ממשלת המוות הקפיטליסטית של נתניהו הצליחה להימנע מהקדמת הבחירות. זה קרה למרות משבר מלחמה היסטורי קטסטרופלי, למרות תנועות מחאה המוניות שכללו אף שביתות מחאה כלליות, למרות תנועת מחאה בינלאומית מתמשכת על זוועות ההמונים שהיא מחוללת, ולמרות העובדה שנשענה לאורך כל ימיה על תמיכה ישירה של מיעוט מהציבור במדינת ישראל.

הסיבה המהותית לכך היא לא הרוב הטכני הדחוק שהיה לקואליציית השלטון בכנסת. חרף שלל הסייגים בשנים האחרונות, הסיבה המהותית לשרידות שלטון נתניהו היא התגייסות גורפת של כלל המעמד השליט הישראלי, על מפלגותיו והעיתונות הממסדית, לתמיכה יסודית מתמשכת במערכה הצבאית של שלטון נתניהו נגד העם הפלסטיני ולשינוי מאזן הכוחות האזורי לטובת הכיבוש והקפיטליזם הישראלי.

ברמה היסודית, הדבר משקף גם את המחסור בקריאת תיגר פוליטית חזקה משמאל בחברה, מכיוון העבודה המאורגנת ובדמות מפלגות שמאל עם שורשים במעמד העובדים והעובדות, שיציעו מוצא מהמשברים המערכתיים. בהתאם, ההנהגה הפרו־קפיטליסטית הימנית בהסתדרות הכללית התגייסה גם היא לתמוך במלחמת ההשמדה בעזה, בהפצצות האזוריות, וגם בהתקפות הכלכליות על מעמד העובדים והעובדות בישראל למימון מכונת המלחמה.

כעת, לקראת הבחירות לכנסת שנקבעו ל־27 באוקטובר, מפלגות הממסד מהמחנה היריב לנתניהו, לאחר שהתגייסו פעם אחר פעם לתמיכה מכרעת במלחמה תוך דקלום ש"אין קואליציה ואין אופוזיציה", מציגות עצמן כחלופה שלטונית. הן רוכבות על הסלידה ההמונית העצומה מהיבטים שונים של השלכות מדיניות ממשלת ה"ימין על מלא" לצורך מיחזור הרעיון של פתרון בדמות "ממשלת שינוי" — במובן של קואליציה ממשלתית שנתניהו לא עומד בראשה ושהמפלגות החרדיות ומפלגות הימין הקיצוני של בן גביר וסמוטריץ׳ לא ייכללו בה.

גוש נתניהו לחוץ ומתמרן להישארות בשלטון

מתחילת 2026 מדשדש גוש נתניהו בממוצעי הסקרים בעקביות סביב 50–53 מנדטים — השקול לסדר־גודל של קצת יותר מ־40% מהקולות. התמיכה במרבית הרשימות המיועדות נותרה די יציבה, למעט נסיקת רשימת המרכז־ימין של הרמטכ״ל לשעבר אייזנקוט על חשבון רשימת המרכז־ימין של בנט ולפיד.

על פניו, לגוש נתניהו אין אופק להשיג רוב מוחלט בקלפי בבחירות הקרובות. אף שגם בבחירות 2022 הרוב שהשיג לא היה מוחלט, כעת הוא רחוק בסדר־גודל משוער של רבע מיליון קולות מרוב פרלמנטרי דחוק. הוא עשוי להמשיך להמר על מהלכי הסלמה צבאית חדשים, ככל שיעלה בידו, בעזה, בלבנון ובאיראן, בניסיון לנצל רגעי הלם המוני והשפעת שיא של דמגוגיה ביטחונית כדי להשפיע על הדינמיקה של הבחירות, על חשבון החיים והביטחון של כלל עמי האזור, ובשורה התחתונה גם של תושבי ותושבות ישראל. עם זאת, הפוטנציאל האלקטורלי של אפיק זה עבורו בשלב הנוכחי אומנם קיים אך נותר די נמוך, כפי שהומחש סביב פאזות ההסלמה הצבאית בתקופה האחרונה. תרחיש כזה עלול להביא בין השאר להטלה מחודשת של מגבלות מצד הצבא על התקהלות תושבים, ולשמש לדיכוי הצבעה דה־פקטו דרך יצירת תנאים מורכבים יותר להגעה לקלפי, ובתנאי קיצון לגרור דחייה של מועד הבחירות.

