משה מָחוֹבֶר, סוציאליסט בריטי־ישראלי, יליד 1936, הוא האחרון ממייסדי ארגון 'מצפן' בישראל ב־1962. מאז שהיגר ללונדון ב־1968 הוסיף לקדם רעיונות סוציאליסטיים, עם מיקוד מיוחד בישראל–פלסטין. ב־2017 סולק ממפלגת הלייבור במסגרת ציד־מכשפות, תוך האשמה שערורייתית באנטישמיות, בעקבות מאמר שפרסם בו תקף צביעות של גורמים פרו־ציוניים המכפישים כ"אנטישמיות" ביקורת על הציונות ועל דיכוי הפלסטינים. קמפיין סולידריות ביטל את ההחלטה.

שוחחנו על רקע המשבר המתמשך של מלחמת ההשמדה והמערכה הצבאית האזורית. אף שקיימים הבדלי גישות מסוימים בין מצפן ההיסטורי לבין תנועת מאבק סוציאליסטי שאין צורך להיכנס אליהם כאן, הרי שלמדנו לאורך השנים גם מהניסיון הנצבר שהותיר מצפן, והקטעים המובאים מהשיחה עם מחובר מבליטים מספר מסקנות משותפות, ונדירות כעת בשמאל, לגבי פתרון יסודי — סוציאליסטי — לסכסוך הלאומי־קולוניאלי. דבריו של מחובר מובאים כלשונם במירכאות, ההדגשות הן שלנו.

מחובר אומנם נמצא בבריטניה כשישה עשורים ומצפן התפרק עוד ב־1983. אך הניסיון שהתפתח בארגון זה שימש לאורך השנים נקודת ייחוס בשמאל המקומי והבינלאומי, לרבות תרומתו של הטרוצקיסט הפלסטיני ג׳ברא ניקולא (1912–1974).

"אפשר להגיד שהוא היה האדם שהשפיע ביותר על העמדות של מצפן בנושא הישראלי–פלסטיני", מדגיש מחובר, שממשיך להגן על אבחנות מרכזיות שהתגבשו במצפן בהובלת ניקולא ביחס לסכסוך הציוני–ערבי.

שיחתנו נערכה ב־15 בפברואר, רגע לפני המתקפה האימפריאליסטית באיראן. בעוד ממשלת הכיבוש הקפיטליסטית האולטרה־ימנית של נתניהו חיממה מנועים לקראת המתקפה, וחיזקה צעדי תוקפנות צבאית וכיבוש בלבנון ובסוריה, היא המשיכה לקדם מהלכי טיהור אתני מואץ בגדה המערבית ובמזרח ירושלים — הנמשכים ביתר־שאת — יחד עם היערכות לאפשרות הסלמה מחודשת בעצימות גבוהה במלחמת ההשמדה ברצועת עזה. נלווית לכך מדיניות לדיכוי ולדחיקת האוכלוסייה הערבית־פלסטינית שבתוך הקו הירוק.

להיגיון שביסוד המערכה הצבאית שותפות כלל מפלגות הממסד הישראליות, והוא מקודם בכסות דמגוגיה ביטחונית בעודו חותר גם תחת הביטחון האישי של מיליוני ישראלים. ולצורך מימון מכונת המלחמה ובשירות האינטרסים של ההון הישראלי מותקפים כלכלית גם תנאי המחיה של מעמד העובדים והעובדות בישראל.

נטיות לנישול לאומי, התרחבות טריטוריאלית והתעצמות צבאית טבועות באידיאולוגיה הציונית. זו משתקפת במוסדות, בחקיקה ובמדיניות המבטאים את צורתו ההיסטורית הייחודית של השלטון הקפיטליסטי הישראלי שייסדה התנועה הציונית ב־1948 בחסות מעצמות עולמיות — תוך ניצול ציני של זוועות השואה ורדיפות אנטישמיות, תחילה לעיתים באצטלה של רטוריקה "סוציאליסטית", ודרך עקירה המונית והחרבת מאות יישובים פלסטיניים בנכבה. מאז הוסיף הקפיטליזם הישראלי באופן בלתי נמנע ליישם היגיון מערכתי החותר ביסודו ל"ייהוד" ולדחיקת האוכלוסייה הפלסטינית. היגיון זה היה מרכזי למצור הברברי על רצועת עזה לאורך השנים ולמשבר הדמים המטלטל את האזור ושולח גלי הדף גלובליים בשנתיים וחצי האחרונות.

