קבלו אותו: האיש ששלח את הצבא האמריקאי לביצה העיראקית למען נפט זול ויוקרת האימפריה; האיש שסיפר סיפורים מפחידים על נשק עיראקי להשמדה המונית (והתכוון כנראה לעשרות הטונות של עמבה שנתפסו במקומות מסתור מבצרה ועד פלוג׳ה); האיש שהפך את הקשר בין עיראק לאל־קאעידה מחלום למציאות; האיש ששם קץ לבזבוז של מיליארדי דולרים על שטויות כמו בריאות, חינוך ורווחה והעביר אותם דרך קיצוצי מס לבעלי הון נזקקים; שביטל והגביל כל מיני זכויות דמוקרטיות מיותרות; שגילה את הדרך להביא ביטחון לאמריקה ואישר מכירה של תת־מקלעים בחנויות. אין צורך שנמשיך, נכון? למה לא לתת לג׳ורג' וו. בוש עוד ארבע שנים בבית הלבן?

הדמוקרטים בדרך לעשות את הלא ייאמן

לאור רשימת ההישגים הנ״ל, אפשר היה לצפות שהמפלגה הדמוקרטית תיקח את הבחירות בהליכה. אבל הדמוקרטים בדרך לעשות את הלא יאומן ולהפסיד לבוש — לפי סקר שנערך כחודש לפני הבחירות שיתקיימו בארבעה בנובמבר, בוש מוביל עם 51%, ג׳ון קרי עם 44% וראלף ניידר, המועמד העצמאי שעוד נחזור אליו בהמשך, עם שני אחוזים. איך הם עשו את זה? פשוט מאוד: ככל שבוש הלך יותר ימינה, הדמוקרטים בראשות קרי רדפו אחריו ולא נתנו לו לברוח. הרפובליקנים מצביעים לתת אור ירוק לפלוש לעיראק? גם הדמוקרטים! הרפובליקנים מעבירים שורה של קיצוצי מס לטובת המאיון העליון? גם הדמוקרטים בעד! צבא ארה״ב טובע בבוץ העיראקי? לקרי יש פתרון — לשלוח עוד אלפי חיילים!

אבל למה שנצפה מהדמוקרטים למשהו אחר? גם הם משרתים נאמנים של תאגידי הענק. קרי עצמו הוא מולטי־מיליונר, כמעט מיליארדר, שאשתו היא היורשת של אימפריית המזון "היינץ". התעמולה הרפובליקנית מציגה את קרי כאיש ללא תכונות, או לפחות ללא דעות מוצקות, והססן חסר־תקנה (ויש בכך לא מעט צדק). קרי הצביע בעד הענקת סמכויות מלאות לבוש לצאת למלחמה בעיראק, וגם בעד "החוק הפטריוטי", שאיפשר מעצרים המוניים ללא משפט במסגרת "המלחמה בטרור", אבל התנגד להעברת 87 מיליארד דולר למימון הוצאות המלחמה והכיבוש.

הרפובליקנים מתבשמים ב"התאוששות הכלכלית" של השנתיים האחרונות בארה״ב, שמונעת בעיקר על־ידי בועות שהתנפחו מחדש אחרי הקריסה החלקית ב־2001 — בועת האשראי, בועת הנדל״ן ובועת המניות. יו״ר הבנק המרכזי גרינספאן החל באחרונה להעלות בחזרה את שערי הריבית מרמה של אחוז אחד (שהיתה שקולה להדפסת כסף ללא כיסוי עבור הצרכנים האמריקאים), אבל עושה זאת באיטיות כדי לא לפוצץ בועות לפני הבחירות. ההתאוששות מתבטאת ברווחי החברות ולא בשכר העובדים, אבל המצב היה יכול להיות הרבה יותר גרוע בלי תרגילי ההשהיה הפיננסיים האלה — ואכן יהיה הרבה יותר גרוע זמן קצר לאחר הבחירות.

דמוקרטיה לעשירים בלבד

אם לוקחים בחשבון שאת ההבדלים בין העמדות הפוליטיות של שני המועמדים העיקריים צריך לחפש במיקרוסקופ, ושהוויכוח העיקרי בתקשורת האמריקאית — שגם היא, כמו שתי המפלגות הגדולות, נשלטת על־ידי קומץ של חברות ענק — היה בשאלה "מי ינהל את המלחמה בעיראק טוב יותר?", אפשר להבין למה מערכת בחירות שהיתה אמורה להיות "גורלית והיסטורית יותר מתמיד" נהפכה להיות מנומנמת למדי. עם הצורך לבחור בין טווידלי לטווידלדאם, אנחנו צפויים לאחוז הצבעה נמוך במיוחד.

