נתניהו וגנץ שוקלים הכרזת מלחמה — למען מי?
מאבק העובדות הסוציאליות מעלה הילוך
X
שביתה — הנשק הכבד שלנו
שביתה היא נשק, הנשק הכבד, החזק והמכריע של העובדים. בשביל לנצח צריך לדעת איך להפעיל אותו. שביתות כלליות יכולות להוביל לביטול החלטות ונפילת ממשלות, כמו שראינו לפני זמן קצר בבוליביה, ואפילו לבנות את הבסיס ליצירה של חברה חדשה

הדפסה

השביתה בתור נשק של עובדים יכולה להצליח רק על ידי השתתפות פעילה וניהול שלהם. הניהול לא יכול להישאר מנת חלקם של ביורוקרטים או מנהיגים. רק העובדים, שלהם יש את הכוח להפסיק את פעולת הכלכלה, יכולים להנהיג את השביתה לניצחון.

הכוח של השביתה נובע מהפגיעה במה שהכי חשוב לבוסים ולפוליטיקאים שלהם — הכיס. ככל שהפגיעה בארנק של המיליונרים תהיה גדולה יותר, כך יגבר כוחה של השביתה. בשביתות הקודמות נמנעה ההסתדרות מלגרום נזק מקסימלי למיליונרים. הקלפים החזקים של העובדים לא הופעלו בשביתות האחרונות, לדוגמא הפסקת זרם החשמל והמים לתעשייה. אין סיבה שעובדים יגרמו נזק לעובדים אחרים וישאירו אותם צמאים בחושך — זה רק יוריד את התמיכה בשביתה, אבל כך אפשר להשבית לא רק את המפעלים שהעובדים שלהם מאוגדים, אלא את כל התעשייה.

ניהול דמוקרטי של השביתה

בזמן שכל התעשייה מושבתת רק מתחילה המלחמה האמיתית. זה הזמן שהעובדים יכולים להקים ועדי שביתה, גופים דמוקרטיים שבהם אנחנו (ולא הבוסים) מחליטים מה הדרישות שלנו ומארגנים את העובדים לצאת לחזית ברחוב. רק גופים כאלה יכולים להבטיח לנו שהשביתה לא תיגמר פתאום בלי שהשגנו כלום בהסכם רקוב בין ביורוקרטים לאוצר. אף אחד לא חוזר לעבודה עד שהעובדים מחליטים שהיא נגמרה.

ברור שעובדים לא יחליטו על דרישות כניעה כמו אלו של הנהגת ההסתדרות. אנחנו לא הולכים להשתמש בנשק הכי כבד שלנו בשביל שירביצו לנו קצת פחות חזק. בשביתה כללית, כשהעובדים בעמדות קרב, אנחנו חייבים לדרוש יותר, לפחות את המינימום שאנחנו לא יכולים לחיות בלעדיו: למשל, ביטול כל הקיצוצים והפיטורים של השנים האחרונות, פנסיה ממלכתית לכולם, קיצור שבוע העבודה בלי פגיעה בשכר והעלאת שכר המינימום לאלף דולר לחודש. אלה רק דוגמאות קטנות של מה שאנחנו יכולים להשיג.

המפעלים הם שלנו

לבוסים יש תשובה קבועה לדרישות שלנו — "אנחנו לא יכולים לעמוד בזה". אם הבוסים לא יכולים להרשות לעצמם את התנאים המינימליים שלנו, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את הבוסים. בארגנטינה השתלטו עובדים על מפעלים רבים, ולמרבה הפלא הדבר לא מנע את המשך ההפעלה שלהם.

את המפעלים בנו עובדים, את המכונות בנו עובדים, ועוד עובדים מפעילים אותן, אז למה אנחנו צריכים את הבוס באמצע?

אנחנו יוצאים למלחמה, ואת מחיר המלחמה משלם הצד שמפסיד. לנו כבר אין מאיפה לשלם, וזה אומר שאנחנו חייבים לנצח. בשביל זה אנחנו חייבים לשלוט ברחוב. בשביתה הקודמת, בסוף אפריל ותחילת מאי, ההנהגה של ההסתדרות פחדה לנצח. היא ארגנה הפגנות שכללו כל פעם רק קבוצות קטנות של עובדים, לפי החלטה שהתקבלה על הבוקר בלי הכנה. כשההנהגה נכנעה אחרי שהשביתה נגמרה וארגנה הפגנה נגד הפגיעה בפנסיות בירושלים (וגם את ההפגנה הזאת דאגה לא לפרסם יותר מדי), ראינו כמה העובדים מוכנים להילחם: 70 אלף עובדים, צעירים ופנסיונרים התייצבו לקריאה.

הפעם אסור לנו לחכות עד אחרי השביתה. הפגנות עובדים המוניות הן באמת איום. איום על 15 המשפחות ששולטות בכלכלה הישראלית, איום על פוליטיקאים שמשרתים אותן בנאמנות על חשבוננו, איום על הפקידים הבכירים באוצר שמקבלים אחר כך ג׳ובים יוקרתיים בתמורה לשירותיהם. האיום הזה הוא העתיד שלנו, של הרוב הגדול בחברה, העובדים, אלה שמייצרים הכל.

רק במאבק דמוקרטי ובלתי מתפשר שפוגע ברווחים של הקפיטליסטים ומשתלט על הרחוב אנחנו יכולים לצאת מהמגננה, לעבור למתקפה ולדרוש את מה שבאמת מגיע לנו: ניהול של הכלכלה לא למטרת הרווחים של 15 המשפחות והכלבים שלהן, אלא למען הצרכים שלנו.



₪21,320
תרומת סולידריות לקופת המאבק 2020
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת מימון מטייקונים, מהממשלה או מקרנות הון. תמכו בנו, שתפו והצטרפו אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית.

תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
[email protected]
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־ISA, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.