המטרה: "טרנספר"

עבור ממשלת ישראל, אומר מחובר, "ההתקפה המזוינת של חמאס ב־7 באוקטובר הייתה הזדמנות והיא ניצלה את ההזדמנות הזאת עד תום" — מתקפה פראית נגד העם הפלסטיני, בליווי הרג חסר־תקדים, בד‏־בבד עם תקיפות הראווה הצבאיות ברחבי האזור בחסות וושינגטון.

"גם אם לא היינו רואים את זה בפעולה, וגם אם לא היינו קוראים את כל הדיונים מתחילת המפעל הציוני, מלפני יותר מ־120 שנה, שמדברים על זה שצריך להיפטר מהאוכלוסייה המקומית, זה טבוע באופיה [של הציונות]. המטרה היא טרנספר", מתאר מחובר.

ואילו הטבח ההמוני חסר־התקדים, הג׳נוסייד בעזה, "הוא אמצעי, לא המטרה. זאת אומרת, הציונות לא בהכרח מתכוונת לבצע ג׳נוסייד. היא ביצעה ג׳נוסייד כי זה היה הכלי להיפטר מהאוכלוסייה. אבל היא הייתה שמחה להיפטר ממנה בדרכים אחרות. אם אפשר היה לשלוח אותה במטוסים לקנדה, אז [הממשלה] הייתה וגם ניסתה לעשות את זה. בכל מיני צורות ניסו להשפיע על אנשים מעזה ומחלקים אחרים בשטחים הפלסטיניים להגר".

שאיפות לאומניות ציוניות ל"ייהוד" הארץ — טיהור אתני — לובשות צורות שונות. מחובר הזכיר כיצד ב־2002 גברו הערכות ששלטון שרון ינסה לנצל "שעת כושר" גיאו־פוליטית לגירוש המוני של פלסטינים לירדן (הוא מפנה למאמר שהעלה אז הערכה כזו מצד היסטוריון צבאי ישראלי). שרון אומנם נאלץ להסתפק בחומת ההפרדה ו"תוכנית ההתנתקות" לביצור הכיבוש ומפעל ההתנחלויות הקולוניאלי בגדה — טיהור אתני זוחל. אך, כדברי מחובר, "הסכנה הזאת של טיהור אתני מהגדה לכיוון ירדן קיימת ועומדת".

ה־7 באוקטובר נוצל כאמור כ"שעת כושר" לקידום טיהור אתני מרוכז. בעזה, מניין הנספים הרשמי, השמרני, חצה את רף ה־72 אלף באפריל, והטבח נמשך בצל "הפסקת האש". לפי אומדן מ־2025, סביב 100–150 אלף פלסטינים נמלטו מעזה למצרים מאז אוקטובר 23' תחת התוקפנות הרצחנית של הכיבוש, ובפברואר השנה נרשמו 80 אלף מהם ברשימת המתנה לחזרה — בעת שהכניסה לרצועה נמצאת תחת הגבלות חמורות.

ואולם, בהשוואה ל־67' ובוודאי ל־48', חרף ממדי ההרג חסרי־התקדים, המרחב של השלטון הישראלי לבצע גירוש המוני לארצות שכנות התברר כמוגבל יותר.

מחובר מסכים. "זה נתקל בקשיים. זאת אומרת, כדי להיפטר מהאוכלוסייה, לא באמצעות ג׳נוסייד, בלי להרוג אותם ובלי להשמיד אותם, צריך לפנות אותם. כדי לפנות אותם, צריך לפנות אותם לאן?... תראה, המדינות השכנות לא לוקות בעיוורון. השליטים שם לא עיוורים לגמרי. הם רואים לאן ההתפתחות הזאת מובילה, ומנסים לחסום אותה". הוא מוסיף, "גם הפלסטינים עצמם יש להם ניסיון של עקירה חוזרת ונשנית, וגם הם למדו… יש ניסיון היסטורי גם לקורבנות הגירוש וגם לארצות שהן היעד של הגירוש. הם לא מעוניינים לאפשר את זה".

