ב־4 במאי פירסמה מזכירות תנועת הנוער העובד והלומד (הנוע״ל), הודעה לחניכי ולמדריכי התנועה בנוגע לאירועי האחד במאי. תנועת מאבק סוציאליסטי כלל לא הוזכרה במסמך באופן מפורש, אף על פי שחבריה היו ממובילי ההפגנה (ה"התפרעות"). אך עובדה זו דווקא מחמיאה לנו...

מאד נוח לכנות את משתתפי ההפגנה "צעירים", אבל כאשר יש צורך להתמודד עם פעילים אנרכיסטים שצברו ניסיון רב בשנים האחרונות בפעילות נגד הממסד, תוך הקרבה ראויה לציון, או עם תנועת מאבק סוציאליסטי שחבריה הצליחו פעמים רבות לחבר רעיונות סוציאליסטים למאבקי עובדים, נוער וסטודנטים — כבר לא מדובר ב"חבורה של ילדים שבאו להשתולל", אלא באנשים המביעים ביקורת אמיתית על הדרך בה בוחרת תנועת הנוער השנייה בגודלה בישראל לציין את האחד במאי, דרך המסמלת את כל גישתה כלפי היחסים בין החברה לממסד. במצב הזה, פתאום נכנסים לפאניקה, ועושים הכול, כולל שיסוי שוטרים במפגינים, כדי ש"ילדינו הרכים" לא ייחשפו לתועבה שמרכולותיהן של תנועות אחרות מציגות.

הפאניקה ממשיכה גם עכשיו, כאשר חניכים רבים מתחילים לשאול שאלות לגבי מה שאירע באחד במאי, ומזכירות הנוע״ל מפרסמת מסמך שחציו האחד הוא הצגה שקרית של העובדות הקשורות באירוע וחציו השני הוא סילוף מקומם של רעיונות המרקסיזם. איננו יכולים שלא להשיב להשמצות ולעיוותים, ולשם כך נכתב מסמך זה.

תנועת מאבק סוציאליסטי, תנועה בה חברים רבים היו ועדיין חניכים ומדריכים בתנועות הנוער, כולל הנוע״ל (ביניהם גם כותב שורות אלה), גאה בכך שהיא פתחה זוויות ראייה חדשות למאות משתתפים באירוע, ותמשיך להילחם למען הרעיונות של עצמאות ההתארגנות החברתית, ההתנערות מהממסד, והדמוקרטיה של העובדים בכל מקום בעולם בו היא פעילה וקיים דיכוי של השיטה הקפיטליסטית.

1. שקרים ופרשנות מעוותת של המציאות בהודעת מזכירות הנוע״ל

אבל הודעת מזכירות הנוע״ל מכילה מספר שקרים שאיננו יכולים להתעלם מהם. ראשית כל — נקודה חשובה שברצוננו לציין היא שלאחר שמארגני העצרת שלחו שוטרים לחסל את ההפגנה בצורה אלימה, אין להם מה לצפות שניקח אחריות כלשהי על מה שארע לאחר מכן. לא הייתה שום סיבה לשלוח משטרה כנגד המפגינים, מלבד הרצון להסתיר מעיני החניכים את מה שקורה בחוץ.

ההפגנה הייתה אמנם סוערת, אך הובלה על־ידי חברי תנועת מאבק סוציאליסטי ופעילים אנרכיסטיים לעבר מטרה אחת בלבד: קריאה למשתתפי העצרת לצאת החוצה ולהזדהות עם סתימת הפיות האלימה של מארגני העצרת. חלק מאלה שנענו לקריאה, נחסמו ביציאה על־ידי כוחות המשטרה והסדרנים וידוע על מקרים של בודדים שהצליחו להסתנן החוצה ואז חטפו מכות משוטרים.