אפיק נוסף, ששוכלל בידי גוש נתניהו לאורך השנים, בשיתוף פעולה בדרגה כזו או אחרת מצד חלק מהמפלגות הציוניות באופוזיציה, הוא דה־לגיטימציה לקול הערבי־פלסטיני לצורך עיוות התמונה האלקטורלית בציבור הכללי, וכדי לדרבן הצבעה בקרב חלק מהאוכלוסייה היהודית על בסיס הפחדה לאומנית. הממשלה היוצאת בהחלט עשויה לשוב לבישול של ספינים לאומניים חדשים נגד הציבור הערבי־פלסטיני בישראל, בשילוב מאמצים לפסילת מועמדים ורשימות מהתמודדות, לחץ לפתיחות חקירות פליליות בגין "הסתה", וכן רדיפה מאיימת ואלימה להרתעת מצביעים ערבים ביום הבחירות.

ככל שגוש נתניהו יוכל להביא לסיכול האפשרות לרוב פרלמנטרי עבור הגוש הקפיטליסטי היריב, הוא עשוי להצליח לשחזר תרחיש של הארכת ימיה של הממשלה היוצאת, כ"ממשלת מעבר", בפרקי זמן ממושכים של מו״מ ובפנייה לבחירות חוזרות.

אפשרות שבשלב זה נראית בסבירות נמוכה היא שנתניהו יחליט למלט עצמו ממבוי סתום במאזן הכוחות האלקטורלי דרך פרישה ערב הבחירות, למשל במסגרת עסקה סביב משפט השחיתות הזוחל שלו. תרחיש כזה עשוי להגמיש בטווח הקצר את מצבה של מפלגתו בסיוע קידום רושם שטחי של חילופי הנהגה — שייעזר רבות בנשורת התודעתית שהותירו שנים של תעמולה פרסונלית רדודה מצד יריביו מאגף רק־לא־ביבי (רל״ב) בממסד הישראלי, אך גם יגרור טלטלה גדולה במפלגה שהלכה והתעצבה ככלי שרת הכפוף למרותו. עם זאת, תרחיש כזה של פרישה כנועה ערב הבחירות יאיים לצרוב תמונת "הפסד מוחלט" של גוש נתניהו, ולכן פחות סביר, כאמור, טרם יום הבחירות.

"גוש השינוי" בממסד ותזכורת לסכנת הקאמבק

תנועת מאבק סוציאליסטי לקחה חלק באופן עקבי לאורך השנים האחרונות במאבקים נגד ממשלת המוות הקפיטליסטית ונגד מלחמת ההשמדה ו"מלחמת נצח". קראנו לקדם מאבק להצרת צעדיה של הממשלה ולהפלתה, וגם כעת אנו שותפות ושותפים לתחושת הדחיפות של ציבור רחב, חוצה קהילות לאומיות, שיש לנצל כל הזדמנות כדי להביס את שלטון נתניהו והימין הקיצוני.

ואולם, בעוד שמפלה לנתניהו בבחירות הקרובות היא בהחלט תרחיש רצוי כשלעצמו — הרי שבדומה לתוצאות בחירות 2021 והקמת ממשלת בנט–לפיד, אין בכך כדי לחסום את הסכנה החמורה של קאמבק של קואליציית ימין אגרסיבי עוד יותר. ממשלת הסטטוס־קוו של רק־לא־ביבי ב־2021–2022 סללה את הדרך אז לקאמבק האגרסיבי של גוש נתניהו והימין הקיצוני, ולנהרות של דם.

חלק גדול מהממסד הישראלי מצדד כעת בהבטחות ל"שינוי" ול"תיקון". אומנם קיים מבחינתם קונצנזוס סביב המערכה הצבאית וצעדי צנע למימון מכונת המלחמה, עקב אינטרסים בביצור הגמוניה אזורית, הידוק מנגנוני השליטה על העם הפלסטיני, וביסודו של דבר בהגנה על מבנה הכוח של שלטון ההון. אלא שמבחינת הזרם המרכזי במעמד השליט הישראלי גוש נתניהו נהפך לנטל פוליטי משמעותי ברמה המקומית והבינלאומית. הם מבקרים את נתניהו על ניהול המלחמה בצורה בלתי יעילה לשיטתם ובהשפעת אינטרסים אישיים (לרבות על רקע משפט השחיתות) ובריתות עם מפלגות הימין הקיצוני והימין החרדי, ועל פנייה לכיוון "סמכותני", על חשבון היציבות בחברה הישראלית, היחסים הבינלאומיים והאינטרסים של ההון. הם חותרים להחליפו כמהלך לייצוב מערכתי ולניהול יעיל יותר כביכול של משבר המלחמה ומכלול המשברים בחברה הישראלית. בכך הם מחויבים בשורה התחתונה להמשיך בהיבטים יסודיים בדרך שלטון נתניהו. חשוב ללמוד את הלקחים מ"ממשלת השינוי" הקודמת.