המונרכיה הירדנית שיתפה פעולה עם המשטר הישראלי ב־48' במגמה לסכל הקמת מדינה פלסטינית. אך לאחר שקלטה גלי פליטים שיצרו רוב פלסטיני בשטחה — שהיה גם הבסיס להתקוממות 1970 — ונאלצה לסגת מתביעותיה בגדה בעקבות האינתיפאדה ה־1, היא חוששת מהשלכות גירוש המוני חדש של פלסטינים לשטחה ובכלל. בדומה, משטר א־סיסי חושש מהסולידריות ההמונית במצרים ובאזור עם הפלסטינים. הפחד הניע את השליטים הערבים להדוף את דרישת טראמפ במקור שיישרו קו עם שאיפות הטרנספר של הכיבוש הישראלי.

תהליך התיישבות ונישול יחיד במינו

הניתוח שהתגבש במצפן בהובלת ניקולא לגבי תהליך ההתיישבות והנישול נבדל מאפיונים שכיחים כיום באקדמיה ובשמאל הבינלאומי, הנוטים לסבול ממתודה אידיאליסטית ומהפשטות־יתר, כשהקבלות לצורות משטרי דיכוי היסטוריים משמשות בעיקר לצורכי הוקעת ריאקציה.

"השיח האקדמי על קולוניליזציה מדבר על קולוניאליזם התנחלותי, אבל הוא לא מבדיל כמו שמרקסיסטים מבדילים בין הדגם האוסטרלי לדגם הדרום־אפריקאי", מסביר מחובר, "משום שהמרקסיסטים מתייחסים, מרכזים את מבטם לכלכלה המדינית, מיהם היצרנים העיקריים".

נקודת המוצא לניתוח הייתה ההבחנה שהתפתחה בתנועה המרקסיסטית בין דגמים שונים של קולוניאליזם (ראו למשל: "סוציאליזם ומדיניות קולוניאלית", קאוטסקי, 1907, כשקאוטסקי עוד היה מרקסיסט). ואולם, מפעל ההתיישבות הציוני לא השתייך לדגם "הקולוניאליזם הנצלני" שאפיין את הארצות בהן התפתחו המהפכות בעולם הקולוניאלי בתקופת התגבשות מצפן.

"המפעל הציוני הוא אנכרוניסטי במובן זה שהוא דומה לצורות אחרות, למקרים אחרים של קולוניזציה שכבר נסגרו ונחתמו בסוף המאה ה־19", מתאר מחובר, ולכן האתגר היה לחדד התייחסות ל"מקרה בעצם יחיד במינו בתקופה שלנו".

בנוסף, להתיישבות הציונית לא הייתה "מדינת אם" (מטרופול) — התנועה הציונית חיפשה חסות ממעצמות עולמיות. ואנו נדגיש גם שהמרכיב של רדיפה אנטישמית הוא ייחודי ומהותי בדינמיקה של התהליך ההיסטורי, לרבות הצלחת הציונות לרתום תמיכה המונית בעקבות מהפכת־הנגד הפשיסטית באירופה והשואה, ולעיצוב התודעה ההמונית של יהודים ישראלים.

מחובר מבהיר את חשיבות ההבחנה בין דגמים שונים של תהליכים קולוניאליים של התיישבות ונישול אוכלוסיות.

"בדרום אפריקה לקורבנות של הקולוניאליזם היה מינוף, הם היו נחוצים לכלכלה המדינית של הקולוניזטורים. באוסטרליה הם היו 'אוכלוסייה עודפת'... לציונות מראשיתה היה אופק דומה יותר למה שהיה באוסטרליה לעומת דרום אפריקה", הוא מפרט.

אם נבחן את המקרים של אוסטרליה ושל צפון אמריקה (כשבאזור דרום ארה״ב דהיום והקריביים הושתתה במקור המערכת הכלכלית על עבדות ששיעבדה בעיקר קבוצת אוכלוסייה "חיצונית"), מדובר בדגם "לא של הישענות על כוח העבודה של האוכלוסייה המקומית, אלא על החצנתם הגמורה לאוכלוסייה המקומית — לילידי המקום לא היה מינוף נגד הקולוניזטורים. בכל המקרים ההיסטוריים שהייתה קולוניזציה בדגם הזה, בסופו של דבר הקולוניזטורים ניצחו. זה מראה על הקושי שאנחנו ניצבים בפניו במקרה הישראלי–פלסטיני".

