התוכנית הכלכלית הצליחה — יצאנו מהמיתון, כך הודיע שר האוצר נתניהו, ואכן פקידי האוצר החוגגים עמדו במשימה שקיבלו מההון הישראלי והעולמי: האבטלה כבר עברה את נקודת השיא של 12 אחוז, ו־365 אלף משפחות בישראל נמצאות מתחת לקו העוני. נוכח נתונים אלה התגאה ראש אגף התקציבים באוצר, אורי יוגב, בפני העיתונות כי הישגו הגדול ביותר בעת כהונתו בתפקיד היה שבירת העבודה המאורגנת בישראל.

צמיחה לעשירים בלבד

משפחות ההון, הנהנות העיקריות מהשוד הניאו־ליברלי של ממשלת שרון־נתניהו, אכן יכולות לטפוח לפקידי האוצר על השכם: הבנקים רשמו קפיצה של 137% ברווחיהם ברבעון הראשון של השנה, הרבה בזכות עשרות אלפי המשפחות שנופלות מדי יום לבור החובות והאוברדראפט כתוצאה מתוכניות חכמי האוצר.

אך לא רק הבנקים נהנים מהעוני בו חיים רוב העובדים בישראל. גם המנהלים של החברות הגדולות במשק, לפי סקר BDI, הביעו אופטימיות באשר לצמיחה הכלכלית בשנת 2004: הם אמנם הוסיפו כי האבטלה עתידה לעלות והשכר במשק עתיד לרדת, אך יחד עם זאת רובם סבורים כי רווחיהם הולכים לעלות בעשרות אחוזים. אין כאן שום סתירה: האבטלה הגבוהה מאפשרת לחברות אלו ליהנות מכוח עבודה זול, לאיים על העובדים הקיימים בפיטורים, לקצץ בשכרם ולהעלות את רמת הניצול במקום העבודה, ומכאן יבואו עשרות אחוזי העלייה ברווח.

שוקעים בבוץ של עזה

בזמן שהממשלה מדברת על מציאת אלטרנטיבה לתוכנית ההתנתקות מוסיפים שרון ומופז לשלוח פלוגות חיילים מדי יום לתוך הרצועה "להילחם בתשתיות הטרור", כלומר לפוצץ כמה מעבדות שייבנו מחדש יום אחרי כן, ואילו תשתית הטרור האמיתית — העוני והייאוש — רק מתחזקים בקרב האוכלוסייה הפלסטינית.

תוכנית "ההתנתקות" עצמה היתה עוד תרגיל פוליטי ממולח של ממשלה הנתונה במשבר אי אמון אצל חלק רחב מהציבור בישראל, אך למרבה האירוניה השיגה תוכנית זו את ההפך ממטרתה: שרון נאחז בשלטון כמעט לבדו כשהוא אינו מסוגל לגייס תמיכה אפילו בקרב חברי מפלגתו ושרי ממשלתו. אך גם אם תוכנית ההתנתקות היתה עוברת במשאל הליכוד, זה לא היה מבטיח שהצבא ייסוג מעזה.

תוכנית שרון, שהוצגה לציבור על ידי יועצי התקשורת של הממשלה כיציאת החיילים מהרצועה, היא בסך הכל היערכות מחדש של הצבא סביב הרצועה, כולל חלקים משטח הרצועה כמו ציר פילדלפי. גם אחרי הסדר חדש זה הכניסה היומיומית של הצבא לתוך עזה וההרג של פלסטינים חפים מפשע היו נמשכים, ואיתם גם פעולות הטרור בתוך הערים בישראל. ההתנתקות היחידה שיכולה להביא שלום אמיתי לאזור היא התנתקות של עובדים משני צדי הקו הירוק מהאליטות המושחתות, הפוליטיקאים והגנרלים, ובניית תנועה מאוחדת ועצמאית של מעמד העובדים שתילחם בכיבוש ובשלטון ההון משני צידי הגדר.

דרושה אלטרנטיבה אמיתית

פרס וחבריו במפלגתו המתפוררת לא חשבו אפילו לנצל את המבוך אליו נכנסה הממשלה לצורך התקפה על מדיניותה, אלא קיוו לנצלו אותו על מנת לקדם את האינטרסים האישיים שלהם — לחבור לקואליציה של שרון ולקבל כמה תיקים בממשלה. זה לא מפתיע אף אחד, מפלגת העבודה מאז ומתמיד שירתה את משפחות ההון בישראל ואף פעם לא היוותה אלטרנטיבה אמיתית למדיניות הכלכלית והמדינית של הליכוד.
גם הנהגת ההסתדרות בראשות עמיר פרץ הראתה את חולשתה בחוסר היכולת שלה לנהל מאבק עקבי נגד ממשלת הקיצוצים והפיטורים. פרץ עצמו, לאחר שהוביל כמה מאבקים חשובים ישר אל הכישלון, מנסה לספק את הצרכים הקרייריסטיים שלו במפלגת העבודה. כניסתו של פרץ למפלגת העבודה — מפלגה התומכת בגלוי בשלטון ההון — מבליטה את הצורך בבניית אופוזיציה לוחמנית בהסתדרות, שתהיה מוכנה להילחם לא רק למען ההישרדות של העובדים תחת המתקפה הניאו־ליברלית אלא גם בשיטה הקפיטליסטית עצמה, שמשרתת את רווחי ההון על גב העובדים.

לצד אופוזיציה לוחמנית בהסתדרות, על העובדים להתחמש במפלגת עובדים המונית שתפעל יום־יום מסביב לשעון בשכונות ובמקומות העבודה למען ארגונו של מעמד העובדים לכוח ממשי, שלא רק ימלא תפקיד מכריע בזירה הפוליטית, אלא גם יפעל למיגור שיטת הניצול הכלכלי מיסודה ולהחלפתה בחברה סוציאליסטית ודמוקרטית.