תהיה זו טעות להאמין למפלגות הטוענות שלממשלת בנט–לפיד בזמנה "לא היה מספיק זמן לעבוד". ממשלת נתניהו והימין הקיצוני הציגה מהיום הראשון תחושת דחיפות ביישום מרוכז של סדר־יום של "ימין על מלא", דרך הוצאתן לפועל של רפורמות־נגד לקידום מחטף כוח שלטוני, במיוחד בדמות "ההפיכה המשפטית", והאצת מהלכים להעמקת הכיבוש והנישול של הפלסטינים. לעומת זאת, ממשלת בנט–לפיד פעלה בגלוי ובמוצהר לשימור מצב קיים, כולל המורשת הרעילה של ממשלות נתניהו, ובכלל זה תהליכי הפרטה ו"חוק הלאום" המפלה. תכליתה הייתה הנצחת הסטטוס־קוו של הכיבוש, הנישול הלאומי ושלטון ההון — ובכך היה חלקה בהכנת הקרקע למשבר המלחמה המתמשך הנוכחי. היא הותירה מרחב עבור הימין הקיצוני להתארגן מחדש ולהתחפש לחלופה "קשוחה יותר" לחילוץ החברה הישראלית ממשברים "ביטחוניים".

גוש מפלגות הממסד היריבות לנתניהו בונה בעיקר על הצבעת "הרע במיעוטו" ולא על פופולריות על דרך החיוב של תוכניות פוליטיות, שכן אין להם תוכניות יסוד חלופיות לחלוטין לדרכה של ממשלת המוות, ואף שהם מנסים לנגן סיסמאתית על מיאוס המוני מהמלחמה הבלתי פוסקת ומיוקר המחיה, הם אינם סוחפים התלהבות המונית. כך, למרות הקטסטרופה של השנים האחרונות, הם מתקשים להשיג בסקרים 61 מנדטים לבדם להרכבת קואליציית רוב בכנסת, אף שלפי חלק מהסקרים גם זו היתכנות. משיקולי לאומנות ציונית הם היו מעדיפים שלא להסתמך שוב על הסתפחות מפלגת הימין האסלאמיסטית רע״מ, המבוססת בקהילה הערבית־פלסטינית הבדווית.

מפלגתו של עבאס ממשיכה להכין עצמה כמכשיר להצלת "קואליציית השינוי" הבורגנית הציונית, בחתירה לקושש פירורי תקציבים על בסיס מגזרי תוך השתלבות בסטטוס־קוו. אך מכיוון ש"קואליציית השינוי" הפעם, בהשפעת תפקיד המפלגות במשבר המלחמה, רוויה מראש באופן בוטה עוד יותר במסרים שוביניסטיים ובניסיון לאגף את נתניהו מימין, היא מתדלקת שוב את הרעיון של ממשלה המסתמכת על "רוב ציוני" — כלומר, ללא המפלגות החרדיות (המייצגות פלגים א־ציוניים וציוניים למחצה) עליהן מסתמך נתניהו, ובעיקר, כפי שהכריז בנט, ללא הסתמכות על "המפלגות הערביות". ייתכן שברית הגנרלים הקפיטליסטית של הרל״ב תנסה להסתדר "בלי מפלגות ערביות", דרך הסתמכות על חבירה היפותטית לפלגים של יוצאי ליכוד, או בסבירות נמוכה יותר אף לליכוד עצמו.

'הדמוקרטים' בהנהגת סגן הרמטכ״ל לשעבר גולן שואפים להיות גלגל חמישי ב"ממשלת שינוי 2", על בסיס קולות של שכבות הנוטות במידה מסוימת שמאלה, שאינן רואות חלופה פוליטית ממשית בפוליטיקת המרכז־ימין הפרו־קפיטליסטית, המיליטריסטית והמתנחלית של אייזנקוט, בנט, לפיד וליברמן. זו אכן אינה חלופה פוליטית ממשית. ובכל זאת, בתרחיש "ממשלת שינוי 2" מובטחת מראש הדומיננטיות של הפוליטיקה הזאת, עם עלה תאנה "דמוקרטי". גולן ומנהיגים אחרים של 'הדמוקרטים' דוגמת ח״כ נעמה לזימי המקפידה לטפח תדמית "סוציאל־דמוקרטית", סיפקו תמיכה ברורה במלחמה לאורך השנים האחרונות, ותמכו בפעולות ספציפיות של הפצצות וכיבושים. החלופה הפוליטית ש'הדמוקרטים' מציעים לדרכה של ממשלת נתניהו היא מינוף "הישגים צבאיים", כדבריהם, ל"הסכמים מדיניים", כמו גם גיוס חרדים לצבא להשתתפות בנטל תחזוקת מכונת הכיבוש, לצד סיסמאות בשוליים על "דמוקרטיה" ו"מדינת רווחה". במסגרת "ממשלת שינוי 2", הם מקווים שיהיה להם מרחב תמרון לקידום שינויים קוסמטיים בחקיקה ולדחיפת מדיניות לתחזוקת כיבוש, שלטון הון ואימפריאליזם "עם פנים אנושיות יותר".