תהליך ההתיישבות הציוני כונן חברת ניצול קפיטליסטית בה חלק מכוח העבודה הפלסטיני נתון לניצול קיצוני, בעוד ההיגיון היסודי של התהליך חותר לנישול האוכלוסייה הפלסטינית, לרבות ניסיונות חוזרים ונשנים להחלפת עובדים פלסטינים במהגרים.

בנסיבות אלו, מסביר מחובר, "הציונות יצרה מצב שיש לה עדיפות כוחות מהותית נגד המנושלים, שלהם אין המינוף שהיה למשל לאוכלוסייה המקומית בדרום אפריקה. זאת אומרת, שכאן נוצר מצב שלמנושלים לבדם אין מספיק יתרון כוח בשביל להפיל את המשטר הציוני", המנשל ומדכא אותם.

ההמונים הפלסטינים יכולים להגיע להישגים משמעותיים במאבקיהם לשחרור לאומי וחברתי, לרבות תוך הגנה עצמית חמושה. עם זאת, מחובר מצביע על כך שמבחינה אסטרטגית, בהינתן יחסי הכוחות, עיקר המאבק לא יכול להתנהל במישור הצבאי: "ממשלת ישראל מעוניינת במאבק מזוין פלסטיני, כי יש לה תשובה, יש לה צבא משלה והוא הרבה יותר חזק". למול האתגר הזה, "האינתיפאדה הראשונה הוכיחה שיש דרכים אחרות… זה לא שיפוט מוסרי לכאן או לכאן, זה שיפוט אסטרטגי". נתיב של מאבק המוני, בליווי פעולות שביתה והתארגנות של ועדות פעולה דמוקרטיות, זיעזע עמוקות את משטר הכיבוש, למרות יחסי הכוחות הצבאיים.

סולידריות בינלאומית

הסוגיה הפלסטינית, המעוררת סולידריות בינלאומית מזה עשורים, נהפכה ביתר־שאת לדגל מרכזי של שאיפות שחרור ברמה העולמית כתגובת־נגד למלחמת ההשמדה מאז אוקטובר 23'.

לדברי מחובר, "קודם כול, בצד החיובי של המאזן זה שינוי שאי־אפשר להגזים בחשיבותו… בפעם הראשונה בחיים שלי, שהם נמשכו קצת יותר זמן משלך אולי, הנושא של שחרור העם הפלסטיני [נהפך לסמן] של פרוגרסיביזם, זאת אומרת, ההגדרה בין עמדה מתקדמת לעמדה ריאקציונית. זה בדומה למה שהיה בזמנו [סביב] מלחמת וייטנאם, אחר כך היה האפרטהייד בדרום אפריקה".

"זה שינוי בעל חשיבות רבה מאוד, מפני שהתמיכה העצומה שישראל מקבלת מהמעצמות האימפריאליסטיות, בעיקר מצד ארה״ב וגרורותיה, היא בעלת חשיבות מהותית. זה מצד אחד. מצד שני, לפי דעתי זו שגיאה להגזים בפוטנציאל של השינוי הזה… יש נטייה [כזו], לפי דעתי מוטעית, בין הרבה אנשים מתקדמים שמייחסים למשל את נפילת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה ללחץ מבחוץ. ללא המינוף הפנימי של מעמד הפועלים הילידי השחור בדרום אפריקה, ללא המאבק שלו, האפרטהייד לא היה נופל. הגורם של הלחץ הבינלאומי, שהוא מצידו נגרם על־ידי דעת הקהל העולמית, היה גורם חשוב, אבל הוא לא זה שהפיל את המשטר".

ראינו איך התפתחות דעת הקהל העולמית ותנועת הסולידריות הבינלאומית עם עזה, לרבות מקרי שביתות עבודה לוחמניות, הצליחה להפעיל לחץ על ממשלות. זה היה גורם ממשי בדינמיקה שהובילה להפסקת האש החלקית.

סולידריות בינלאומית מסוגלת למלא תפקיד מסייע, הן בבניית לחצים בינלאומיים והן עבור התפתחות המאבק המעמדי בארצות שבהן מתארגנות הפעולות.

