העומק של המשבר הכלכלי, כאן ובכל העולם, גורם למיליונרים ולממשלה להפיל עלינו, העובדים והמובטלים, את מחיר המשבר של השיטה שלהם, ומחייב אותנו להחזיר מלחמה.

יותר מדי פעמים בשנים האחרונות יצאנו למאבקים ושביתות לוחמניים, שבסופם גילינו שכמה ביורוקרטים בכירים בהנהגת ההסתדרות חתמו מאחורי הגב שלנו דיל שמחזיר אותנו לעבודה בלי שום הישג משמעותי. יותר מדי פעמים ביטלו הביורוקרטים המנותקים האלה ברגע האחרון שביתות והפגנות לפני שבכלל התחילו. כשאנחנו נאבקים בהנהלת מקום העבודה שלנו, במיליונרים ובממשלות שלהם, אנחנו לא יכולים להרשות מצב שבו המנהיגים שלנו שמים לנו מקלות בגלגלים.

השביתה הכללית הקודמת, במאי השנה, היתה דוגמא קלאסית: אחרי שדחה את השביתה שוב ושוב במשך שבועות (אז התירוץ היה חג הפסח), מה שתסכל עובדים וחברי ועדים רבים, הלחץ מלמטה אילץ את עמיר פרץ להכריז על שביתה כללית. גם אז הוא דאג שלא להשבית את העובדים המאורגנים במגזר הפרטי, ולהשבית מגזרים שונים לסירוגין במקום בבת אחת, מה שהחליש מאוד את השביתה. אבל השיא היה כשפרץ ניסה לשכנע את חברי הוועדים להפסיק את השביתה בזמן שהם דרשו ממנו בצעקות להחריף אותה!

בסופו של דבר פרץ הצליח להביא לסיום השביתה עם "הישגים" שגבלו בתנאי כניעה. הפסקת השביתה אפשרה לממשלה להעביר בחקיקה את הפגיעה הקשה בפנסיה, וההפגנה המרשימה של 70 אלף עובדים מכל הארץ בירושלים, שהיתה צריכה להתקיים תוך כדי השביתה, שימשה את פרץ רק כדי לאפשר לעובדים לשחרר קיטור, ולו עצמו לרדת מהעץ של המאבק "בכבוד".

למה הם מוכרים אותנו?

כל זה לא קורה בגלל שעמיר פרץ וביורוקרטים בכירים אחרים הם אנשים רעים או טיפשים. הסיבות למחדלים, לניהול הכושל של המאבקים ולתוצאות העלובות הן אחרות: הביורוקרטים הבכירים לא חיים באותם תנאים שלנו. השכר שלהם גבוה פי כמה מזה של העובדים שהם אמורים לייצג, וקרוב יותר לשכר של מנהלים. זה כמובן משפיע גם על הדרך שבה הם חושבים ופועלים. אם השביתה לא השיגה תוספת או לא מנעה קיצוץ בשכר, הם לא ירגישו את התוצאה על בשרם. נציג אמיתי של העובדים, בין אם בהסתדרות, במועצה מקומית או בכנסת, חייב להסתפק במשכורת הממוצעת של העובדים שאותם הוא מייצג.

בעיה חמורה אחרת היא שאין מספיק דמוקרטיה בהסתדרות. האחראים על הענפים בהסתדרות, במקום שייבחרו בהצבעה דמוקרטית של כל העובדים באותו ענף, ממונים מלמעלה על ידי הנהגת ההסתדרות ולכן הם נאמנים לה ולא לעובדים. לאותם פקידים יש היום את הסמכות לחתום על הסכמים בלי שהעובדים אפילו יראו אותם, שלא לדבר על לאשר אותם. כך קרה למשל שפקידים כאלה חתמו בשם עובדי אורלייט בנס־ציונה על הסכם כניעה מבזה, שכלל את התפטרות כל חברי הוועד במפעל. כל מי שמכהן בתפקיד ניהול או הנהגה בהסתדרות צריך להיבחר מלמטה, ולהיות כפוף להחלפה גם באמצע הקדנציה ברגע שהעובדים מרגישים שהוא כבר לא משרת אותם. אף שביתה לא צריכה להיפסק לפני שרוב העובדים הצביעו בעד ההסכם המוצע (אחרי שבחנו אותו ביסודיות).

עוד סיבה לפשרות העלובות שבהן הסתיימו המאבקים האחרונים היא שפרץ וחבריו השלימו עם כלכלת השוק הקפיטליסטית ולא מאמינים שיש לה אלטרנטיבה, ולכן הם מגבילים את המאבק מראש למה שבעלי ההון והממשלה מוכנים לתת. הם חושבים שאפשר לפתור הכל בדיונים ופשרות, ולא מבינים שהיום יותר מתמיד, האינטרסים של מעמד העובדים ושל המעמד הקפיטליסטי לא מתיישבים אלה עם אלה. בתקופה של משבר, העובדים לא יכולים אפילו לשמור על הישגי העבר בלי לפרוץ את גבולות השיטה הקפיטליסטית. למה שנישאר עם שיטה שנותנת לנו רק עוני, אבטלה, פחות בריאות, חינוך ורווחה ויותר פיגועים?

דרושה מפלגת עובדים המונית

כשכל המפלגות הקיימות נמצאות עמוק בכיס של המיליונרים, אנחנו העובדים חייבים גם מפלגה משלנו. מפלגה שלא תהיה רק סיעה בכנסת ולא תתעורר רק לקראת בחירות, אלא תהיה הכלי שלנו בכל מאבק, עם סניפים בכל שכונה, מפעל ומקום עבודה. מפלגה דמוקרטית שאנחנו מממנים אותה ושולטים בה. עם־אחד סימנה בתחילתה הבטחה, אבל לא קיימה. אותם ביורוקרטים בכירים ששולטים בהסתדרות העתיקו לתוך עם־אחד את אותן בעיות: חוסר הדמוקרטיה עם החלטות שמתקבלות רק בצמרת, ההסתמכות על יחצ״נים ועורכי־דין מלוקקים במקום על פעילי שטח, וסיסמאות ריקות על "שוק חופשי עם נשמה" במקום הצגת האלטרנטיבה הסוציאליסטית.

המגבלות האלה אחראיות לכך שעם־אחד מעולם לא משכה צעירים, מובטלים עובדי כוח־אדם ועובדים לא מאורגנים, ולכן גם לא המריאה. נוסף לכך, עם־אחד גם נמנעה מלעסוק בשאלות ה"מדיניות", ובמקום להציע פתרון של העובדים השאירה אותנו עם הברירה בין שלום כושל של מיליונרים (כמו אוסלו) למלחמה שלא יכולה להביא ביטחון. הקבורה הסופית שלה נערכת בתוך מפלגת העבודה, שכמו כל המפלגות הגדולות נשלטת לחלוטין על ידי המיליונרים.

כדי להתגונן בהצלחה מפני התקפות האוצר והבוסים, לעבור להתקפה ובסופו של דבר להביא לשינוי החברה מהבסיס, שבלעדיו לא נוכל להבטיח לעצמנו עתיד אנושי, אנחנו חייבים להתחיל לבנות שני כלים הכרחיים: אופוזיציה לוחמנית ודמוקרטית שתפעל לשנות את ההסתדרות מבפנים, ומפלגת עובדים אמיתית, המונית, דמוקרטית ולוחמת, חמושה בתוכנית סוציאליסטית.