בואו נדמיין שהמצב הכלכלי בעתיד יהיה עוד יותר גרוע, ושרבים מאיתנו ייאלצו לנסוע לחפש פרנסה במקומות שיוקר המחיה בהם קצת יותר גבוה. בדרום אמריקה, אפריקה והמזרח הרחוק זה כבר קרה. אנשים קמו ועזבו הכול רק כדי שהמשפחה שלהם תוכל לשרוד.

ככה מתחיל הסרט

העובדים המהגרים מתחילים את המסע הזה אצל סוחרי העבדים — מתווכים וחברות כוח אדם — שמבטיחים עבודה לתקופה ממושכת (שתאפשר להחזיר את אלפי הדולרים שהעובד לווה כדי להתחיל לעבוד בישראל) ועושים בדרך כלל כמה אלפי דולרים על כל עובד שהם מכניסים. באופן שיטתי הם גם מביאים עובדים לתקופות קצרות מאוד ומסייעים אחר כך בגירושם (עוד כסף!).

לרוב במפגש המרגש עם הבוס החדש בישראל מחרימים להם את הדרכונים, כדי שלא יחשבו בטעות להתלונן על תנאי העבודה או לעבוד במקום אחר. בלי דרכון העובד לא יכול לקבל שום שירות מהרשויות ולא יכול לפתוח חשבון בנק — הוא חייב לסמוך על הבוס הנחמד שישמור לו על הכסף, או לסחוב אותו על גופו ולהסתכן בשוד. גם אשרות העבודה הרשמיות כובלות את העובדים למעביד אחד. מספיק שהבוס החליט שנמאס לו מהעובד, או סתם שכח לחדש את האשרה, או מת, והעובדים הופכים מיד לשוהים בלתי־חוקיים ויכולים לצפות לדפיקות של משטרת ההגירה על הדלת בלילה ו... ישר למכלאות, קצת לפני שזורקים אותם. פלא שאותם עובדים מפחדים להתלונן על מעבידים שפוגעים בהם? כדי לתאר את הפחד המשתק הזה מהגירוש, מספיק להיזכר בפיגוע האחרון במדרחוב נווה־שאנן בתל־אביב (5 בינואר 2003), כשעובדים פחדו לקבל טיפול רפואי ונמנעו מלהגיע לבית חולים רק בגלל החשש מגירוש.

עכשיו הם מגרשים גם ילדים

באוגוסט 2002 קיבל שרון את ההחלטה לפתוח בקמפיין הגירוש, בטענה ש"העבודה היא זכות וקניין של המדינה". תודה באמת... אבל העבודה היא זכות וקניין של העובדים ולא של המדינה. המדינה היא הגוף שמשרת היום את המיליארדרים, שלא יודעים מה זאת עבודה ומכתיבים לנו את הקיצוצים הבאים. המשבר הכלכלי מעמיק, וכדי שלא נשים לב לגורמים האמיתיים, מנסים למכור לנו שהסיבה לאבטלה הגבוהה היא מספר העובדים המהגרים. אבל המעבידים לא יכולים לוותר על כוח עבודה זול ופגיע. לפני האינתיפאדה הראשונה היו אלה עובדים פלסטינים, ועכשיו אלה עובדים ממדינות רחוקות יותר. מאוד נוח. למרות כל התעמולה והגירוש המסיבי, על כל מגורש מכניסים מהדלת האחורית לפחות עובד מהגר חדש אחד. אחרת המתווכים והמעבידים יפסיקו לעשות כסף על גב העובדים, וזה הרי לא ייתכן.

לאחרונה הוחלט לגרש גם משפחות שאין להן לאן לחזור וילדים שנולדו בישראל והיו כאן כל החיים. אגב, מדינת ישראל לא טורחת אפילו להנפיק לאותם ילדים תעודות לידה או אזרחות (כמו שההיגיון אומר לגבי בנאדם שנולד באיזושהי מדינה), ואפילו מתעקשת לא לרשום שהם נולדו כאן (הסעיף נמחק באדיבות). גירוש לא יפתור את הבעיות הקשות של העובדים הישראלים, כמו שמוכיחה גם ההיסטוריה. למשל, בשנת 1983 גירשה ממשלת ניגריה כמיליון עובדים מהגרים, בטענה שהם גונבים את העבודות של העובדים הניגרים. רמת החיים של העובדים הניגרים לא השתפרה בכלל.

אסור לנו לתת לממשלה לגרש משפחות של עובדים אחרים. כל העובדים צריכים לשלב כוחות במאבק משותף להעלאת שכר, השוואת התנאים של כל העובדים (כולל מהגרים, נשים, חיילים ונוער) ושיפור תנאי העבודה. המאבק צריך להתנהל באמצעות ארגוני עובדים משותפים של מהגרים וישראלים. האינטרס של העובדים הישראלים הוא להכניס את העובדים המהגרים לתוך הוועדים והאיגודים שלהם כדי להפוך את ההסתדרות לגוף לוחמני ודמוקרטי שמייצג את כל העובדים בישראל. כששכר המהגרים ישתווה לזה של הישראלים, גם האינטרס של המעסיקים בהבאת עובדים מהגרים נוספים ייעלם. משרד התמ״ס יצא נגד פסק דין תקדימי שלפיו מגיעות לעובדים המהגרים מלוא הזכויות הסוציאליות כמו לכל עובד, בטענה כי למעסיקים לא ישתלם בתנאים אלו להמשיך בהעסקתם.

אז שלא יעבדו עלינו. העובדים המהגרים לא באים "לגנוב עבודה מישראלים". הם באים לעבוד כדי לשרוד. המעבידים לא מעדיפים לקחת אותם בגלל שהם השתעממו כבר מהישראלים או בגלל שהמהגרים "יותר חרוצים מטבעם", אלא בגלל שהמהגרים, בגלל חוסר אלטרנטיבה ממשית במדינות המקור, מוכנים לסבול יותר בתמורה נמוכה יותר מהעובדים הישראלים. הפיטורים ההמוניים והשחיקה בתנאי העבודה לא קשורים לנוכחותו של כוח עבודה זול; זהו רק סימפטום נוסף של שיטה כלכלית כושלת.