראמפ, כי ארה״ב תתחיל לגבות אגרה של 20% על מעבר סחורות במצר, גרר עקיצה משר החוץ עבאס עראקצ׳י: "20% זה כמובן יותר מדי. אנחנו נהיה הוגנים יותר".

עוד ביטא טראמפ בסמוך למועד החתימה נסיגה כללית מההכרזות שליוו את פתיחת המלחמה. כך, טען כי אינו "מאמין בהחלפת משטר", כלומר, בכזו המתבצעת דרך התערבות צבאית אימפריאליסטית, ובאותה הנשימה טען שההתנקשויות בצמרת ממילא הובילו להחלפת משטר דה־פקטו. הוא עמד על כך שזכותה של איראן לפתח טילים בליסטיים כפי שעושות שכנותיה — הסוגיה נשמטה מהסכם המסגרת.

ניסוח כללי לפיו איראן לא תייצר או תשיג נשק גרעיני היה כמעט שכפול מתוך נוסח הסכם הגרעין של 2015. טראמפ הבהיר שאינו מייחס חשיבות למנגנוני אכיפה בהסכם ושאם לא יושג הסכם סופי באוגוסט או אם יהיו כביכול הפרות בסוגיית הגרעין, צבא ארה״ב ישוב למתקפה נרחבת באיראן — "מה, אני אגיד…: 'אני אתבע אתכם'? לא, אנחנו נפציץ להם את הצורה אם יפרו את ההסכם." כלומר, חזרה נואשת משיקולי יוקרה היישר לנקודה ממנה ניסה להיחלץ בנתיב ההסכם. גם לגבי מצבורי האורניום המועשר בדרגה צבאית שנותר בידי טהראן, התבטאויות טראמפ הסתכמו בחוסר אונים.

השלכות אזוריות

הרטוריקה האורווליאנית של טראמפ, ומפעם לפעם כהד גם מצד נתניהו, אודות קידום "שלום" דרך תוקפנות צבאית ועסקאות דיפלומטיות משקפת אומנם משאלת לב לסחיטת הסכמים פוליטיים המושתתים על השתעבדות בפני הדומיננטיות האזורית של ארה״ב וישראל. במציאות, טראמפ לא היה יכול לעמוד בהבטחתו לסיים בזריזות את המלחמות בעזה ובאזור — כמו באוקראינה. לא רק שמרחץ הדמים ממשיך להתחולל בעצימות משתנה בזירות השונות, גם ניסיונותיו של טראמפ מאז שובו לבית הלבן להתניע מחדש את תהליך ה"נורמליזציה" הישראלי–ערבי באזור — תרחיש החלומות של המעמד השליט הישראלי — העלו חרס. בשיחה בסוף מאי בין טראמפ לשליטים ערבים דווח שהשתררה שתיקה רועמת בתגובה לדרישה שיצטרפו ל"הסכמי אברהם", כביכול אם וככל שייחתם הסכם ארה״ב–איראן.

הלחץ מהזעם ההמוני על מלחמת ההשמדה נגד העם הפלסטיני בעזה נושף בעורפם של שליטים ברחבי האזור אשר ידע שרשרת תנועות המונים ומשברים מהפכניים מאז תחילת העשור הקודם. מהסיבה הזאת כבר בשנה שעברה נאלץ טראמפ להתקפל מניסיון לכפות תוכנית לעקירה כוללת של האוכלוסייה הפלסטינית מעזה — למעשה, תוכנית שנרקמה בממשלת המוות הקפיטליסטית של נתניהו מהרגע הראשון באוקטובר 23', בשאיפתה לניצול "שעת כושר" היסטורית להיפטר מההמונים הפלסטינים בעזה באמצעות "טרנספר", ביסודו של דבר בהתאם להיגיון הציוני ככלל של נישול לאומי.

בינתיים, המתקפה האחרונה באיראן הוסיפה למתיחות בין המונרכיה הסעודית לוושינגטון. חרף אזהרות מצד בן סלמאן מפני הסתבכות, מתקבל על הדעת שעשוי להיות בסיס לדיווח המוכחש לפיו קיפץ באופן אופורטוניסטי לצידוד מאחורי הקלעים בתקיפת מטרות איראניות. בתחילה המתקפה, סעודיה איפשרה לצבא ארה״ב שימוש בשטחה נגד יריבתה שלה, וכמו כן, דווח שבסוף מרץ בוצעו תקיפות חסרות־תקדים מצד חיל האוויר הסעודי נגד מטרות איראניות, לכאורה כפעולות "תגמול". אלא שההפצצות נשמרו בפרופיל נמוך, לקראת הבנות לא רשמיות על הפחתת הסלמה עוד טרם הפסקת האש. בכך ננקטה גישה זהירה יותר מזו של האמירויות, שיישרה קו באופן מלא עם טראמפ, כפי שעשתה גם עם פרישתה הדרמטית מקרטלי הנפט הנחלשים OPEC ו־+OPEC לצורך הצפת השוק בעוד דלקים פוסיליים והחלשת הדומיננטיות הסעודית בקביעת מדיניות ייצור הנפט.