תמיכה בממשלת כיבוש קפיטליסטית חלופית כ"רע במיעוטו"?

ההיגיון המעוור של פוליטיקת "הרע במיעוטו" יזדעק מייד: "זה עדיף על בן גביר! ואין ברירה!" כמובן, הרי "כל דבר" עדיף על עוד כוח לימין הקיצוני. אלא שזה לא אומר ש"כל דבר" הוא חלופה פוליטית ממשית ושצריך להביע תמיכה פוליטית בממשלת "כל דבר" — שלא תפתור דבר ברמת המהות ושהימין הקיצוני יוכל ללבות זעם על שאין לה מענה רציני לחששות ביטחוניים ולבעיות חברתיות בוערות.

ציבור רחב יצביע במטרה להיפטר משלטון נתניהו והימין הקיצוני. ככל שמטרה זו אכן תושג בבחירות הקרובות, רבים, באופן חוצה קהילות, יחושו בצדק מידה של הקלה ויהיו ודאי מי שאף יחגגו את התממשותה סוף־סוף של הנחלת תבוסה לממשלת ה"ימין על מלא".

אומנם, אין על הפרק בבחירות הקרובות אפשרות לעליית ממשלת שמאל, אלא, "ממשלת שינוי 2" של המרכז־ימין על יסוד הגוש הפוליטי היריב לנתניהו בממסד — ראש נוסף של אותה המערכת של המלחמה, הכיבוש ושלטון ההון. אך ממשלה כזו, שתצייר עצמה כ"ממשלת שינוי", תהיה נתונה ללחץ מוגבר לספק ויתורים מסוימים למאבקים ההמוניים של השנים האחרונות ועקב המאמץ לרתום תמיכה מהמונים הצמאים ל"שינוי" אחרי ארבע שנים קטסטרופליות.

עם זאת, לא מדובר יהיה במענה שורשי לבעיות של המלחמה והכיבוש, יוקר המחיה והאלימות בקהילה, אלא בעיקר תצוגת תכלית של "שינוי" במישור משפטי. לדוגמה, ועדת חקירה ממלכתית, ביטול כלשהו של חקיקה "סמכותנית", ובהקשר זה ייתכן שגם ניסיונות לצעדי חקיקה סמליים להגבלת משך כהונת ראש ממשלה. סביר להניח שישוחררו גם תקציבים מינימליים שהוקפאו למעשה לרשויות הערביות, ובפרט לתוכניות למיגור אלימות בקהילה.

אך היקפם של ויתורים שתידחק הממשלה לעשות תלוי באופן מהותי גם בהיקף המאבקים החדשים שיתפתחו. כך שהכרחי להעלות תמרורי אזהרה ולהיערך למאבקים מול ממשלת הכיבוש הקפיטליסטית החדשה, שלא תהיה ממשלה פופולרית. זו תהיה ממשלה שתירש מצב של משבר מלחמה "לא סגור" ומגמות של משבר כלכלי, ותמשיך לקדם מהלכי מדיניות על יסוד היגיון של כיבוש, "ייהוד" שטחים (טיהור אתני) ושלטון הון.

כך, סביר שממשלה כזו לא תפנה במהרה — אם בכלל! — את כל כוחות הכיבוש שהתפרסו בהוראת ממשלת המוות של נתניהו ברצועת עזה, בדרום לבנון ובדרום סוריה. יתרה מכך, היא תמשיך לטפח התנחלויות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, ולקדם הריסות בתים, כפי שאירע גם תחת "ממשלת השינוי 1". אפילו טענת בנט — לשעבר מנכ״ל מועצת יש״ע — שיפונו מאחזים קולוניאליים שלא קיבלו הכרה ממשלתית לא תחזיק מים בשום היקף משמעותי מבלי שייבנה לחץ כבד על ממשלה כזו להיכנס לעימות חזיתי עם ארגוני המתנחלים. בלא לחצים חברתיים כבדים, דרך מאבק, ממשלה כזו תמשיך לייבש בתי חולים, לקדם ייבוש של שירותים חברתיים ככלל, לתדלק מצוקת דיור הנובעת מתלות שערורייתית בשוק הפרטי, וגם לתקוף את השכר של עובדים ועובדות במשק לשם מימון מכונת הכיבוש והמלחמה.

בעוד שסביר שהנהגת ההסתדרות הכללית ושלל גורמים פוליטיים שיצדדו ב"ממשלת שינוי 2" — בהם גורמי ממסד קפיטליסטיים ומיליטריסטיים שהשתלבו בהנהגת התנועה נגד "ההפיכה המשפטית" או בתנועה להשבת החטופים ולוועדת חקירה — יקדמו ריסון מסוים של מחאות ציבוריות ומאבקי עובדים כדי "לאפשר לממשלה לעבוד", הבעיות הבוערות של משבר מלחמה וכיבוש, ושל משבר חברתי וכלכלי יעוררו חוסר שביעות רצון בהיקף המוני ויידחפו חלקים ממעמד העובדים והעובדות ומשכבות הביניים לעבר דרישות לשינוי וגם לנתיבים של מאבק למול הממשלה, המדינה והמעבידים הפרטיים.