בגל המהפכני של 2011, לדברי מחובר, אם "נסתכל על הגורם החשוב ביותר שהיה, המסיבי ביותר שהיה ב־2011, וזה מעמד הפועלים המצרי, זה כוח עצום… ויש לנו חברים שאנחנו קשורים איתם, שהיו מעורבים במצרים ב־2011, הם יגידו לך שחלק גדול מהרדיקליזציה של מעמד הפועלים המצרי היה הנושא הפלסטיני".

נוסיף שהפחד בצמרת המשטר הישראלי מהסולידריות של ההמונים במצרים ובאזור עם הפלסטינים היווה בשיא תנועות ההמונים אז גורם הרתעה יחסי נגד אירועי טבח נרחב בפלסטינים. כחלק מהדינמיקה שהתפתחה, על גבולות ישראל התקיימו הפגנות ביום הנכבה, שהשיבו לסדר־היום את סוגיית הפליטים הפלסטינים.

מחובר מזכיר גם את האפקט של הגל המהפכני של 2011 בחברה הישראלית בשלב הראשון. למול התיעוב בקרב המעמד השליט הישראלי, חלקים ממעמד העובדים ושכבות הביניים באוכלוסייה היהודית שאבו השראה דווקא.

"תחושת סולידריות, לא כל כך עם העם הפלסטיני, אבל עם ההמונים המצרים והסורים… אחת הסיסמאות הפופולריות הייתה: 'מובארכ—אסד—ביבי נתניהו'. אם תחשוב על זה, זה דבר מדהים".

והיו סיסמאות השראה נוספות, גם במאבקי העובדות הסוציאליות ועובדי הרכבת.

מחובר מזהיר מפני אופטימיות־יתר, אך "זה מראה שיש איזשהו חוט, יש איזה שביל, יש איזה פוטנציאל", בפרט לתהודה חיובית בקרב חלק מההמונים הישראלים להתפתחויות מהפכניות באזור.

האינטרס ותפקיד המפתח של המעמד העובד בישראל

אף חברה אינה מתפתחת בריק, ולתמורות עולמיות ואזוריות יש תפקיד משמעותי תמיד. אך כשמדובר על כוח סובייקטיבי שיפעל כסוכן שינוי, הרי שהקפיטליזם הישראלי — המושתת על ניצול מעמדי, דיכוי ותהליך נישול לאומי — "לא ניתן להפלה מבחוץ", בידי כוח חיצוני לחברה הישראלית, מדגיש מחובר. בשביל הפלת והחלפת המשטר הציוני הקפיטליסטי, הוא מסביר, "נחוץ כוח פנימי. מה יכול להיות הכוח הפנימי הזה? הכוח הפנימי הזה יכול להיות רק מעמד הפועלים, ההמונים הישראלים, בעיקר מעמד הפועלים העברי".

זאת עקב ניגוד האינטרסים היסודי ביותר בחברה הישראלית, הניגוד המעמדי, ועקב תפקיד המפתח של המעמד העובד בתהליך הכלכלי והעוצמה הפוטנציאלית הנובעת מכך.

"האם מעמד הפועלים העברי מסוגל ומעוניין להיות שותף להפלת המשטר הציוני?" מדובר ב"מעמד מנוצל. יש לו אינטרס לשלול את המצב הזה, להתיר את עול הניצול מעליו".

אך אם תועמד בפניו הבחירה ההיפותטית על בסיס קפיטליסטי לבטל רק את המצב בו הוא מהווה "קבוצה מועדפת" יחסית — תחת ניצול וצורות של מצוקה המונית, אך עם זכויות־יתר באופן יחסי לחלקים אחרים במעמד העובדים — להערכת מחובר התגובה ההגיונית תהיה: "'אני אשאר מנוצל'", במצב גרוע יותר. "'זה לא דיל'".

הרעיון של קפיטליזם "דמוקרטי יותר", לא ציוני, שיחליף את הקפיטליזם הישראלי, כפי שמציעים בגרסאות שונות קולות רבים בשמאל הבינלאומי כיום, הוא אוטופי. אנו נדגיש גם שבדינמיקה הממשית הוא לא יוכל להציע אופק להתגברות על אי־השוויון הקיצוני בין הקבוצות הלאומיות ועל עימותים לאומיים ככלל במרחב האזורי. רעיון כזה לא יוכל כשלעצמו להציע מענה ממשי לפחדים הקיומיים והביטחוניים בקרב ההמונים הישראלים. אותם פחדים מהווים קרקע פורייה לליבוי שוביניזם לאומי ולתמיכה בהבטחה הכוזבת של הציונות — דרך אפליה, נישול לאומי, מיליטריזם, ובריתות עם מעצמות אימפריאליסטיות עולמיות ומשטרי דיכוי באזור — לשמש חומת הגנה עבור ההמונים היהודים. לאומנות ציונית מכתיבה מלחמת נצח, הגובה מחירים גם מהם.