עבור ריאד, המערכה האחרונה המחישה שהאימפריאליזם האמריקאי יכול גם להיות משענת קנה רצוץ. הסייגים גברו ככל שהתברר עד כמה מתקפת־הנגד האיראנית הולמת בכלכלות הלאומיות במפרץ הערבי, בעוד המשטר בטהראן ממאן להישבר תחת כוח האש האווירי של ארה״ב וישראל. בתחילת מאי, כשהכריז טראמפ ביומרנות על מבצע ל"ליווי" כלי שיט בהורמוז בלא הסכם עם טהראן, הבהירה ריאד שלא תאפשר שימוש בשטחה לשם כך, מחשש מהסלמה צבאית מחודשת, ואילצה אותו לקפל את המהלך. ביקור שר החוץ הסעודי בסין שיקף פעם נוספת הליכה על חבל דק בין שתי המעצמות העולמיות הגדולות, כאשר תהליך הירידה היחסית בעוצמת האימפריאליזם האמריקאי, שחולל דינמיקה "רב־קוטבית" ביחסים העולמיים, דוחק בבעלות ברית של וושינגטון לחפש אפשרויות ל"פיזור סיכונים". כעת, וושינגטון ערערה בפועל את הביטחון במפרץ עם השלכות לשנים, לאחר שבייג׳ינג שימשה מתווכת בהתגבשות הדטאנט האזורי בין סעודיה ואיראן ב־2023. התקיפה האווירית המיוחסת לסעודיה בנמל התעופה בצנעא לסיכול נחיתת מטוס נוסעים שעשה את דרכו מאיראן — לראשונה מאז תחילת הפסקת האש בין המונרכיה לחות׳ים — לא אותתה להגברת שת״פ בין ריאד לוושינגטון, אלא המחישה חתירה לתפקיד עצמאי יותר במערכת האזורית. בינתיים, הפרובוקציה של ריאד הביאה, כאמור, להכרזה על מצור ימי על סעודיה מצד הכוחות החות׳ים.

האימפריאליזם הסיני מבקש לגזור קופון ולהציג עצמו כמקור יציבות עבור הקפיטליזם העולמי, חרף האטה כלכלית מתמשכת ואף שאיומו להמר בשנים הקרובות על פלישה לטאיוואן מרחף כחרב דמוקלס מעל הכלכלה העולמית. מפגן החולשה של ארה״ב באיראן נלקח בחשבון היטב הן בבייג׳ינג והן במוסקווה. טראמפ הודה פומבית לשי ג׳ינפינג ולפוטין על שנשארו לדבריו "ניטרליים לחלוטין" ביחס למלחמה באיראן. הבלוק האימפריאליסטי של סין–רוסיה חשש מההשלכות מערערות היציבות של התמשכות המלחמה באיראן ונזהר מהסתבכות במלחמה בה האימפריאליזם האמריקאי מעורב ישירות. בשלב הראשון של המלחמה אותן המעצמות נאלצו לצפות מהיציע שעה שהאינטרסים הגיאו־אסטרטגיים שלהן עצמן ספגו מהלומות באיראן — בהמשך להתערבות ממשל טראמפ ל"משמוע" המשטר בוונצואלה, ולחילופי המשטר בסוריה לטובת משטר פרו־מערבי מתוצרת יוצאי אל־קאעדה בחסות טורקית. אלא שככל שהאימפריאליזם האמריקאי הסתבך במלחמה, כך גם גבר ביטחונן העצמי להציב קריאת תיגר, כולל במישור התעמולתי. דרגת הסיוע שסיפקו סין ורוסיה לטהראן הייתה מתונה, ודאי בהשוואה לאספקת הסיוע הסינית למכונת המלחמה הרוסית באוקראינה, אך הן לא ישבו בחיבוק ידיים, וכך דווח על קפיצה במאמצי הסיוע במישור הכלכלי והצבאי, כולל כביכול אספקת רכיבים טכנולוגיים דו־שימושיים ומודיעין ששימש לטיווח בסיסי צבא ארה״ב באזור.

העובדה שטראמפ אינו קופץ על ההזדמנות לתעמולה נגד אותם המהלכים, אלא משתלח יום וליל דווקא בבעלות בריתו האירופיות וקנדה, כשלעצמה מעידה לא מעט על עמדתו המוחלשת של מי שהבטיח להשיב את האימפריאליזם האמריקאי ל"גדולתו". ביקור טראמפ בבייג׳ינג במאי, סימן לא רק המשך דטאנט במלחמת הסחר, אלא גם חוסר הצלחה להציג הישג משמעותי. ברקע, מדיניות הלאומנות הכלכלית בדמות העלאת מכסים לא הצליחה לרסן את היצוא הסיני, ובשילוב עם מגמת הפיחות בערך הדולר היא הוסיפה לתדלק את משבר יוקר מחיה בארה״ב, זעם חברתי וקיטוב מעמדי.

באופן סמלי, מבין המדינות חברות נאט״ו, ארדואן הוא בין ראשי המדינה המקורבים ביותר לטראמפ בשלב זה — חדשות מרות עבור המעמדות השליטים במדינת ישראל וביוון, ובו־זמנית גם תזכורת לאופן בו האימפריאליזם האמריקאי ניצל והקריב את הכורדים בסוריה בשנים האחרונות לתוקפנות צבאית טורקית ולרדיפה מצד משטר א־שרע הפועל בחסות טורקיה. התגברות האנטגוניזם במישור הגיאו־פוליטי בין הקפיטליזם הישראלי ומקבילו הטורקי היא תהליך ארוך שנים שחיסל במידה רבה ברית אסטרטגית היסטורית, ושב והתעצם בשנות המלחמה האחרונות.

