הירידה ברמת החיים של ההמונים הפלסטינים והדיכוי ממנו סבלו גרמו להתפכחות מהאשליות בהסכם אוסלו והיו הבסיס לאינתיפאדה השנייה, שבה נאלץ ערפאת להיגרר אחרי ההמונים הפלסטינים כדי להגן על שלטונו. השלטון בישראל לא ראה אותו יותר כפרטנר שיוכל לדכא את האינתיפאדה, אך מצא בו קולר נוח לתלות בו את אשמת כשלון תהליך השלום.

ברור שערפאת לא יזם את האינתיפאדה והפיגועים, משום שלא נהנה אז מהשפעה בקרב ההמונים הפלסטינים שהיתה מאפשרת לו להוביל מהלכים כאלה. הסיבות לטרור הן עמוקות בהרבה מאישיותו. הפיגועים בישראל מהווים ביטוי לתחושת הייאוש וחוסר המוצא של ההמונים הפלסטינים לאחר עשרות שנים של דיכוי וניצול בידי בעלי ההון הישראלים והפלסטינים.

אך מה יהיה לאחר מות ערפאת, האם אנו צפויים למלחמה בין הפלגים השונים על השלטון? יש לזכור כי הרשות הקורסת לא אטרקטיבית במיוחד למועמדים לעמוד בראשה. ההיחלשות הנוספת של הרשות והדיכוי החזק מתמיד עשויים למצוא את ביטויים בגל נוסף של טרור נגד העובדים הישראלים. אף אחד מהארגונים אינו נמצא כיום במצב המאפשר לו להיכנס למאבק ירושה ארוך, ולכן לא צפויה מלחמת ירושה גלויה. המגמה המסתמנת היא של צירוף הג׳יהאד האיסלאמי והחמאס למנגנון השלטוני הקיים, לפחות בעזה. זה יגרום במקרה של החמאס, הנהנה עדיין מפופולריות גבוהה יחסית בקרב הפלסטינים, לחשיפתו בעיני ההמונים כארגון מושחת בדיוק כמו הפת״ח, וכתוצאה מכך לירידה בתמיכה בו. במצב זה ינסו המעמדות השליטים הישראלי והאמריקאי למנות קבלן משנה אחר בניסיון לייצב את המצב בשטחים ולחזור למצב של "עסקים כרגיל", אך ברור שכל אדם שייבחר למשימה זו ייחשב מיד למת מבחינה פוליטית בעיני העובדים והפלאחים הפלסטינים. העתיד של ההמונים הפלסטינים תלוי ביכולת שלהם להצמיח הנהגה דמוקרטית ברמת השטח, שתוביל אותם למאבק לשחרור לאומי וחברתי, נגד הכיבוש וגם נגד האליטה הפלסטינית המושחתת, ושתפעל להתחבר לעובדים ולמובטלים הישראלים כשותפים למאבק החברתי הרחב.