אף שעל ממשלה כזו יופעלו לחצים להימנע מהכבדת הרדיפה הפוליטית בדרגה שנראתה בשנים האחרונות תחת שלטון נתניהו, מאבקים יוסיפו להתמודד מול הסתה ורדיפה, וגם דיכוי משטרתי. בו־זמנית, האיום מצד המחנה המודח של הליכוד והימין הקיצוני ימשיך לכלול תקיפות פיזיות במרחב הציבורי, אך סביר שגם מאמצים שיטתיים לנצל את המשברים ה"ביטחוניים" והחברתיים כדי לרתום מחדש תמיכה ציבורית דרך התחפשות ל"חלופה" מימין.

'הרשימה המשותפת'

כדי לחתור באופן ממשי תחת המרחב להתחזקות הימין הקיצוני, הכרחי להתעקש על תוכנית פוליטית לפתרונות שורשיים למשברים בחברה. הכרחי להתעקש להציב מראש גם נתיב חלופי של אופוזיציה משמאל, ולהציע אופק לבניית כוחות לטובת עתיד שבו תהיה היתכנות ל"ממשלת שמאל" של ממש — ולא לבחירה בין נבלה לטריפה דרך העדפת הצבעה לפתק "אסטרטגי", שיקדם את הקומבינציה "הכי פחות גרועה" בכנסת הבאה בכל פעם מחדש.

בשלב זה נראה שלא תוקם מחדש 'הרשימה המשותפת' כרשימה לאומית פלסטינית של ארבע המפלגות העיקריות המבוססות בציבור הערבי־פלסטיני בישראל, בעיקר לאחר שרע״מ החליטה לשלול את ההצעה ולהתמקד בקמפיין לחבירה ל"ממשלת השינוי 2". תחילה דרשה רע״מ הסכמה משאר המפלגות ל"בלוק טכני" שיאפשר עבורה לחבור מייד לאחר הבחירות לקואליציה שלטונית, וכשנענתה בחיוב דרשה גם התחייבות בכתב ששאר מרכיבי "המשותפת" לא יתנגדו לממשלה אליה רע״מ תצטרף ולא ימתחו עליה ביקורת. החבל נמתח יתר על המידה ונקרע.

סקרים חזו לרשימה היפותטית של ארבע המפלגות שחזור של שיא כוחה מבחירות 2020 — 15 מנדטים — ואף למעלה מכך, כביטוי עקיף לצמא עמוק לשינוי. עם זאת, כפי שהזהרנו במקור וכפי שהוכיח הרקורד של "המשותפת" בשנות קיומה, גם ההצלחה לסחוף הצבעה של מאות אלפים, המבטאת מחאה על המצב הקיים, אינה מסוגלת כשלעצמה לשמש צעד מוחשי קדימה במאבק לשינוי. נדרש מצע פוליטי יסודי המגלם הן מאבק דמוקרטי של הציבור הערבי־פלסטיני נגד אפליה ודיכוי על רקע לאומי והן מערכה רחבה לשינוי עמוק במציאות החיים, המעוגנת באינטרסים של ציבור העובדים והעובדות הרחב, באופן חוצה קהילות לאומיות ועדתיות. נדרש גם מתווה פעולה המחובר לאוריינטציה לפרוץ בידוד פוליטי ולשנות את מאזן הכוחות מול שלטון הימין. ההיגיון המנחה של מנהיגי "המשותפת" מנסה לשמר בלוק אלקטורלי בין כוחות הנוטים ימינה עם סדר־יום פרו־קפיטליסטי — כולל, במקרה של רע״מ (שרשמית עדיין מוזמנת להצטרף לרשימה), ימין שמרני המצדד בהתקפות על נשים ולהטב״ק+ — לבין כוחות שמאליים המקדמים מדיניות לטובת מעמד העובדים והעובדות והקהילות המדוכאות, דרך פשרה על מצע מינימום לאומי־דמוקרטי. היגיון כזה אינו מסוגל לייצר חזון ממשי, לרבות להשגה, עם הזמן, של אוזן קשבת ותמיכה פוטנציאלית מצד שכבות מנוצלות ומדוכאות בציבור הישראלי שבתחושת "אין ברירה" מולכות שולל אחר מפלגות הממסד.