גורם אחד להעמקת השסע על פני השטח הוא הישענות הפופוליזם הימני של ארדואן על תדמית כוזבת של סולידריות עם העם הפלסטיני, בעיקר דרך רטוריקה חלולה, שנועדה לתמרן את הסולידריות העמוקה בקרב ההמונים בטורקיה — אף שארדואן כיום עוד פחות פופולרי מטראמפ, ותנועת המחאה הרחבה נגדו בשנה שעברה הציגה את קצה הקרחון של זעם חברתי ומעמדי. מעבר למגמה זו מזינה את היריבות עוינות המעמד השליט הישראלי ל"ציר האחים המוסלמים" בהובלת טורקיה וקטר, לרבות מתן חסות לחמאס, כמו גם עוינות לשאיפות הניאו־עות׳מאניות שמבטא משטר ארדואן, וכנגזרת, לתפקיד טורקיה במאבקי הכוח על דלקים פוסיליים במזרח הים התיכון, ולתפקידה בסוריה. בכלל זה, טיפוח משטר א־שרע ובניית יכולותיו הצבאיות.

לפיכך, כפעולת תגמול "אנטי־טורקית", הכריזה בסוף יוני ממשלת המוות הישראלית, האחראית למתקפה הג׳נוסיידית המתמשכת נגד העם הפלסטיני — כחלק מתהליך כיבוש ונישול שיטתיים המיושמים מזה עשורים בהתאם להיגיון האידיאולוגי של הציונות — שהיא מכירה רשמית בג׳נוסייד הארמני. בכך רק הוכיחה את יחסה לנושא כאל מטבע עובר לסוחר, כפי שבשורה התחתונה היא נוהגת ביתר־שאת גם בזיכרון זוועות השואה היהודית. כעת עסוקה ממשלת נתניהו בניסיון לסכל או להביא לשנמוך עסקת המכירה הפוטנציאלית של F-35 לטורקיה. ב־2018 סולקה טורקיה מתוכנית השותפות בהפקה עקב הסתמכות על טכנולוגיה צבאית רוסית דאז, וב־2021 פרשה האמירויות עקב סירוב להיענות לתכתיבים בנוגע לשימוש בטכנולוגיה סינית, כך שעד כה נותר חיל האוויר הישראלי המפעיל הבלעדי באזור. לאחר שטראמפ הביע נכונות לשקול קידום מכירה לאנקרה, יצא נתניהו פומבית נגד הרעיון, עם האמירה שטורקיה אינה "מדינה ידידותית" לארה״ב.

"סופר־ספרטה" או מדינה קליינטית?

חזון "סופר־ספרטה" שהציג נתניהו לקפיטליזם הישראלי בספטמבר האחרון, רגע לפני שנכפתה עליו ההכרזה על "הפסקת האש" בעזה, מציע הסתגלות למבוי סתום גיאו־אסטרטגי — כדבריו אז, ישראל "בסוג של בידוד, נצטרך להסתגל יותר ויותר לכלכלה עם סממנים אוטרקיים". עבור ההון הישראלי מדובר בחזון בלהות, אך יריביו של נתניהו במעמד השליט מתקשים להציג חזון אסטרטגי חלופי. חרף חילוקי דעות על אופן ניהול המלחמה, שרר קונצנזוס במעמד השליט הישראלי פעם אחר פעם סביב מהלכיה המרכזיים של ממשלת נתניהו בשטחי 67' ובמרחב האזורי, מכיוון שזיהו במתקפת חמאס והטבח של 7 באוקטובר 2023 הזדמנות להפעלת כוח אש חסר־תקדים, וזוועות המונים, בניסיון לשפר את מצב המשטר הישראלי במאזן הכוחות האזורי ומול ההמונים הפלסטינים. אין בידיהם פתרונות לחששותיהם שלהם מפני השלכות התעוררות זעם המוני במערב ובארה״ב בפרט על מדינת ישראל, וכן להתבדלות האינטרסים החלקית מול וושינגטון בהקשר האזורי.

טראמפ השפיל את ממשלת נתניהו כשהותיר את דרישותיה מחוץ למו״מ מול איראן וכשביקר פומבית את היקף ההפצצות בלבנון ועקץ שמוטב שמשטר א־שרע בסוריה "יעשה את העבודה" בעימות נגד חזבאללה — כדבריו, "אם ישראל לא יכולה לעשות את העבודה בלי להרוג את כולם, אז שסוריה תעשה את העבודה". משטר א־שרע נאלץ להרחיק עצמו מיידית מהרעיון, שיהיה הימור הרפתקני גם בהתחשב במורשת הנפיצה של הכיבוש הסורי בלבנון בימי משטר אסד. בביקור מקרון בדמשק בתחילת יולי, נשיא צרפת אף לחץ על א־שרע שלא להיענות לכל בקשה להתערבות בלבנון — שהאימפריאליזם הצרפתי מחשיב חלק ממרחב החסות ההיסטורי שלו, שנגזר מעסקת סייקס–פיקו הקולוניאלית החשאית שנחתמה עם בריטניה ב־1916 לחלוקת שלל טריטוריאלי, ושאת פרטיה חשפה ההנהגה הבולשביקית במהפכה הסוציאליסטית ברוסיה. עם זאת, לא פריז אלא וושינגטון מכתיבה את הטון בלבנון.