חלופה לציונות שתוכל להיתפס כרלוונטית ועדיפה במובהק עבור חלק משמעותי מהמעמד העובד באוכלוסייה היהודית־ישראלית חסומה בנסיבות הנצחת היחסים הקפיטליסטיים והאימפריאליסטיים באזור. רק חלופה בהקשר של מאבק לשינוי סוציאליסטי תוכל להציע אופק להשתלבות מלאה במרחב בתנאים שיוכלו להבטיח ביטחון אישי, שחרור מניצול ומצוקה כלכלית, ושותפות אזורית דמוקרטית המבוססת על שוויון לכל העמים.

בהשפעת טלטלות ותמורות עולמיות ואזוריות, קיים פוטנציאל להתפתחות בה מעמד העובדים והעובדות באזור יוביל מאבק ל"אביב סוציאליסטי". בעוד שמעמד העובדים בישראל הרשמית חוצה קהילות לאומיות, חלקו המכריע באוכלוסייה היהודית.

כדברי מחובר, "הפתרון יכול להיות רק פתרון אזורי, ומבוסס על הזמנה של מעמד הפועלים הישראלי בנסיבות מסוימות להיות שותף. זה לא ייתכן אם אתה שולל את זהותו הלאומית".

ההקשר של מאבק לסוציאליזם

בהקשר הנוכחי, כמובן שהעם שממנו נשללות בכוח הזכות להגדרה עצמית וזכויות אנושיות בסיסיות הוא העם הפלסטיני. על פניו, שאלת ההגדרה העצמית של העם היהודי־ישראלי כביכול פתורה. היא מבוצרת בכוח הצבאי החזק באזור, בחסות המדינה החזקה בעולם. אלא שבהקשר של פרספקטיבה לפתרון שורשי לעימות הלאומי־קולוניאלי, שאלת זכות ההגדרה העצמית העתידית שבה ועולה לדיון. כלל הממסד הישראלי, הציוני, מזין אותה במשמעויות שואתיות, כשהוא מתריע באופן מתמיד מפני איומי "השמדת מדינת ישראל".

הציונות מעולם לא הגנה על זכות הגדרה עצמית של יהודים ישראלים כשותפים שווים במרחב. היא תובעת זכות בשם יהודי כל העולם על כל פלסטין/א״י ההיסטורית שממערב לירדן ומעבר לה — אף שבאופן אירוני, מדינת ישראל הציונית סלקטיבית בהכרתה ביהודים ומפלה יהודים על רקע אתני ודתי — תוך שלילת זכויות העם הפלסטיני לחיי חירות, רווחה ושוויון בארצו. עקירת הפלסטינים ודיכויים אינם ביטוי להגדרה עצמית.

בשנות ה־1930, למול מהפכת־הנגד הפשיסטית, התנועה הטרוצקיסטית הבינלאומית דאז החלה להעלות את הרעיון של היתכנות מענה להגדרה עצמית לאומית טריטוריאלית ליהודים בהקשר סוציאליסטי, וולונטרי, כחלופה לציונות, ללא נישול ודיכוי עמים (ראו למשל: "על הסוגיה היהודית", טרוצקי, 1934). אך השאלה הייתה אז מופשטת יותר.

בנסיבות המורכבות שנוצרו בעקבות הקמת מדינת ישראל דרך הנכבה של 1948, עם התגבשותה של אומה עברית שהייתה לבסיס של מדינה קפיטליסטית ציונית בחסות המעצמות האימפריאליסטיות החזקות בעולם, זוהי שאלת מפתח לפרספקטיבה לתמורה סוציאליסטית במרחב האזורי. כפי שהסיקו ניקולא ומצפן בשנות ה־1960, בהקשר של מאבק לשינוי סוציאליסטי עולה צורך להכיר בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי־ישראלי, המהווה מיעוט לאומי באזור (ראו למשל: "המאבק הפלסטיני והמהפכה במזרח התיכון", ניקולא ומחובר, 1969).

