החופש היחיד בעיראק הוא חופש הפעולה של הכוחות האמריקאיים בדיכוי העם העיראקי, דיכוי הכולל עינויים, הפצצות מסיביות, הרג המוני וזריעת חורבן ללא חשבון. מאז תחילת המלחמה נהרגו יותר מ־100,000 עיראקים — קצב מהיר יותר אפילו ממשטר הדמים של סדאם.

המטרות המרכזיות של הפלישה לעיראק — חיזוק היוקרה וההרתעה הצבאית האמריקאיות באופן שירתיע כל משטר ששוקל להתנגש עם האינטרסים של האימפריאליזם האמריקאי, והבטחת גישה נוחה לרזרבות הנפט העצומות של עיראק, כדי להוריד את מחירי הנפט ולעודד את הצמיחה הכלכלית בארה״ב — לא הושגו, ודאי לא במלואן; מחירי הנפט זינקו מעלה, ומחלישים את ההתאוששות הזמנית בכלכלה האמריקאית והעולמית. אחת הסיבות לעליית המחירים היא חוסר היכולת להעלות משמעותית את תפוקת הנפט בעיראק. ארגוני הגרילה מודעים היטב לאינטרסים האמריקניים, ומכוונים חלק נכבד מהתקפותיהם נגד צינורות ומתקני הנפט. נוסף לכך, עובדי תעשיית הנפט העיראקית שובתים לעתים תכופות, כאמצעי שמשלב מלחמה על השכר ותנאי העבודה שלהם עם מאבק פוליטי נגד הכיבוש.

האמריקאים מלבים את המתחים האתניים כשהם משתמשים בשוטרים וחיילים כורדים ושיעים נגד מתנגדים סונים ובסונים נגד מתנגדים שיעים

ההמונים העיראקיים מתנגדים לכיבוש האמריקאי בצורות שונות — מהפגנות המוניות ועד להתקפות המתרבות על חיילים אמריקאים והמשת״פים שלהם. לא הרבה יותר משנה לאחר שארה״ב כבשה את כל עיראק, היא נאלצה לכבוש מחדש, במחיר דמים גבוה, את פלוג׳ה ונג׳ף. אלא שכדי להבטיח התנגדות אפקטיבית, הפעילים החמושים חייבים להיות כפופים להמונים העיראקיים דרך מבנים דמוקרטיים שיצמחו מלמטה ויקבעו את האסטרטגיה והטקטיקה, ולוחמת הגרילה חייבת להיות משנית לעומת המאבק הפוליטי־מעמדי של המוני העובדים והמובטלים. בהעדר מנהיגות שתוביל בכיוון הזה, עיראקים רבים נגררים אחרי מנהיגים דתיים־פוליטיים מסוגו של מוקתדא א־סאדר, התומך בהקמת מדינת הלכה איסלאמית.
חלק מהארגונים משתמשים בטקטיקות שרק פוגעות במאבק לשחרור עיראק, כמו חטיפות, הוצאה להורג של חטופים ופיגועים נגד אוכלוסייה אזרחית. מנהיגים דתיים אחרים, רובם שיעים, היו מוכנים להתפשר עם האמריקאים ולמכור את האינטרסים של ההמונים תמורת מקום בממשלה החדשה וכמה טובות הנאה. תנאי החיים של ההמונים עדיין גרועים בהרבה משהיו לפני הפלישה, ומדיניות ההפרטות המהירה מחסלת את התעשיות והשירותים שעדיין קיימים, ומרוששת את רוב העיראקים, כך שלכיבוש הזה אין בסיס תמיכה חברתי.

חגיגה ל"דמוקרטיה"
אך ההצגה חייבת להימשך. האמריקאים אינם יכולים להרשות לעצמם להפסיק את הצגת תיאטרון הבובות שהם מנהלים בעיראק, שבה מאחורי כל בובה עיראקית ניצבת יד מכוונת אמריקאית. החודש יתקיימו בחירות תחת המגף האמריקאי, שיהיו ניסיון פתטי להציג את עיראק הכבושה כדמוקרטיה מתפקדת בפני העולם. מובן מאליו שהמפלגות המתנגדות לכיבוש — וזוכות לתמיכה ציבורית רבה — לא יורשו להשתתף בבחירות; העיראקים ייאלצו לבחור בין משת״פ אחד למשת״פ אחר, ובכל מקרה, הממשלה הנבחרת לא תהיה הרבה יותר מאשר עלה תאנה שיכסה על הכיבוש האמריקני.
בנוסף לכך, ממשלת הבובות החדשה לא תוכל לפתור את המתחים בין הקבוצות הדתיות והאתניות בעיראק. ארה״ב לא מתכוונת לקיים את הבטחותיה לכורדים, ששפכו את דמם במשך שנים במלחמה נגד משטר הדיכוי של סדאם חוסיין, וקיוו לקבל אוטונומיה מלאה או עצמאות בתמורה. לאמריקאים חשובה יותר הברית שלהם עם טורקיה שחברה בנאט״ו, מדכאת את הכורדים בשטחה ולא תסכים לשום אוטונומיה שלהם באזור. הסונים, שהם כ־20% מאוכלוסיית עיראק והיו בימי סדאם הקבוצה המועדפת, חוששים מדומיננטיות של הרוב השיעי שידכא אותם. האמריקאים מלבים באופן מודע את המתחים האתניים כשהם משתמשים בשוטרים וחיילים כורדים ושיעים נגד מתנגדים סונים ובסונים נגד מתנגדים שיעים, באופן שמגביר את הסיכון למלחמת אזרחים אכזרית ואפילו התפרקות הרסנית של המדינה. ההמונים העיראקיים אינם יכולים לסמוך על כוח חיצוני זה או אחר שישחררם — הם חייבים לשחרר את עצמם. הדמוקרטיה האמיתית היחידה שתוכל לקום בעיראק תהיה דמוקרטיה מהפכנית של העובדים בשיתוף עם האיכרים העניים, דמוקרטיה שתכיר באופן מלא בזכותן של הקבוצות הדתיות והלאומיות השונות להגדרה עצמית. אף כובש זר לא יוכל להקים דמוקרטיה כזו: רק העובדים העיראקיים יוכלו להקים אותה, ולשם כך (ולשם מאבק יעיל באמריקאים מצד אחד ובמנהיגים הדתיים השמרנים מצד שני), עליהם להקים מפלגת עובדים מיליטנטית ודמוקרטית באמת, שתוביל אחריה את ההמונים לניצחון על האימפריאליזם ולהקמת פדרציה סוציאליסטית של עיראק, בדרך למזרח תיכון סוציאליסטי.