ואולם, כעת כשרע״מ מבהירה שתתמודד בנפרד, זוהי הזדמנות חדשה עבור המרכיב השמאלי ב"משותפת" הפוטנציאלית, בדמות חד״ש, להתעקש — גם אם יתקיים "בלוק טכני" — לקדם קמפיין שמאלי עצמאי דו־לשוני בנראות גבוהה, שלא ינסה רק לדרבן תומכים לצאת להצביע. אלא, קמפיין שינסה להיכנס לחלל הריק בשמאל ולהתמודד על תשומת הלב של שכבות של א.נשים מהשורה, מקרב מעמד העובדות והעובדים, שחשות שאין אף מפלגה שמבטאת אותן ושצמאות למאבק חוצה קהילות לשינוי עמוק מול מלחמת הנצח, הכיבוש, יוקר המחיה ושלטון ההון, וגם מול התקפות על חירויות דמוקרטיות, על נשים ועל להטב״ק+.

מה שדרוש לחזק הוא לא ממשלת מרכז־ימין

אף ש'הדמוקרטים' — גלגול ליברלי של שרידי מפלגות העבודה ומרצ — היא במובהק אחת ממפלגות המלחמה, הכיבוש ושלטון ההון, ישנן גם שכבות הנוטות שמאלה המזהות אותה בנסיבות הקיימות כחלופה פוליטית, בהם פלח מסוים באוכלוסייה הערבית־פלסטינית. הדיווחים על מעל 100 אלף שהתפקדו למפלגה אומנם קשורים ישירות לשיטת הפריימריז, אינם מעידים במקרה זה על משקל ציבורי/אלקטורלי של "מפלגת שלטון" כפי שגורסת המפלגה, וגם לא על ממדי מעורבות בסניפים פעילים. אך זוהי כן אינדיקציה למידה של דינמיות מחודשת בחוגי "מרכז־שמאל", בהשפעת תנועות המחאה נגד ממשלת ה"ימין על מלא".

בהקשר הזה, ישנם חוגים שמאליים, המבקשים כעת לתמוך במפלגה ו"להשפיע עליה". בכלל זה, פעילים ופעילות סוציאל־דמוקרטים המעורבים במנגנונים של ארגון כוח לעובדים ושל ארגון העובדים הקטן 'מען', כמו גם התארגנות המגדירה עצמה "דמוקרטים נגד הכיבוש", וחלק מפעילי ותומכי תנועת 'עומדים ביחד'. מנקודת מבט של התנגדות עקבית לכיבוש, כמו גם לשלטון ההון, המעורבות במפלגה תומכת כיבושים צבאיים ומדיניות פרו־קפיטליסטית היא בזבוז זמן במובן הזה שהיא רותמת, במעטה של קידום חלופה שמאלית שכבות הנוטות שמאלה לתמוך בפועל בסדר־יום מסוכן והרסני — על חשבון מאמצים לבניית חלופה פוליטית של ממש משמאל. מדובר בניסיונות המבטאים יותר מכול פסימיות פוליטית נוכח הריאקציה השוביניסטית בחברה הישראלית בצל שנות המלחמה, ושעה שאין ביטוי בשלב הזה למגמה כלשהי של קוטב משיכה שמאלי עם בסיס המוני.

בתנועת 'עומדים ביחד' התפתחה מחלוקת לגבי האפשרות להשיק רשימה בבחירות הקרובות, ולבסוף חלק מחברי וחברות הנהגתה הציבו את תנועתם בפני עובדה מוגמרת עם השקה רשמית של מפלגה חדשה — 'מקום לכולנו' — שמבחינה ארגונית פורמלית נחשבת לישות נפרדת ונראה שגם בפועל אינה תחת שליטה דמוקרטית של מוסדות התנועה המייסדת. למרות השקעה ניכרת בתקציב פרסום, ההשקה לא עוררה הד של ממש בתקשורת הממסדית, שבוודאי אינה מסייעת מצידה לספק במה לקולות פוליטיים משמאל, שעה שהתנועה והרשימה אינן מגיעות לצומת הנוכחי כנקודת ייחוס בתודעה ציבורית המונית. זאת הן בהשפעת מגבלות אובייקטיביות שאינן בשליטתן, והן בהשפעת חולשות ברמת אוריינטציה ותוכנית שינוי פוליטית, בפרט כש'עומדים ביחד' נבנתה כאוהל רחב עבור שכבות הנוטות שמאלה, ותומכיה חצויים בעיקר בין תמיכה ב'דמוקרטים' לתמיכה בחד״ש/המשותפת. נוכח שיעור תמיכה נמוך משמעותית משצפו המארגנים, ועל בסיס הצהרת כוונות מראש, סביר להניח שהרשימה תפרוש מהתמודדות עצמאית טרם יום הבחירות.