"התהליך הדמוקרטי" בארה״ב בנוי כך שינטרל ככל האפשר את האפשרות של עובדים וקבוצות מיעוט להשפיע. יום הבחירות אינו יום שבתון, וכדי להצביע צריך לעבור הליך נוסף של רישום (שחייב להתבצע לפני יום הבחירות). אסירים מנועים מלהצביע, ובמדינות רבות גם אסירים לשעבר. בשתי הקטגוריות האלה יש כמובן אחוז גבוה של שחורים והיספנים. גם בבחירות הקרובות לא יצביעו רוב השחורים, ההיספנים, העובדים ברמות ההכנסה הנמוכות והצעירים, שלא ממש מתרגשים מ"ההזדמנות הראשונה שלהם להשפיע".

תוסיפו לכך את סכומי הכסף העצומים שדרושים כדי לנהל קמפיין בחירות אפקטיבי בארה״ב כולה, ששטחה דומה לזה של אירופה, ואת המכשולים החוקיים והביורוקרטיים בפני כל ניסיון להריץ מפלגה שלישית עצמאית, שצריכה להירשם בכל מדינה בנפרד, והמסקנה ברורה: בין אם בוש ישמור על היתרון שלו ובין אם קרי יצליח לעשות קאמבק, המנצחים הגדולי, כמו בעבר, יהיו תאגידי הענק והאלפיון העליון.

האתגר של ניידר

למרות תנאי הפתיחה הקשים, יש גם פעילים ותנועות שמסרבים להשלים עם המערכת הדו־מפלגתית הרקובה. הם מבינים ששינוי חברתי אמיתי וסוף לכיבוש עיראק לא יבואו מהמפלגה הדמוקרטית המנוונת.

המועמד היחיד שמציג אלטרנטיבה כלשהי בבחירות האלו הוא ראלף ניידר, פעיל זכויות צרכנים שהמצע שלו מתנגד לשלטון התאגידים הגדולים, וקורא לנסיגה מיידית מעיראק ולמאבק להחזרת והרחבת הזכויות הדמוקרטיות של ההמונים האמריקאים.

ניידר אינו סוציאליסט, אבל בקמפיין שלו משתתפים סוציאליסטים, עובדים בעלי המודעות הפוליטית הגבוהה ביותר, שחורים, היספנים, פעילים בתנועות נגד המלחמה ונגד הגלובליזציה הקפיטליסטית, פעילי זכויות נשים והומואים/לסביות, ירוקים ופעילי שכונות.

החשיבות של הקמפיין היא לאו דווקא בתוצאה שישיג (חודש לפני הבחירות הוא זוה לתמיכה של כשני אחוזים מכלל הבוחרים, אבל הרבה יותר אצל צעירים, נשים ומיעוטים), אלא בפוטנציאל של הפעילים שמשתתפים בו להקים בהמשך את הבסיס למפלגת עובדים המונית ועצמאית, שלא תתבייש להציג את האלטרנטיבה האמיתית — סוציאליזם — כפי שמציעה התנועה האחות של "מאבק סוציאליסטי" בארה״ב, "אלטרנטיבה סוציאליסטית" (Socialist Alternative), שמשתתפת גם היא בקמפיין של ניידר.

מאבקים מעבר לבחירות

השנים האחרונות בארה״ב, עם פיטורים המוניים, התקפות נרחבות על השכר והתנאים של העובדים, קיצוצים ענקיים בשירותים החברתיים, שתי המלחמות באפגניסטן ועיראק, והאיום על זכויות של נשים ומיעוטים, כבר החלו לזעזע את המערכת הפוליטית המאובנת. יותר ויותר אמריקאים הבינו שכדי להשפיע לא מספיק להצביע, ויצאו לרחובות.

מאות אלפים הפגינו נגד הפלישה לעיראק עוד לפני שהתחילה, בראשית השנה שעברה. ב־25 באפריל השנה צעדו כמיליון נשים וגברים בוושינגטון נגד האיום לפגוע בזכות האישה לבחור אם להמשיך או להפסיק הריון. במהלך הקיץ הפגינו מאות אלפים מחוץ לוועידות המלוקקות של הדמוקרטים והרפובליקנים בבוסטון ובניו־יורק. ב־17 באוקטובר ייערך בוושינגטון "מצעד מיליון העובדים", יוזמה של כמה איגודי עובדים לוחמניים, סביב דרישות כמו בניית מערכת בריאות ציבורית, עצירת ההפרטות והפניית תקציבי המלחמה המנופחים לשירותים חברתיים. מאות אלפי עובדים השתתפו בשביתות שונות, כולל שביתת עובדי הסופרמרקטים בחוף המערבי, שהתקיימה נגד פגיעה בביטוח הבריאות שלהם ונמשכה כשלושה חודשים.

רק דרך השתתפות במאבקים ההמוניים שעוד צפויים בארה״ב בשנים הקרובות יוכלו הפעילים שמשתתפים היום בקמפיין של ניידר להגיע לשכבות רחבות יותר של מעמד העובדים האמריקאי שיעברו רדיקליזציה, להקים יחד איתן מפלגת עובדים עצמאית וסוציאליסטית, ולשבור את המונופול הקפיטליסטי בעל שני הראשים של המפלגה הרפובליקרטית.