התבטאויותיו הגחמניות של טראמפ לגבי ישראל שיקפו בעל־כורחו המשכיות מסוימת ללחצים שהשתקפו בתקופת ממשל ביידן סביב הסתייגויות משלטון נתניהו כגורם שאינו ממושמע מספיק, ולכן מסבך, מבחינת וושינגטון. טראמפ טען שנתניהו "יודע מי הבוס", והתייחס בהפרזה לתלות של מדינת ישראל בוושינגטון, וכמובן בו עצמו: "בלעדי ארה״ב לא תהיה ישראל. בלעדיי לא תהיה ישראל, כי אף נשיא אחר לא היה מוכן לעשות את מה שאני עשיתי". בממשלת נתניהו זעמו על "מזכר ההבנות" מול איראן ועל הלחצים להגבלת מרחב הפעולה של הצבא הישראלי. מנגד, הגיעה הדרישה למשמעת בדמות נזיפה פומבית מסגן הנשיא ואנס, שהתריס כי "טראמפ הוא ראש המדינה היחידי בעולם כולו המגלה אהדה כלפי מדינת ישראל ברגע זה, ובמקרה הוא גם עומד בראש מעצמת־העל של העולם… בשלושת החודשים האחרונים שני־שלישים מאמצעי ההגנה שהגנו על המולדת שלכם יוצרו בידיים אמריקניות ושולמו מכספי משלם המיסים האמריקני."

העובדה שהיצוא הצבאי הישראלי רק נסק בשנות המלחמה ושבר שיא של כל הזמנים ב־2025 מוכיחה אומנם שמשטר הכיבוש הישראלי אינו באמת בדרגה גבוהה של בידוד בינלאומי נוסח איראן. כמו כן, ארה״ב הייתה ונותרה המאפשרת המכרעת של זוועות ההמונים המוסיפות להתחולל בידי מכונת המלחמה של הקפיטליזם הישראלי, ואין זו נקודת שפל ממשית ביחסים האסטרטגיים בין הצדדים. תלותה של מדינת ישראל באימפריאליזם האמריקאי נותרה גבוהה, אך אינה ברמה של כפיפות מוחלטת נוסח מדינה קליינטית של ממש. היו בעבר, בשנים של תלות גבוהה יותר בסבסוד קבוע מצד האימפריאליזם האמריקאי, תקריות של מתיחות משמעותית בין נשיאים רפובליקניים בארה״ב לבין ממשלות ישראל, שעה שהמשטר הישראלי הקפיד תמיד על מידה של עצמאות בכל הנוגע לאינטרסים שהוא מחשיב חיוניים. עם זאת, מנקודת המבט של המעמד השליט הישראלי קיים חשש גובר מהשלכות הלחצים המוגברים ברמה הבינלאומית, במיוחד כאלה הנבנים בהשפעה עקיפה של תודעה המונית ברחבי העולם ביחס למאבק הפלסטיני, ויותר מכול, מהנפילה חסרת התקדים באהדה הציבורית בארה״ב למדיניות הסיוע למדינת ישראל, לרבות בקרב מצביעי המפלגה הרפובליקנית.

הצהרת נתניהו בינואר כי יש לסיים את הסיוע התקציבי הצבאי מארה״ב בתוך עשור — כפי שהסתיים הסיוע התקציבי הכלכלי ב־2008 — נועדה לצמצם תלות בסבסוד קבוע ולייתר את הדרישה בארה״ב לסיום מדיניות זו. הדרישה צוברת פופולריות חסרת תקדים בארה״ב, כחלק משינוי רחב יותר בדעת הקהל בעקבות מלחמת ההשמדה בעזה ומשבר הדמים. התזוזה בדעת הקהל אף גררה הצבעה סמלית נרחבת מצד חברי קונגרס מהמפלגה הדמוקרטית בעד קיצוץ הסיוע הצבאי, תוך חיכוך עם השדולה למען הימין הישראלי AIPAC. הסבסוד הקבוע נמצא במגמת צמצום מתמשכת ביחס לתמ״ג הישראלי מזה עשורים, אך הוא אינו כולל כמובן את ההזרמה המסיבית של נשק וחימוש מסובסדים לאחר ה־7 באוקטובר 23', ואת העלויות הכלכליות של פעולות צבא ארה״ב לגיבוי מדינת ישראל בשנים האחרונות. כך גם, עצם ההסתייגות של המשטר הישראלי ממכירת חמקנים מתקדמים לטורקיה ממחישה הסתמכות אסטרטגית על האימפריאליזם האמריקאי להבטחת יתרון צבאי איכותי במרחב האזורי.

מבחינת מארג האינטרסים של האימפריאליזם האמריקאי, גם כעת המגמה אינה של היחלשות יסודית בתמיכה בקפיטליזם הישראלי, כנקודת המשען היציבה ביותר עבורם במרחב האזורי. לפיכך, בתגובה לפגיעות הנרחבות בתשתיות של צבא ארה״ב ברחבי האזור במתקפת־הנגד האיראנית — שכללו פגיעות כטב״מים וטילים בלפחות 20 אתרים שונים בעלות הנאמדת במיליארדי דולרים — נשקלת כעת האפשרות להסיט חלקית כוחות מערבה מהמפרץ, ובפרט לעיבוי נוכחות צבאית ארוכת טווח בישראל.

כך גם חרף הלחץ מוושינגטון לריסון התוקפנות הצבאית הישראלית, לא מופעל כל לחץ ממשי להסגת כוחות הכיבוש הישראליים בלבנון ובסוריה, ובוודאי משטחים פלסטיניים. באחרונה, הממשל האמריקאי גם מקדם, באמצעות הכנסת סעיפים לחוקי התקציב האחרונים לפני בחירות האמצע, שדרוג איכותי של השת״פ עם ישראל בתחום המודיעין וכן במחקר, פיתוח וייצור מערכות נשק לשנים קדימה, ללא שקיפות ופיקוח נוכח חוסר הפופולריות של המהלך.

