העובדים יצאו למאבק לאחר שליברמן וביבי, שר התחבורה ושר האוצר, החליטו על סגירתה של מע״צ (מחלקת העבודות הציבוריות במשרד התחבורה) ב־1 בינואר, ועל פיטוריהם של 720 עובדי החברה. תוכנית הממשלה היא להפוך את מע״צ מיחידת־סמך לחברה ממשלתית, שקרוב לוודאי תופרט לגמרי בהמשך. החברה החדשה, "החברה הממשלתית לרשת כבישים בינעירוניים", תהיה חברת ניהול. העבודה בשטח והפיקוח יעברו לידיים של קבלנים פרטיים.

ליברמן הבטיח לעובדים בחיוך מרוצה שחלק גדול מהם יועסק מחדש אחרי הפירוק, וגם ש"השינויים יאפשרו בסך הכל יותר גמישות ניהולית, וזה טוב ובריא". אם נתעכב שנייה על התרגום לעברית, הכוונה היא שרוב העובדים יפוטרו, ואלה שיישארו בחברה החדשה יאבדו את כל זכויות העובד הבסיסיות שלהם, וההנהלה תוכל לשחק בהם ככל העולה על רוחה בלי ששום דבר נוראי כמו הסכם קיבוצי יפריע לה.

שוב נעשה כאן שימוש בסיסמת ה"יעילות" שמרוחה בגאווה על הדגל הכלכלי שסוחבת הממשלה, בשירות בעלי־ההון. מה שהם מעדיפים לא להדגיש הוא מה טיב אותה יעילות, והסיבה לכך היא שמדובר ביעילות שבה המערכת מאפשרת למעסיקים לגרוף רווחים במינימום כאב ראש, כלומר במקסימום פגיעה בעובדים. לצד אותה יעילות, איך אפשר שלא, נגלה מתחת לשטיח גם טובות למקורבים — לקבלנים פרטיים שיעשו כסף והרבה וגם, לדוגמה, לאלוף במילואים עמירם לוין שלא הספיקה לו הפנסיה הצבאית וחיפש ג׳וב טוב, וכך הסכים לקבל בצניעות את תפקיד יו״ר החברה החדשה.

מה זה אומר מבחינת הנוסעים בכבישים?

עובדי מע״צ מתחזקים את מרבית הכבישים הבינעירוניים והרמזורים בישראל, כ־6,000 ק״מ בסך הכל. העברת עבודות הפיקוח והביצוע לקבלנים פרטיים מפקירה את הבטיחות בדרכים אלה לטעם האישי של אותם קבלנים, שכידוע תלוי בעיקר בגובה תזרים המזומנים. במלים אחרות, הקבלנים יחתכו עלויות בכל פינה אפשרית כדי להגדיל את הרווח.

ניתן לבחון את ההפרטה שעברה מערכת הרכבות בבריטניה ולראות דוגמה קלאסית לבעיות שצפויות בטווח הארוך מבחינת התחזוקה ורמת השירות: מעבר לעובדה שאיחורים של רכבות הפכו שם לדבר שבשיגרה, חיסכון בעלויות הוביל לירידה ברמת התחזוקה ולגידול דרסטי במספר התאונות. בדומה, תושבי קליפורניה בארה״ב סבלו לאחרונה מהפסקות חשמל יזומות, מאחר שחברת החשמל הפרטית חסכה בהוצאות ולא פיתחה את התשתיות במשך שנים.

כבר היום חלק גדול מהעבודות בשטח מבוצעות על ידי קבלנים פרטיים, ומע״צ אחראית רק לעבודות הפיקוח. זאת רק אחת הסיבות למקרים שבהם סלילה של כמה קילומטרים לוקחת כמה שנים. אם ננסה לבנות תרחיש סביר למצב הכבישים בעוד כשנה וחצי, לאחר שעבודות הקבלנים יהפכו לשיגרה, נקבל תמונה עגומה שמבטיחה תוספת עשירה ללחץ שהנהגים בישראל נתונים בו כבר היום. מילא נסיעות ארוכות על כבישים מקורצפים ובורות או תיקונים בכביש שילוו אותנו בין העונות בשעות היום, אבל יש משהו לא נוח ברמזורים שעלולים יום אחד לעבוד ברוטציה, שבוע כן שבוע לא.

זה נכון שגם היום השירות של מע״צ לא אידיאלי (בעיקר בגלל התקציב המקוצץ, כשכל חידוש של כביש נפרס על פני חודשים), ונכון שנגרמו גם מספר תאונות בגלל רשלנות של מנהלי החברה. יחד עם זאת, הפיתרון הוא לא פיזור אנרכי של הפיקוח על העבודות, אלא שינוי אופן הפיקוח ורמתו. פיתרון הגיוני יהיה הקמה של רשות ציבורית שתהיה אחראית על תכנון ותחזוקה כוללת של הדרכים בהתאם לצרכים בשטח, ושתקבל תקצוב הולם ותנוהל על ידי העובדים בצורה כזאת שתוכל גם לטפל במהירות בתלונות של נהגים.