עם זאת, עצם הרעיון של הקמת מפלגת שמאל חדשה חוצת קהילות לאומיות מסמן ריק פוליטי ממשי. יהיה חיובי אם הניסיון המגשש הזה לא יקופל בשקט עקב המחלוקת הפנימית וחוסר ההצלחה להשיג תשומת לב ציבורית, אלא ייפנה לניצול תקופת הבחירות לטובת קמפיין עם הפנים להשגת אוזן קשבת בעברית ובערבית בקרב א.נשים מהשורה ממעמד העובדים ובקרב צעירים וצעירות. זאת במגמה לשמש גלגול מוקדם או צעד מסייע לקידום המשימה הגדולה של בניית מפלגת מאבק רחבה שתוכל למלא את החלל הפוליטי בכל הנוגע לייצוג האינטרסים, המצוקות והמאבקים של עובדים, צעירים וקהילות מדוכאות, על בסיס עצמאי לגמרי מהממסד הקפיטליסטי הלאומני. בצדק טענו המארגנים, למול חששות מפני "אובדן קולות" בשמאל, כי מפלגה שמאלית חדשה מסוגלת פוטנציאלית למשוך הצבעה גם משכבה שאחרת לא הייתה טורחת להגיע לקלפי.

דרישות מיידיות שמקדם הקמפיין נוסח "להוציא את הצבא מעזה ומלבנון", "חינוך חינם מגיל 0" ו"שכר מינימום 50 ש״ח לשעה", חיוביות כשלעצמן, ויהיה מועיל אם הקמפיין יצליח לקדם עוד פופולריזציה שלהן. עם זאת, בהתאם למגמה שמבטאת התנועה המייסדת, בכל הנוגע למצע פוליטי המציג פתרונות שורשיים, הקו הפוליטי מתאפיין בעמימות של פופוליזם שמאלי, ונותר סיסמאתי. הוא אינו חורג מהותית, עד כה, מקמפיין מזדמן של מרצ לשעבר.

בין השאר, הקמפיין ממחזר את הרעיון שכל מה שדרוש כביכול לכינון שלום הוא חזרה למו״מ על הסדרים דיפלומטיים ברוח תוכנית המונרכיה הסעודית. כלומר, בשורה התחתונה, רעיון אוטופי של כינון שלום אזורי על בסיס לאומנות ציונית, יחסים אימפריאליסטיים, קפיטליזם ומונרכיות, החוסמים כל אופק לשוויון אמיתי בין העמים ולפתרון הסכסוך הלאומי־קולוניאלי ההיסטורי. נזכיר שסיסמאות כלליות על כך ש"השלום הוא פתרון" הפריחו לאוויר גם מפלגות ממסד. כשרבין שלל בזמנו אפילו הקמת מדינה פלסטינית והבהיר שהרשות הפלסטינית נועדה בשורה התחתונה לשמש קבלן משנה של הכיבוש "בלי בג״ץ ובלי בצלם", הוא דיקלם כי "יש רק פתרון רדיקלי אחד לשמור על חיי האדם… השלום". אלא שתוכן המדיניות שקידם היה הנצחת הכיבוש וההתנחלויות.

אנו נניח אומנם שבניגוד למרצ, "מקום לכולנו" לא יצטרפו להסתדרות הציונית העולמית, וידגישו הרבה יותר פוליטיקה חוצת קהילות לאומיות, אך מסוכנת העובדה שקווי הדמיון לפוליטיקה של מרצ נותרים בולטים, שכן מרצ לא הייתה מפלגת מאבק לקידום שינוי עמוק בחברה, אלא, מפלגה שנועדה להשתלב בתחזוקת סדר של קפיטליזם וכיבוש, סביב סדר־יום המבקש להסתפק בריכוך ההיבטים הברוטליים ביותר, במעטה של דאגה לדמוקרטיה, לזכויות אדם, ול"מדיניות חברתית".

רשימת 'מקום לכולנו' בקושי הושקה וכבר מבהירה שמכיוון שהם מתמודדים "כדי להשפיע", הם "ימליצו על המועמד בעל הסיכויים הטובים ביותר להקים ממשלה חלופית" (ללא כל תנאי), וגם "נרצה להיות חלק מהקואליציה החלופית שתקום אחרי נתניהו... ולוודא שהממשלה שתקום תקדם את סדר היום שבשבילו נבחרנו: שלום, שוויון, ביטחון אישי וצדק חברתי". סיסמת מרצ בבחירות 1992 הייתה "ממשלה עם מרצ, הכוח לעשות את השינוי". הפעם אומנם אין מנדטים על הפרק בסבב הנוכחי, אך ההיגיון נשאר זהה — בהיעדר כוחות להרכבת ממשלה שמאלית יותר, כל שנותר הוא לסייע לממשלת כיבוש קפיטליסטית לעטות עלה תאנה "חברתי".