כיבושים לטווח ארוך

בלבנון ובסוריה מתבצעת בגלוי התבססות לכיבוש ארוך טווח. בחוגי הימין הקיצוני הישראלי אף הקימו בשנתיים האחרונות ארגונים ייעודיים הנחושים לנצל הזדמנויות לקידום קולוניזציה בשטחים שנתפסו בסוריה ובלבנון, וכמיטב המסורת של עיגון תביעות טריטוריאליות ציוניות בפרשנות תנ״כית לתירוץ הגדרת שטחי הכיבוש כחלק מ"ארץ ישראל". היבט זה אינו מייצג בשלב זה מדיניות ממשלתית רשמית או שאיפות בקרב המעמד השליט, אך הארגונים אינם נרתעים מכך שסיכוייהם בעתיד הנראה לעין קלושים, וחותרים להתעצם ולקבוע עובדות בשטח בחסות הכיבוש הצבאי. בינתיים, שלטון נתניהו הבהיר שלא ייענה לדרישות א־שרע אפילו לנסיגה חלקית משטחי הכיבוש החדשים בסוריה, מה שחוסם את האפיק לכל עסקה דיפלומטית משמעותית בין המשטרים לכל הפחות עד חילופי הממשלה במדינת ישראל.

הכיבוש הישראלי בסוריה מוסיף להתחפר לטווח ארוך. לשם כך הוא מסתמך בצורה אינטנסיבית על "הפרד ומשול" על רקע אתני להידוק האחיזה בשטח, במיוחד דרך מאמץ להצטייר כמגן המיעוט הדרוזי — התמיכה שגייסו, מאז הטבח בא־סווידא ביולי 2025, תורגמה אף להנפת דגלי ישראל באזור זה, תזכורת מוחשית לסכנה שבתדלוק השסעים האתניים אף לכדי דינמיקה של מלחמת אזרחים. זאת כאמור במקביל לתדלוק הקיטוב האתני בלבנון, נוכח הנכונות הנרצעת של הנשיא עאון להתקרבות אסטרטגית עם הכיבוש הישראלי. בדומה ל"הסכם השלום" הפורמלי שנסחט בין מדינת לבנון למדינת ישראל ב־1983 תחת כידוני הכיבוש ביוזמת ממשל רייגן, גם לניסיונות הנוכחיים לשחזור הקריקטורה אין בסיס פוליטי בר־קיימא בנסיבות המקוטבות בלבנון ונוכח זוועות ההמונים שמחוללת ממשלת ישראל כלפי הלבנונים והפלסטינים.

חרף ממדי ההרג והחורבן העצומים בלבנון, תוך עקירת אוכלוסייה מעשרות יישובים, בשלב זה נחשפות יותר מגבלות הכוח של הכיבוש והסתירות בתעמולת המלחמה המכוונת לדעת הקהל בישראל. עוד באפריל דווח שגורמים מהצבא הישראלי מודים כי "למרות הניסיון לשווק את רצועת הביטחון החדשה כמענה לתושבי הצפון [בישראל]… הרצועה לא תמנע ירי רקטות, חדירת כטב״מים או הפעלת רחפני נפץ". בעוד שכוחות הכיבוש הרגו אלפים בלבנון, העובדה שחרף הטכנולוגיה הצבאית המשוכללת נהרגו בחודשים האחרונים עשרות חיילים ישראלים מגבירה סנטימנט המוני של ספקנות בחברה הישראלית ביחס לתעמולת המלחמה.

בתוך כך מוסיפה ממשלת ה"ימין על מלא" של נתניהו לקדם את מגמת הנישול המואץ הברברי של פלסטינים בשטחי הגדה המערבית ומזרח ירושלים, בליווי טרור מדינתי וטרור כנופיות כהניסטיות־פשיסטיות, כאשר האחרונות לא רק נהנות ממרחב פעולה מוגבר באופן מתמשך בחסות המדינה, אלא משמשות כמהלך משלים ליישום מדיניות הנישול. ממשלת הכיבוש הקפיטליסטית גירשה מאז 2023 כ־118 קהילות פלסטיניות, חלקן יותר מפעם אחת, קידמה הקמה וביסוס של מאחזים קולוניאליים חדשים ברחבי הגדה, פיתחה באופן נרחב תשתיות קולוניאליות, והרחיבה היקף פעולות גם במובלעות הרשות הפלסטינית. הפגנות פלסטיניות ממשיכות להתמודד עם דיכוי צבאי, לרבות ירי באש חיה, ועם רדיפה וחטיפת תושבים למעצרים מינהליים.

במקביל נמשכת מגמת ההרחבה הזוחלת של "הקו הצהוב" ברצועת עזה כחלק מהעמקת השתלטות, והיערכות לקראת אפשרות חידוש המתקפה הג׳נוסיידית בעצימות גבוהה רגע לפני הבחירות לכנסת. זאת על רקע הערכה ש"מועצת השלום" הקולוניאלית של טראמפ עשויה להכריז על חמאס בקרוב כמפר ההסכם ולספק לכוחות הכיבוש הישראליים עוד מרחב פעולה.

במציאות, מאז החלה "הפסקת האש" באוקטובר נהרגו למעלה מ־1,000 (!) בני־אדם בידי כוחות הכיבוש. המניין הכולל הרשמי והשמרני של הנספים הפלסטינים ברצועת עזה במלחמה הג׳נוסיידית נאמד עד כה ב־73,000 בני־אדם לפחות, מהם 21 אלף מתחת לגיל 18, כולל 5,000 תינוקות ופעוטות עד גיל 5, שחלקם הומתו במדיניות ההרעבה שנקטה ממשלת ישראל. הצבא הישראלי שולט כעת ישירות ב־64% לפחות מהרצועה, לעומת 53% לכאורה בעת ההכרזה על ההסכם. תקופת הפחתת האש מלווה גם בהמשך אכיפה נרחבת של הסגר על מעבר בני־אדם, מצרכים וסחורות, ואף אחד מבתי החולים שמצליחים להמשיך לפעול לא שב לתפקוד מלא.