נערכים למאבק

מע״צ קיימת מאז 1921 בצורות שונות, ובמהלך כל שנות קיומה העובדים נשלחו לבצע את העבודה המלוכלכת של ממשלות ישראל. עד 1990 הם היו אחראים גם על בניית מרבית המוסדות הממשלתיים שבהם חוגגים היום הפוליטיקאים. מעבר לתיקונים שגרתיים בכבישי הארץ, העובדים היו הראשונים שפרצו כבישים חסומים תחת הפגזות, דבר שאף קבלן פרטי לא הסכים לעשות. בסגירת מע״צ המדינה אומרת לעובדים בגלוי שהיא סיימה להשתמש בהם, וזורקת אותם לאנחות, יחד עם שאר ציבור העובדים, לטובת קליקה של קבלנים.

"שמענו על הסגירה דרך התקשורת. אף גורם מוסמך לא בא וישב איתנו או שלח מכתב", אומרת מרים אבו־חצירא, חברת ועד העובדים של מע״צ במחוז דרום, "יש לנו עובדים שכבר 40 שנה במע״צ, והם היו צריכים ללמוד דרך האינטרנט ש־700 עובדים הולכים הביתה". המכה החדשה באה אחרי תקופה ארוכה שבה ירדה כמות העובדים מכמה אלפים לכ־720 היום.

"במחוז הדרום היינו בערך אלף עובדים לפני שלושים שנה. היום אנחנו בדיוק 130 עובדים. היתה פרישה של עובדים, וכבר עשר שנים לא קיבלו עובדים חדשים. כמות העבודה נשארה אותה כמות עבודה ויש גם כבישים חדשים שנסללו בשנים האחרונות".

השיחה עם מרים שידרה מסר של ייאוש: "למזלנו הרע נכנסנו בתקופה מאוד לא טובה. היום זאת הבעיה של הפנסיה וההפרטות למיניהן והרבה גזרות אחרות, ואנחנו גם בפנים. אני לא יודעת כמה שוועד יכול להיות חזק כשמדובר בהחלטת ממשלה. נעשה הכל כדי שהעובדים שלנו, גם אם ילכו הביתה, ילכו בכבוד".

נראה כאילו קיימת תחושת בטן שמקבלת מראש את רוע הגזירה, אך האם היא מוצדקת?

הלחץ של עובדי מע״צ הצליח כבר למנוע פיטורים של 350 עובדים ב־1997. לאורך ההיסטוריה רואים איך מאבקים עיקשים של עובדים יכולים להגיע לתוצאות אדירות ממדים. לעובדים יש כוח עצום, ואם הם נזרקו עכשיו למלחמה, בלי שאף אחד שאל אותם, זכותם להגן על עצמם.

מאבק עובדי מע״צ מצטרף לשורה של מאבקי עובדים חשובים ומכריעים בתקופה הנוכחית, כמו מאבק עובדי הנמלים (אותם עובדי נמלים שהביסו אחרי מאבק קשה בשנת 2000 את תוכנית הממשלה לבנות נמל פרטי חדש באשדוד), שגם עתידם מעורפל. העובדים חייבים לאחד כוחות במאבקים האלה, שבסיסם משותף — הגנה מפני ההתקפות הברוטליות של האוצר.

במהלך ההפגנה מול הכנסת עלה אחד הנציגים של ההסתדרות והודיע שאין שום כוונה להסכים לפיטורים של אף עובד, "אלא אם כן"... הוא התקשה לסיים את המשפט, משום שהעובדים מיהרו לצעוק לו ש"אין אלא אם כן"! העובדים מוכנים למאבק, ויש להם גם תמיכה מופגנת מצד עובדים רבים אחרים שהצטרפו להפגנות או הגיעו להביע הזדהות.

צריך לקחת את הסולידריות הזאת צעד אחד קדימה. עובדי מע״צ, כמו העובדים האחרים, לא יכולים להישאר בודדים במערכה, ורק מלות עידוד מעובדים אחרים, גם אם הן באמת מעודדות, לא מסוגלות להוביל לשינוי של המציאות. יש צורך במאבק אקטיבי שכולל את כל העובדים העתידים להיפגע מאיומי ההפרטות והשינויים המבניים, במאבק שיכלול חסימות כבישים מסיביות, שיבושי רמזורים ושביתה שלא תתפשר על שינויים שפוגעים גם בעובדים וגם במקבלי השירותים — לא במע״צ, לא בנמלים, לא במקורות ולא בשאר המקומות המועמדים להיזרק לידי הקבלנים הפרטיים.