אי־אפשר לרבע את המעגל. ממשלת אייזנקוט או בנט תהיה ממשלת כיבוש קפיטליסטית ולא תקדם "שלום, שוויון, ביטחון אישי וצדק חברתי". אין דרך ליישב מחויבות עקבית למאבק בכיבוש ובשלטון ההון עם השתתפות אופורטוניסטית בממשלת קואליציה כזו. אין זו שאלה של "טהרנות" כיתתית. מדובר בא״ב של הבחנה בין הזדנבות אחרי שלטון ימין מגוון כזה או אחר לבין בניית אופוזיציה עקבית משמאל — אופוזיציה המתבססת על האינטרסים, המאבקים והעוצמה של ציבור העובדים והעובדות בחברה סביב חזון לבניית המאבק למען שינוי שורשי.

בנייה עצמאית של אופוזיציה משמאל

שמאל סוציאליסטי בהכרח שולל תירוצים "פרגמטיים" לקוצר ראייה מסוכן המפקיר את העתיד. יש להתעקש לומר את האמת גם כשצריך לחתור נגד הזרם, להציב תמרורי אזהרה, ולסלול כאמור את הדרך לבניית אופוזיציה משמאל, סביב סדר יום של שינוי סוציאליסטי, מול הממשלה שתקום ושבהכרח תאכזב את מי שיתלו בה תקוות לקידום "שלום, שוויון, ביטחון אישי וצדק חברתי". אופוזיציה משמאל עם נוכחות ברחובות ובכנסת תוכל לנצל את הבמה של הכנסת כמגבר עבור בניית המאבקים בשטח — כדי להשפיע! — תוך חשיפת ניגוד אינטרסים מול מדיניות הממשלה והתעקשות על חלופה פוליטית. כך ניתן יהיה גם להגביל יותר את המרחב הקיים עבור כוחות ימין פופוליסטי וימין קיצוני להתנפח באופוזיציה דרך תחפושת של חלופה לסטטוס־קוו האסוני.

תנועת מאבק סוציאליסטי פתוחה לקחת חלק בהידברות והתדיינות עם כוחות אחרים בשמאל לגבי האתגרים במערכת הבחירות ובמאבק לבניית חלופה פוליטית מהותית — של שמאל מעמדי סוציאליסטי — לשלטון הימין. מצידנו נדגיש שהצורך בהיערכות לבניית האופוזיציה משמאל מול ממשלת הכיבוש הקפיטליסטית הבאה מחובר גם לצורך בקידום מהלכים לטובת בניית מפלגת מאבק רחבה, חוצת קהילות לאומיות ועדתיות, מעוגנת בציבור העובדים והעובדות. מפלגה כזו נחוצה גם כדי לסייע לסלול את הדרך לפתרונות שורשיים דרך בניית הכוח בחברה לקריאת תיגר יסודית על הכיבוש ושלטון ההון, בחתירה לשינוי סוציאליסטי, כחלק ממאבק בינלאומי. בפרט, להרחבה עמוקה של הדמוקרטיה, לרבות לשוויון בין העמים — קץ לכיבוש ולנישול לאומי — ולמען בעלות ציבורית על משאבי המפתח ומוקדי הכוח במשק, לטובת תכנון כלכלי דמוקרטי למיגור העוני ואי־השוויון.

בעוד שיש לנו הבנה מלאה לסנטימנט של ציבור רחב שייצא להצביע בתקווה להיפטר מממשלת המוות הקפיטליסטית, אנו סבורים וסבורות שתהיה זו שגיאה יסודית עבור ארגונים כלשהם בשמאל ובעבודה המאורגנת לספק תמיכה פוליטית לקמפיין כלשהו ופתק כלשהו המקדמים השתתפות בממשלת הכיבוש הקפיטליסטית הבאה.

בשלב זה, ייתכן שהקמפיין של חד״ש, אולי כחלק מ"המשותפת" במתכונת כלשהי, יהיה הקמפיין השמאלי המשמעותי היחידי ברמה הארצית, שיתכתב עם הצורך לשים קץ לשלטון נתניהו, אך גם יספק אופק לבניית האופוזיציה משמאל בכנסת, ברחובות, במקומות העבודה ובקמפוסים לאחר הבחירות — אף שעוד מוקדם לשפוט לגבי האוריינטציה וקו המסרים של הקמפיין, שטרם התרומם. ככל שהכיוון יהיה לבניית קמפיין שמאלי לוחמני נגד המלחמה, הכיבוש, יוקר המחיה ושלטון ההון, לחיזוק העבודה המאורגנת ומאבקי עובדים, ולחיזוק מאבקי נשים, להטב״ק+ וסביבה, נהיה פתוחים לקידום הידברות, תמיכה ושיתוף פעולה, בחיבור למאמצי הסברה סביב הנחיצות בקידום בניית חלופה פוליטית סוציאליסטית על בסיס מעמדי חוצה קהילות.