תסיסה בצל זוועות ההמונים

קמפיין הסולידריות הבינלאומי לשחרור חוסאם אבו־ס׳פיה, מנהל בי״ח כמאל עדואן שכוחות הכיבוש החריבו בצפון הרצועה, אשר עצור כשנה וחצי בלא אישום ובלא משפט, מפנה עוד זרקור להרס שירותי הבריאות ברצועה ולכליאה ההמונית של פלסטינים, בהם ילדים, בתנאי התעמרות ועינויים. הנראות הבולטת של דגלי פלסטין שהניפו אוהדי קבוצות שונות לאורך המונדיאל בארה״ב, קנדה ומקסיקו לאות סולידריות, הדגישה את המשקל הגבוה של עזה ופלסטין בתודעה המונית ברמה העולמית גם בשלב "הפחתת האש", וזאת לאחר תשומת הלב שמשכה ההשתלטות הפיראטית הפחדנית על משט הסולידריות הבינלאומי באמצע מאי במים הבינלאומיים וההתעמרות הגלויה במפגינים בידי שר המשטרה בן גביר.

המחאה על רדיפה זו והסולידריות עם עזה השתלבו פעם נוספת במסרים של שביתת עבודה נרחבת שהתארגנה באיטליה ב־18 במאי, לצד דרישות נגד יוקר המחיה והרחבת ההוצאה הצבאית. העובדה שראש ממשלת איטליה מלוני, מנהיגת הפופוליזם הימני המקושרת לימין הקיצוני, שהייתה בעלת ברית של נתניהו, החלה, בעיקר מאז ספטמבר, לשלם מס שפתיים למחאה נגד מלחמת ההשמדה בעזה, ובאפריל אף הודיעה שהסכם ביטחוני (מינורי אומנם) עם מדינת ישראל יוקפא, משקפת את העוצמה של מעמד העובדים והעובדות האיטלקי ומהדהדת את הלחץ של הסולידריות ההמונית נגד פשעי הכיבוש.

ברצועת עזה, כעדות לרוח לחימה מרשימה תחת תנאי קיום קיצוניים, קבוצות תושבים במוקדים שונים קיימו משמרות מחאה לאורך התקופה האחרונה נגד התוקפנות של הכיבוש הישראלי בצל "הפסקת האש", נגד מניעת יציאת חולים מהרצועה לקבלת טיפול רפואי, בסולידריות עם נשים פלסטיניות בבתי הכלא של הכיבוש, נגד פיטורים בלא שימוע של עשרות עובדי אונר״א תחת לחץ מהמשטר הישראלי, ועוד. קריאה ליום מחאה המוני נגד חמאס, תחת הכותרת "מהפכת 26 ביוני", נענתה בהשתתפות מצומצמת, שלפי דיווחים הושפעה במידה כלשהי מצעדי איומים ורדיפה מצד חמאס, אף שסביר שלא היה זה ההסבר העיקרי, ודאי שעה שהאוכלוסייה מותשת תחת ההתקפות הבלתי פוסקות של הכיבוש.

כך גם נרשם שיעור השתתפות נמוך בבחירות המוניציפליות החריגות בדיר אל־בלח שבמרכז הרצועה בסוף אפריל, במקביל לשיעור השתתפות נמוך גם בגדה המערבית, שהושפע מהתנאים הברוטליים שכופה הכיבוש הישראלי. אך מעבר לכך, הבחירות נתפסו במידה רבה כבלתי רלוונטיות וכהצגה של הרשות הפלסטינית ברמאללה, שקבעה בין השאר שתנאי להתמודדות הוא הבעת הכרה באש״ף כ"נציג הלגיטימי הבלעדי של העם הפלסטיני" ותמיכה בתוכנית הפוליטית של הארגון, מה שהדיר רשמית את חמאס ופלגים נוספים. הכרזת עבאס כעת על בחירות למועצה המחוקקת בסוף נובמבר, לראשונה מזה 20 שנה, וכביכול גם למוסד הנשיאות בתחילת 2027, הגיעה אומנם תוך נסיגה מהרעיון של קיום בחירות המוניות לראשונה למועצה הלאומית של אש״ף — התקפלות מול לחץ מהמשטרים באזור, המתעבים את הרעיון של התעוררות תסיסה פוליטית בקרב פלסטינים ברחבי הפזורה. סביר להניח שהקליקה של עבאס תנסה לתמרן בכל דרך כדי להבטיח שליטה מרבית גם בבחירות למועצה המחוקקת ולנשיאות, וכבר ביטלה בעבר הליכי בחירות פעם אחר פעם כשחששה מהתוצאות.

אך העובדה שבסביבת מרואן ברגות׳י, המנהיג הפלסטיני שנותר הפופולרי ביותר, הובהר שהוא מתכוון להתמודד היישר מתוך הכלא של הכיבוש, מסמנת פוטנציאל להתפתחות דינמיקה של התעוררות תקוות חדשות סביב הרעיון של חילופי הנהגה בתנועה הלאומית. נסיבות כאלו, של דיון מוגבר על חילופי הנהגה ושינוי סדר־יום עבור המאבק, יוכלו לפתוח גם מרחב חדש להתגבשות ולהתערבות כוחות עצמאיים משמאל. בכלל זה, לצעדים פוטנציאליים לקידום בניית שמאל סוציאליסטי, סביב חזון ותוכנית פוליטית נחוצים לבניית המאבק לשחרור לאומי וחברתי של מיליוני פלסטינים, עם צעדים לקידום נתיב של פעולה המונית, התארגנות המונית להגנת קהילות, לרבות בסיוע מאבק חמוש תחת שליטה דמוקרטית של הקהילות, ובקריאת תיגר על הכיבוש, הציונות, האימפריאליזם והקפיטליזם, כחלק ממערכה אזורית ועולמית.

