את הקרקע לבניית המפעל קיבלו בעליו מהמדינה חינם לפני כ־40 שנה. עם הזמן החליטו הבעלים שהמפעל אינו רווחי מספיק והחלו בתוכנית "התייעלות", כמו תמיד על חשבון העובדים: מ־540 העובדים נשארו כיום רק 250, הוכנסו למפעל עובדי קבלן ותנאי ההעסקה הפכו למחפירים: עובדים שמועסקים במפעל עשרים שנה ויותר משתכרים שכר מינימום ואפילו פחות. תנאי העבודה במפעל גם גרמו לחלק מהעובדים נזקים בריאותיים, שעבורם לא קיבלו כל פיצוי, ואפילו את מחיר התרופות היקרות הם נדרשים לממן בעצמם. תאוות הבצע של בעלי המפעל מגיע עד כדי כך שזמני הארוחות וזמן החלפת הבגדים בתחילת וסוף משמרת לא נכללים במשכורות העובדים. אם כל זה לא מספיק, בשנתיים האחרונות נדרשו כל עובד ועובדת לוותר על עשרות אלפי שקלים מהמשכורת, במטרה לממן את הבראת המפעל (או בעברית את הרווחים של בעליו).
זה לא סיפק את הבעלי, שהכריזו שהמפעל בהפסדים (טענה שלא אומתה עד היום), ומכרו אותו לחברת אקסטל, שהחליטה לסגור את המפעל, לפטר את כל העובדים ולהעביר את הייצור למפעל במישור אדומים שבו יועסקו עובדים מיריחו, תמורות משכורות עוד יותר נמוכות. בדרך היא גם זכתה בקרקע בשווי 80–70 מיליון דולר שכאמור המדינה הקצתה למפעל חינם.
בשלב הבינו העובדים שכבר אין מה להפסיד. החל מ־23.5.05 העובדים שובתים ומתבצרים במפעל, ודורשים פיצויי פיטורים מוגדלים והוצאה מוקדמת לפנסיה של העובדים המבוגרים, שברור של ימצאו עבודה בשום מקום אחר.
ההנהלה ממשיכה לשחק משחקים מכוערים: היא הציבה דרישה להפסקת השביתה כתנאי לקיום מו״מ, ומשנה כל הזמן את דעתה לגבי האפשרות לנהל מו״מ והמועד להתחלתו. העובדים החליטו לדחות את הדרישה לסיום השביתה והוסכם שכל הבנה שאליה יגיע ועד העובדים עם ההנהלה תועבר לאישור העובדים לפני שיחתם הסכם. העובדים נתונים ללחצים כבדים נוספים, בין השאר בטענה שהשביתה אינה חוקית.
נראה שהעובדים נחושים במאבקם. עם זאת חושב לזכור כי תמיכה וסולידריות של עובדים נוספים, וקשירת המאבק עם מאבקים עובדים ומאבקים חברתיים נוספים הם תנאי הכרחי לניצחון. אנו קוראים לכל מי שמעמדם של העובדים בישראל חשוב לו/לה להראות את תמיכתו/ה במאבק עובדי מיפרומאל.