במפעל העוגיות קוקימן של קיבוץ עין־שמר מועסקות ארבע פועלות מחדרה, עולות מברית־המועצות לשעבר, בפס הייצור (פועלות נוספות מועסקות דרך חברת כוח־אדם). שתי הפועלות הוותיקות ביותר במפעל, שעובדות בו כמעט מאז הקמתו לפני כשבע שנים (שתיהן נשים משכילות בגיל העמידה, האחת אחות במקצועה המקורי והשנייה אגרונומית), הועסקו גם הן דרך חברת כוח־אדם במשך תקופה ארוכה, ורק לפני כשנתיים וחצי הפכו לעובדות קבועות.

רק לפני כחצי שנה, לאחר שנתיים של עבודה בתעסוקה ישירה, נעתרה ההנהלה לבסוף לבקשת העובדות (שקיבלו עד אז, כמו שאר הפועלות, הקבועות והזמניות, שכר מינימום), והעניקה להן תוספת נדיבה של 30 אגורות לשעה. אבל מהר מאוד הסתבר להן שהמצב החדש היה טוב מכדי שיוכל להימשך. לפני כחודשיים גילו שתי העובדות שהתוספת נלקחה מהן בחזרה. כאשר פרצו נסערות למשרדו של המנכ״ל (חבר הקיבוץ) כדי לדרוש הסבר, נאמר להן שהתוספת היתה אפשרית בזמן ששכר המינימום היה נמוך, ועכשיו, לאחר הסכמי השכר האחרונים, המצב השתנה (הקורא המבריק שיידע מדוע נקרא שכר המינימום בשם זה למרות שאינו נמוך יזכה בתוספת האבודה), והמפעל אינו יכול עוד לשלם את התוספת. כשהפועלות כפויות הטובה סירבו לקבל את הסברו המלומד של המנכ״ל, הוסיף האחרון והבהיר שהן חופשיות לעזוב בכל רגע, ואילו הוא יוכל תמיד לקחת פועלות חדשות מחברת כוח־אדם (למרות שעלות העסקת עובדות כוח־אדם גבוהה יותר בגלל הנתח הנכבד שמקבלת הסוכנות, הסידור נוח להנהלה מפני שאלה לא נוהגות לפתוח את הפה ולהתלונן, וניתן להחליף אותן כל יום).

הוויכוח הדמוקרטי הסתיים בנימה אופטימית זו, ובלית ברירה חזרו השתיים לעבודה. אגב, עלות התוספת, מנוחתה עדן, למפעל היתה (עבור שתי הפועלות יחד) 96 ש״ח בחודש. שכרו של הסמנכ״ל לשיווק, שהצלחותיו הביאו לכך שהמפעל אינו רווחי: 15,000 ש״ח בחודש.