מחובר מחדד: "האם ייתכן ומתקבל על הדעת שסוציאליסטים יתמכו בהצטרפות כפויה של העם העברי לאיחוד אזורי? אם אתה מעמיד את השאלה בצורה כזאת, אני חושב שהתשובה מופיעה מאליה".

ללא הצבת חלופה כזו, למעמד השליט הישראלי יהיה פשוט יותר להציג דמגוגית "אביב סוציאליסטי" באזור לא כנתיב לשחרור חברתי ולשלום אזורי, אלא כאיום קיומי על מיליוני יהודים. "איום קיומי" כזה יגרור התגייסות המונית חמושה להגנה על הקפיטליזם הישראלי.

הפרוגרמה הסוציאליסטית נבדלת מיסודה משלל יוזמות לקיום הסדר "צודק" בין הקפיטליזם הישראלי לפלסטינים. על בסיס הקפיטליזם, האימפריאליזם והאידיאולוגיה הציונית, אף הסדר פוליטי־משפטי כשלעצמו לא ישים קץ לדינמיקה המדממת של קבוצה לאומית שלטת וקבוצה לאומית מנושלת ומשועבדת. רק בהקשר של מאבק למזרח תיכון סוציאליסטי ניתן לסלול את הדרך לקץ העימות ההיסטורי.

תנועת מאבק סוציאליסטי שוללת את הסטנדרט הכפול הציני שבדרישה הלאומנית הציונית להכיר בזכות יהודים "לשוב אחרי אלפיים שנות גלות" ולמנוע זכות עקרונית של פליטים פלסטינים וצאצאיהם — שהוגלו מארצם בכוח הזרוע לפני כשמונה עשורים ומאז — לקבל הכרה, פיצויים ואפשרויות לשוב.

"בגלל זה שישראל תפסה את אדמותיהם אז לא מגיעה להם זכות השיבה?", תוהה מחובר. כאילו הממסד הישראלי, "כמה שיותר מנשל, אז ככה יש לו זכות על האזורים שהוא הצליח לכבוש".

מדיניות ההתעמרות בפליטים מיושמת תוך דמגוגיה המנגנת על פחדים קיומיים עמוקים בקרב יהודים, והנסיבות ממחישות שפתרון הסוגיה דורש כשלעצמו שינוי סוציאליסטי, להבטחת תשתיות ותנאי מחיה ראויים לכול, שוויון זכויות לאומיות וחברתיות, וגיבוש הבנות והסדרים דמוקרטיים גם לטובת מענה לחששות.

מחובר, המתקרב לגיל 90, מתעקש שלא מדובר בתפיסה חולמנית העיוורת למכשולים כבירים במאבק כיום.

"תראה, אני לא אכחיש שהאווירה של ימינו היא הרבה פחות אופטימית ממה שהיה בשנות ה־1960 וה־1970… אבל אסור לאבד את התקווה, האפשרות בעיקרה קיימת… הקפיטליזם, כמו ש[עלה בשיחתנו], לא פתר את הסתירות שלו, המשבר שלו יותר חמור היום מכפי שהיה בתקופה של לפני 60 שנה. השוני הלא חיובי זה המצב של תנועת העובדים. בתקופה ההיא היו עוד מפלגות שמאליות המוניות. אומנם הן היו נגועות ברובן בסטליניזם, אבל היה בהן איזשהו גורם מתסיס ומארגן מאבק".

עם זאת, הגל המהפכני של 2011 המחיש, מסכם מחובר, "איזושהי אפשרות, לפחות תיאורטית, שיכולה להתגשם. זה כל מה שהייתי אומר. הייתי אומר שפתרון לא מרושע לסכסוך הקולוניאלי, שלא מתבטא בניצחון סופי של הצד המנשל, אלא שיש בו אפשרות של שחרור, קיים פוטנציאל כזה… זאת הדרך היחידה שבה יכול להתגשם פתרון של שחרור לסכסוך הקולוניאלי של ישראל–פלסטין".

והוא מתריע, "זה לא איזשהו דבר שהוא בטוח, מונח בקופסה… הסיכויים להתגשמות תלויים במידה רבה גם בפעולה הסובייקטיבית של הכוחות הסוציאליסטיים באזור".