מסורת האחד במאי החלה בעיר שיקגו שבמדינת אילינוי בארצות־הברית בשנת 1886. באותה תקופה עבדו רוב העובדים שישה ימים בשבוע, 12 שעות ביום. מצב זה כמעט שלא איפשר לעובדים לפתח חיי משפחה או כל סוג אחר של חיים אישיים. בנוסף נאלצו העובדים להתמודד עם תנאי עבודה שסיכנו את חייהם, וכול זאת תמורת שכר עלוב. לכן, ב־1 במאי 1886 הכריזו איגודי העובדים בארצות־הברית על שביתה כללית בדרישה ליום עבודה של 8 שעות (לאחר שתם האולטימטום שהוצב זה למעלה משנה), שלוותה בהפגנות המוניות. ב־3 בחודש תקפה המשטרה עובדים שקיימו משמרת בכניסה למפעל "מק־קורמיק" בשיקגו, הרגה שישה מהם ופצעה רבים נוספים.

למחרת נאספו עשרות אלפי עובדים בכיכר מרכזית בשיקגו והפגינו במחאה על הטבח. באחד הכרוזים שחולקו באותה הפגנה נכתב "המשטרה הרגה שישה מפגינים שובתים בשם בעלי־ההון ובעלי המפעלים". האמירה הזו מתייחסת לא רק לניסיון לדכא את השביתה אלא גם לקשר ההדוק בין כוחות המשטרה והמשמר הלאומי לבין בעלי־ההון, שפעמים רבות סיפקו למשטרה כסף ונשק. הכרוז הסתיים בקריאה של העובדים לחמש את עצמם להגנה עצמית.
למחרת היום נערכה הפגנת ענק נוספת בכיכר היימרקט. לאורך כל אותו יום תקפה המשטרה את העובדים ונערכה למעצרים המוניים. במהלך ההפגנה הוטלה פצצה, כנראה ע״י סוכן משטרתי, והרגה 21 אנשים, ביניהם מספר שוטרים. בשלב זה פתחה המשטרה בירי מסיבי לכיוון המפגינים, עשרות מפגינים נהרגו.
ב־1889 הכריז האינטרנציונל (מפלגת העובדים הבינלאומית) ה־2 על אחד במאי כיום מאבק בינלאומי ליום עבודה של שמונה שעות, דרישה שהושגה בסופו של דבר לאחר סיום מלה״ע הראשונה.
עם הזמן הלכו הפגנות אחד במאי והתפשטו למדינות נוספות, והפכו להמוניות יותר. בשנות ה־1890 התקיימו באחד במאי באירופה שביתות והפגנות שבהן השתפו מיליוני עובדים.
עם הזמן קיבל האחד במאי משמעויות נוספות כאשר הוא נקשר למאבקים נוספים, דוגמת המאבק נגד הפאשיזם באירופה בשנות העשרים של המאה הקודמת, המאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה, ומאבקים רבים נוספים של עובדים ונוער שנלחמים בדיכוי הקפיטליסטי.
במשך השנים גם הקריבו עובדים רבים את חייהם בהפגנות אחד במאי, כמו למשל בטורקיה, שם היו הפגנות אחד במאי בלתי חוקיות במשך שנים רבות. למרות זאת יצאו העובדים בטורקיה שנה אחר שנה להפגין באחד במאי, כשהם נתקלים באלימות משטרתית קשה.
גם בישראל קיימת מסורת של הפגנות אחד במאי, אך הן מיליטנטיות פחות, בין השאר בגלל חוסר הנכונות של הנהגת ההסתדרות למלא את תפקידה כהנהגה של מעמד העובדים ולהוביל אותו למאבק להגנה על זכויותיו.
כדי להבטיח את תנאי החיים הבסיסיים של כולנו עלינו להקים אופוזיציה לוחמנית בהסתדרות שתהווה אלטרנטיבה להנהגה הנוכחית ולבנות מפלגת עובדים עצמאית.