מבוי סתום מערכתי

כביטוי למבוי סתום גיאו־אסטרטגי בו שרוי כאמור המעמד השליט הישראלי, כלל מפלגות הממסד הציוניות והחרדיות, לרבות מפלגות ה"אופוזיציה" הבורגניות, תומכות בהכללה במערכה הצבאית שמובילה ממשלת נתניהו בשנים האחרונות. למעשה, מפלגות הממסד מה"אופוזיציה", כמו גם ההנהגה הימנית בהסתדרות הכללית, סיפקו חבל הצלה לנתניהו ולימין הקיצוני פעם אחר פעם על בסיס התגייסותן לתמיכה במלחמה בצמתים של הסלמה צבאית אזורית ונגד העם הפלסטיני. זאת שעה שממשלת הקואליציה של נתניהו מעולם לא הייתה פופולרית, ומדיניותה קוממה עליה תנועות מחאה המוניות בחברה הישראלית — אומנם שהתאפיינו ברמה גבוהה של סתירתיות עקב ההשפעה של כוחות ממסד קפיטליסטיים שוביניסטיים.

מנהיגי מפלגות האופוזיציה הקפיטליסטיות, בהם לפיד והגנרלים אייזנקוט וגולן, פונים לא פעם לתקוף את הממשלה מימין על תוקפנות צבאית "בלתי מספקת", יצאו במקהלה נגד הסכם המסגרת של ארה״ב–איראן, תוך שבנט מבטיח כי "ממשלת שינוי" בראשותו תפעל עם "תוכנית אסטרטגית ברורה להקרסת המשטר האיראני", וגולן הזדעק שבהסכם "נמחקו הישגים צבאיים אדירים". המסר המובלע, כי ממשלת ישראל צריכה לצפצף על תכתיבי טראמפ, תאם על פניו גם את הכרזת בן גביר כי "מדינת ישראל איננה רפובליקת בננות" (רטוריקה בה נקט בגין מול ממשל רייגן סביב סיפוח רמת הגולן). אלא שההון הישראלי חרד הרבה יותר ממפלגתו של בן גביר לתחזוקת היחסים האסטרטגיים עם ארה״ב, אף שגם גורמי הון נעזרים באלמנטים של פופוליזם ימני, לצד רטוריקה "דמוקרטית", כדי לנסות לרתום תמיכה על בסיס זעם ציבורי. למרות הביקורת על כניעה כביכול לתכתיבי טראמפ, סביר להניח שממשלת קואליציה של אותו הגוש תקפיד לא פחות, אם לא יותר, על תיאום ושיתוף פעולה מול הבית הלבן.

המעמד השליט הישראלי מפוצל, אך נעדר אובייקטיבית אופק לאסטרטגיית יציאה מייצבת מהותית מהמשבר המתמשך של מלחמת ה־7 באוקטובר, כך שלאופוזיציה הבורגנית אין בנמצא חלופה אסטרטגית יסודית לממשלה, והיא מבטאת בשורה התחתונה שאיפה כללית לקואליציה שלטונית גמישה יותר לניהול הכיבוש, המלחמות ושרשרת המשברים של הקפיטליזם הישראלי, ללא מפלגות הימין הקיצוני והימין החרדי.

בהתאם, מפלגות אלו סיפקו תמיכה גם לדוקטרינה של טיפוח שטחי כיבוש צבאי חדשים על תקן "רצועות ביטחון" לטווח בינוני–ארוך, חרף סייגים בלתי עקביים לגבי אופן ניהול המלחמה בזירות השונות, היקף הכיבושים, וריחוק רב יותר של חלקן מצידוד בתוכנית "ארץ ישראל השלמה", על נגזרותיה, במובן של הרחבת השטחים המסומנים כרלוונטיים לסיפוח זוחל באמצעות התנחלות קולוניאלית. על הבסיס הזה הן מוסיפות לפמפם את הקמפיין הריאקציוני ל"שוויון בקטל", הדורש לגייס כוח־אדם חסר, לכאורה 12–15 אלף חיילים, לתחזוקת מכונת המלחמה והכיבוש, בעיקר מקרב העניים החרדים. בין ממשלת הכיבוש הקפיטליסטית לצמרת הצבא שוררת מתיחות, שעה שהגנרלים מתלוננים על מתיחת־יתר של כוחות ודורשים עוד כוח־אדם ותקציבים. כך, בעקבות אישור ממשלתי במהלך המתקפה על איראן להכרה רשמית ופיתוח של עוד עשרות מאחזים קולוניאליים בגדה, הרמטכ״ל זמיר טען כי הוא "מרים 10 דגלים אדומים… בעוד זמן לא רב צה״ל לא יהיה ערוך למשימתו בשגרה".

