מפעל רווחי — עובדים מרוויחים?

מפעל אורלייט בנס־ציונה מעסיק כ־100 עובדים, ש־20% מתוכם הועסקו דרך חברות כוח אדם. עד אפריל השנה חשבו העובדים לתומם שהם עובדים במפעל מצליח שנמצא בבעלותם של קנדלר־פודים־שרם, שמחזיקים גם בחלקים מהחברות רשת, נירלט, פרטנר ואיטונג. אך להפתעתם, הנהלת המפעל החליטה לדרוש קיצוץ של 10.5% במשכורות ואת ביטול סל־התרבות. ועד העובדים התנגד לקיצוצים בטרם יוצגו לעובדים הדו״חות הכספיים של המפעל.

ההנהלה בתגובה פיטרה 16 עובדים, כשמתוכם ארבעה חברי ועד.

כך נפתח סכסוך עבודה ממושך שהגיע לשיאו באוגוסט: עובדי המפעל יצאו לחופשה השנתית המרוכזת שלהם (רק שהפעם הם לא זכו לקבל את כספי קרן החופשה שחסכו במשך כל השנה). ביום השני לחופשה אומתה השמועה שהמפעל הולך להיסגר — כל עובד קיבל שלושה מכתבי פיטורים (בדואר רגיל, רשום ובאמצעות שליח), ונשכרה חברת אבטחה שתמנע מהעובדים להיכנס למפעל ותבטיח את סגירתו. כוונת ההנהלה עם פתיחת המפעל מחדש להביא לכך שאחוז העובדים המועסקים דרך חברות כוח־אדם יגדל מ־20% ל־50%. העובדים, שכנראה דואגים להוצאות המפעל יותר ממנהליו, חישבו ומצאו שעלות שליחת מכתבי הפיטורים הגיעה ל־9,600 ₪ ואילו שכירת המאבטחים עלותה 7,000 ₪ ליום.

"מנהל המפעל נשאל איך הוא מסוגל לזרוק עובד לפני פנסיה. התשובה היתה כי הפנסיה של עובד בן 58 אינה באחריותו"

העובדים החליטו על הקמת מאהל מחאה בכניסה למפעל ועל פנייה לבית הדין לעבודה, בעזרתה של המחלקה המשפטית של ההסתדרות. במסגרת הדיונים המשפטיים שאל עורך הדין מטעם העובדים את מנהל המפעל, איך הוא מסוגל לזרוק עובד בן 58 לפני פנסיה עם ותק של יותר מ־30 שנות עבודה במפעל, ובכך לפגוע בזכויות הפנסיה שלו? מדוע הוא לא מוכן להמשיך להעסיקו עד גיל הפרישה? התשובה שקיבל ממנהל המפעל היא כי הדאגה לפנסיה של עובד בן 58 היא לא באחריותו.

במהלך הדיונים חייב בית־הדין את בעלי המפעל להציג את הדו״חות הכספיים של המפעל. לאחר שהם נבדקו ע״י רואה חשבון מטעם ההסתדרות, הוכח שהמפעל רווחי למרות הגידול בהוצאות ה... הנהלה.

כל זה רק דרבן את הנהלת המפעל להציג דרישות חדשות שמסתכמות ב"גמישות ניהולית" ובשיתוק פעילות הוועד. בד בבד מציגה ההנהלה ממיטב הרפרטואר של הטריקים הישנים והטובים להפחדת העובדים וחברי הוועד: משכורות אוגוסט חולקו ללא פרמיות והטבות המגיעות לעובדים, לראשי צוותים הוצעו חוזים אישיים, חברי ועד הועברו לתפקידים פחות חיוניים, וכמובן, איך אפשר בלי תביעת נזיקין מפוקפקת נגד מספר חברי ועד.

מגוחך במיוחד היה "טקס" הוצאת החפצים האישיים של העובדים מהמפעל שנסגר, כזכור, בשעה שהעובדים היו בחופשה. ההנהלה אישרה בכל פעם רק לעובד בודד להוציא את חפציו — וגם זה בליווי מאבטח.

המאבק נמשך

החוזה הקיבוצי עומד לפוג בדצמבר. ועד העובדים מתעקש, ובצדק, לא להיכנס למו״מ לפני שהתביעה לגמישות ניהולית מבוטלת. הבעלים, מצדם, מצהירים שמבחינתם המפעל סגור (וכבר מתכננים את פתיחתו מחדש עם עובדי קבלן או את מכירת שטח המפעל לכרישי נדל״ן).

בינתיים 100 עובדים נותרו ללא פרנסה, עומדים על קצה התהום הכלכלית, וזאבי הרווח מציגים בפניהם את הברירה: לבחור בנפילה לגיהינום של האבטלה והעבודות החלקיות בשכר מינימום וללא זכויות, או בשטח ההפקר, חזרה לעבודה בתנאים מופחתים וללא קביעות, כאשר במקודם או במאוחר הם יפוטרו.

העובדים, מבחינתם, לא מתכוונים להיכנע לבעלים ולחזור לעבודה ללא ביטחון בהמשך התעסוקה שלהם.

היום כשאנו חווים פיטורים של אלפי עובדים בשירות הציבורי, קיצוצים בחינוך ובבריאות, פגיעה בזכויות העובדים, כאשר המענה שמציעה הנהגת ההסתדרות הוא מאבקים משפטיים במקום יציאה למאבק עובדים אמיתי ורחב שיביא לשינוי חברתי, אנו חייבים לדאוג לכך שההסתדרות תישלט על ידי העובדים מלמטה ולא על ידי הביורוקרטיה. אנו זקוקים לאלטרנטיבה פוליטית למפלגות הנשלטות על ידי ההון, למפלגת עובדים המונית, רחבה וחזקה, הנאמנה לאינטרסים של העובדים ונשלטת על ידיהם. מפלגה שתשמש בסיס פעולה להמוני העובדים ותציב אלטרנטיבה לטירוף של בעלי ההון.