באמצע שנות ה־90 גילו מדענים אמריקניים את שילוב התרופות, "הקוקטייל", שיכול להאריך את ימיהם של חולי האיידס. הקוקטייל הוא יקר, מביא איתו תופעות לוואי לא נעימות, ולא עוזר לכולם במידה שווה. על אף כל זאת, לחולי איידס רבים הקוקטייל יכול לתרום שנים ארוכות של בריאות. מאז שהתרופות הללו פותחו בשנות ה־90 המוקדמות, הוספיסים רבים לחולי איידס נסגרו במערב, ורבים שהיו על סף גסיסה — חזרו לביתם. עם זאת, הקוקטייל זמין רק עבור מיליון מבין 40 מיליון הנשאים בעולם. למעשה מחוץ לגבולות העולם המערבי הקוקטייל הוא בעיקר בגדר שמועה.

אפריקה גוססת

אפריקה שמדרום לסהרה היא היבשת שנפגעה בצורה הקשה ביותר מהמגפה. אחד מכל חמישה מבוגרים ביבשת אפריקה נושא את נגיף המחלה. מלבד אפריקה מתפתחים מוקדים חדשים למגפה: המזרח הרחוק, רוסיה ודרום אמריקה. אבל כמובן שתחת המשטר הכלכלי "היעיל ביותר" — המשאבים לא מופנים למקומות בהם הצרכים הם הגדולים ביותר: בפחות מ־60% מהמרפאות בדרום אפריקה ניתן לערוך בדיקות איידס. ומספר מרכזי הבריאות הכשירים לטיפול בנשאי ובחולי איידס הוא קטן מאוד.

מדי יום נולדים בדרום אפריקה מאתיים תינוקות נשאי HIV. אם לאימותיהם היה ניתן ה"קוקטייל", ממחצית מהם הייתה נחסכת המחלה. העלות השנתית של הקוקטייל לחולה היא 10,000 דולר, והדרך היחידה שבה יוכל נשא איידס עני מדרום אפריקה להשיג אותו היא בהשתתפות בניסוי הממומן על־ידי חברת תרופות גדולה. באפריקה יש נשאים רבים שמעולם לא נטלו תרופות נגד איידס. חולים כאלו לא פיתחו עמידות לאחד ממרכיבי הקוקטייל, מה שמגדיל את סיכויי הדיווח על הצלחה בניסוי וכמובן — זינוק בערך המניות.

מצוקת הרופאים גדולה. רופאים ואחיות נדקרים לעיתים קרובות בטעות במחטים מזוהמות בדם. בדרום אפריקה, הדם עלול להיות לעיתים קרובות דם נגוע באיידס. טיפול מיידי בקוקטייל מקטין את הסיכוי להידבק כתוצאה מדקירה כזו ב־80%. אך בבתי החולים במדינה הקוקטייל אינו זמין כלל.

מדוע התרופות נמכרות ביוקר באזור הכי עני של העולם?

רוב הפטנטים על תרופות מוחזקים בידי תאגידי ענק. אותם תאגידים דחפו לכך שעל פי אמנת TRIPS — הסכם אירגון הסחר העולמי המגן על "זכויות יוצרים" — מחויבות מדינות ארגון הסחר העולמי לקנות תרופות רק ישירות מהם, מה שמאפשר להם למכור את התרופות במחירים עצומים ("שוק חופשי"?). את ראשי התאגידים לא מניעה העובדה שישנם מיליוני אנשים בעולם השלישי שגוססים מאיידס ואף ממחלות "נשכחות" כמו מלריה ושחפת; המניע כאן הוא הרווח העתידי מהתרופות, ולכן גם ההצדקה למחירים הגבוהים היא ההשקעה הנדרשת לפיתוח. מבחינת התאגידים, התרופות נגישות לכולם: לעשירים, כמו איש העסקים הדרום־אפריקאי סיריל קרן, באופן ישיר ואלה שלא יכולים להרשות לעצמם — דרך אירגוני צדקה שמחלקים תרופות ל"המונים". במציאות, בכל אופן, כ־40 מיליון נשאים טרם קיבלו את "קוקטייל".

בשנת 2000 כדי לטפל בלחץ של מיליוני נשאים, חוקקה ממשלת דרום־אפריקה, בתגובה להפגנות המוניות, חוקים המתירים לה לקנות תרופות זולות יותר, ביבוא מקביל לזה של החברות הגדולות. בתגובה, תבע ארגון הסחר העולמי את ממשלת דרום־אפריקה על הפרת הסכמים, תביעה שיכלה לגרום להטלת סנקציות חמורות על המדינה.

מה זה קשור אלינו?

אבל לא צריך להרחיק עד דרום־אפריקה כדי לראות שתרופות הן מותרות ששמורות לעשירים בלבד. גם בארץ, השילוב בין ההשפעה הרצחנית של הסכמי הסחר החופשי לקיצוצים העצומים בתקציבי הבריאות מונע מאיתנו טיפול רפואי. בישראל חיים כיום כ־10,000 נשאים וחולים. אבל גם כשמדובר במחלות אחרות, ישנם מקרים רבים של הורים לילדים החולים במחלות נדירות שכדי לרכוש את התרופות (שאינן כלולות ב"סל הבריאות") אפילו נאלצו למכור את ביתם. ומה עושים פנסיונרים המתקיימים מקיצבת הביטוח הלאומי, שנאלצים לרכוש תרופות במחירים שמגיעים לעיתים ל־1,000 שקלים בחודש? בין 1997 ל־2002 עלה הסכום שהציבור בישראל משלם על שירותי בריאות בשנה ב־3 מיליארד שקל.

משרד התמ״ס הודה למעשה בכניעה ללא תנאים למונופולים של התאגידים: "ב־TRIPS ישנם אלמנטים של ניצול מונופוליסטי, אך אנו, כחלק מהחוק הבינלאומי, מחויבים לפעול לפיו... ". אולי בתמ״ס יספרו לנו מי מתושבי מדינת ישראל הסכים אי־פעם, או ידע בכלל שימכרו את הבריאות שלו למיליארדרים בחו״ל?

השלטון בישראל וגופי הסחר הבינלאומיים, שהם למעשה נציגיהם הישירים של בעלי התאגידים, עושים יד אחת כדי להשיג רווחים על חשבון הבריאות שלנו. על אף הפיתוח האדיר של מדע הרפואה, מרבית בני־האדם אינם מפיקים ממנו תועלת — ולמרות שקיימים האמצעים להילחם ולחסל מגפות קטלניות שונות, ממשיך הרווח הכספי של קומץ בעלי־הון לשחק תפקיד בעדיפות עליונה. כדי לדאוג לבריאות ולחיסול אמיתי של המגפות, חייבות להתקיים תוכניות שיטתיות ועקביות שיתוכננו לשם כך וזאת תהיה מטרתן — ולא רווחי תאגידים. אנו חייבים לקחת את השליטה על מערכות הבריאות וייצור התרופות כך שהמשאבים יופנו למקומות שבהם צריכים אותם. ולא לכיסיהם של מעטים.