בנט, לשעבר מנכ״ל מועצת יש״ע, השואף לשוב לראשות הממשלה במסגרת קואליציית ימין־מרכז, טען כי "בנייה שהיא לא חוקית או לא בשטחי C או על אדמות פרטיות, היא לא לגיטימית. מה שלא חוקי — לא יהיה ויפונה". בכך הוא קורץ, ראשית, לחוגים במעמד השליט הישראלי הרואים בטרור המתנחלים סרח עודף המסבך את עבודת הצבא, מעצים תסיסה בקרב האוכלוסייה הנכבשת, ומחבל ביחסים הבינלאומיים של מדינת ישראל, וספציפית בתהליך הנורמליזציה הישראלי–ערבי. לשם כך הוא מעוניין "לשנות אווירה", לדבריו, כדי לאפשר לשנות את הלך הרוח בקרב ההמונים באזור: "מנהיגי ערב לא קמים בבוקר וחושבים על הפלסטינים. לאף אחד מהם לא באמת אכפת. מה כן אכפת למנהיגי ערב? מהרחוב שלהם". שנית, זוהי גם קריצה להמונים באוכלוסייה היהודית הסולדים מכנופיות המתנחלים. בנט מציע צורת ניהול שונה במעט של הכיבוש להשגת אותה המטרה — העמקת טיהור אתני ("ייהוד") של שטחים וסיכול הקמת מדינה פלסטינית. הצעה "מתחכמת" זו של חזרה למדיניות של כיבוש קולוניאלי המשקללת אינטרסים מערכתיים רחבים יותר, לא תביא להכנעת כנופיות המתנחלים האסרטיביות, ובו־זמנית תיכשל גם בניסיון להביא לדעיכת ההתנגדות הפלסטינית, האזורית והעולמית כלפי הכיבוש, הנישול והדיכוי השיטתיים של מיליוני פלסטינים.

נוכח חפיפת אינטרסים נרחבת עם ממשלת נתניהו, ניתן למצוא באותה הנשימה מאותן מפלגות "אופוזיציה" קפיטליסטיות ציוניות מסרים הקוראים תיגר, לפעמים, על "מלחמת נצח" ואף על "רצועת ההקרבה" בדרום לבנון — פנייה לזיכרון שנותר מ־18 שנות כיבוש ישראלי בדרום לבנון עד שנת 2000 — לצד מסרים המקדמים הפצצות באיראן ובלבנון, והשתלטות צבאית על "מרחבי חיץ". אלא שגולן ואחרים מתיימרים "למנף" את התוקפנות הצבאית ל"הסכמים מדיניים". במה הסכמים שהם מאמינים שדווקא הם יוכלו להשיג אמורים להיות שונים מההסכמים של טראמפ? ברוח וצלצולים.

מדיניות "מלחמת הנצח" מבטאת משבר עמוק בחברה הישראלית, המשתקף גם בעלייה כללית במפלס האלימות בקהילה, ובמיוחד בקרב האוכלוסייה הערבית־‏פלסטינית כתוצאה מהשפעות של מדיניות שלטונית מרסקת לאומית, כלכלית וחברתית. העובדה שהבחירות הקרובות בישראל יתקיימו ללא כל חלופה פוליטית רצינית משמאל, כביטוי לאינטרסים חוצי קהילות לאומיות ואתניות של מעמד העובדים והעובדות, מהדהדת את חולשת השמאל המאורגן ברמה העולמית והאזורית. מפלגות הממסד הקפיטליסטיות הציוניות שותפות לליבוי נרחב של תמיכה בהיגיון של מלחמת ההשמדה נגד העם הפלסטיני ולמעשה של "מלחמת נצח" להגנת הכיבוש, ההתנחלויות ושלטון ההון, וכך הן מתדלקות תפיסות שוביניסטיות ותמיכה נרחבת בעוד "פתרונות צבאיים" לחששות הביטחוניים בקרב מיליוני עובדים ועניים ישראלים.

בנסיבות אלו, קיים צורך חיוני במאבק סביב דרישות דמוקרטיות, אך התמקדות כוחות שמאליים במספר מצומצם של דרישות דמוקרטיות מינימליות, במאבקי מגננה צרים, ובמאמץ שמרני לשימור כוח אינה אלא קוצר ראייה מסוכן, המקריב סלילת דרך לשינוי יסודי. יש בכך ויתור על המשימה של בניית נקודת ייחוס המונית משמאל, שתתווה באופן עקבי, גם דרך השסעים החברתיים והניגודים המעמדיים, צעדים לקראת ניצול הזדמנויות לפריצות דרך להשגת אוזן קשבת ולרתימת תמיכה ופעולה של שכבות המתפכחות מאשליות בהבטחות של דמגוגיה ביטחונית ולאומנות ציונית.

החלופה הנדרשת למול זוועות ההמונים של הכיבוש והקפיטליזם הישראלי בחסות האימפריאליזם האמריקאי, גם לשם מימוש שאיפות דמוקרטיות בסיסיות, היא סדר־יום של שמאל מעמדי סוציאליסטי, חוצה לאומים, לקידום מאבק עקבי לפתרון הסכסוך הלאומי־קולוניאלי העקוב מדם, וביסודו ההכרח בהבטחת זכות העם הפלסטיני לעצמאות לאומית, לחירות, לשוויון ולרווחה. רק בהקשר של מאבק לשינוי סוציאליסטי אזורי, דרך שחרור מעול המעצמות האימפריאליסטיות, המשטרים הדיקטטוריים באזור, מדיניות הנישול הציונית, והקפיטליזם, ניתן יהיה לכונן שלום אזורי על יסוד זכות שווה לקיום לשני העמים בין הירדן לים ולכלל עמי האזור. בניית כוחות שיקדמו באופן שיטתי שינוי כזה כדעת מיעוט כיום היא תנאי מקדים לפריצות דרך עתידיות בבניית כוחות שינוי סוציאליסטיים מאורגנים בקנה מידה רחב.