מרגע בו נעצרה הנהגת ההפגנה והחלה ההשתוללות המשטרתית, לא ניתן לבוא בטענות לאף אדם שמנסה לעלות לבמה כדי לקרוא לנוכחים בעצרת לעזור לנוכח המכות שחוטפים חבריו (הטענות על מהלומות לכיוונו של איל מאוטנר הן שקריות). כמו כן הטענות על שריפת דגל ישראל לכאורה, שאם קרתה הייתה יכולה לקרות רק בשלב זה, מעידות על הצביעות בשימוש מושג ה"אחריות" על־ידי מארגני האירוע. בתור האחראים לפיזורה האלים של ההפגנה, אנא קחו גם אחריות לבלגן שנוצר לאחר מכן.

ה"שיג ושיח" בין ראשי הארגונים נפסק הרבה לפני שהחלו המעצרים, הוא נפסק בשעה שנודע לחברי מאבק סוציאליסטי כי האנרכיסטים לא ייכנסו בכל מקרה ושעליהם ייאסר לקרוא סיסמאות פוליטיות במהלך העצרת.

התנהגות כוחנית זו של הנהגת הנוע״ל לא חדשה לנו כלל. כבר באירועים החמורים של השנה שעברה, שיכלו להוות תמרור אזהרה בפני מארגני אירוע, חסמו המארגנים את הכניסה למי שלא מתאים להם (מה זה אם לא אלימות?), ורק בעקבות לחץ של תנועות אחרות הואילו להתיר את כניסתם של פעילים שרצו להפגין באחד במאי את התנגדותם לקפיטליזם. גם אז נהגו חברים בנוע״ל באלימות כלפי משתתפים אחרים בהפגנה שמחו נגד השמעת "התקווה", באירוע בו ההמנון הוא האינטרנציונל ולא המנון של שום לאום זה או אחר.

אך כאן באה הטענה שהאירוע היה "אירוע שלנו" כלומר אירוע פרטי של הנוע״ל ולו יש זכות לקבוע מי יתארח ומי לא...

2. הפרטת האחד במאי והנוע״ל כמונופול דורסני

חמורה מהצביעות שבכינוי תנועות אחרות "אלימות", הוא האופן בו הנוע״ל מנצלת את מעמדה כתנועת הנוער השנייה בגודלה בארץ, ואת הקשר שלה עם הנהגת ההסתדרות, כדי לקבל מונופול על תכני היום. ראשית כל, ברור לכולם שהאחד במאי לא שייך לשום תנועה זו או אחרת, אלא למעמד העובדים בעולם כולו. מן הסתם, בכל מדינה בעולם מוטלת אחריות ארגון האירועים על הסתדרויות האיגודים המקצועיים המקומיות, שאליהן מצטרפות תנועות פוליטיות שונות, קבוצות עובדים ואנשים פרטיים החוגגים את הגיוון הרחב של עמדות ודעות מחד ואת הסולידריות המעמדית המאחדת אותנו מאידך.

בישראל בשנים האחרונות נוצר מצב מאוד מוזר: מצד אחד ישנו אירוע המוגדר כאירוע המרכזי, אך מצד שני, רשמית, הוא מוגדר כאירוע של תנועה בודדת המזמינה את מי שמתאים לה. כאן נשאלת השאלה היכן ההסתדרות? לכאורה אין להסתדרות אירוע רשמי לכבוד האחד במאי! אבל כמובן שזה רחוק מהאמת, הרי הנוע״ל היא עדיין תנועת הנוער ההסתדרותית, ואילו הנהגת ההסתדרות מצטרפת לאירוע כארגון נוסף (כפי שמעיד תיק המפקד שהוכן בנוע״ל לקראת האירוע).

אך נוכחותה של ההסתדרות מתבטאת רק בדבר אחד: נאומו של היו״ר, מר עמיר פרץ (שוב כדאי לעיין בתיק המפקד ולקרוא את סדר המסכת בסעיף 4.2.3 "עמיר פרץ — בגדול, מתי שהוא מגיע, לפי החלטה שלו"). נציגי ארגוני עובדים לא הוזמנו לאירוע, לא כל שכן עובדים עצמם. נוסף על כך נמנעה כניסתם של עובדים חברי הסתדרות שביקשו להביע את מחאתם על התנהלותה של הנהגת ההסתדרות במאבקה הכושל מול ההתקפות המתגברות והולכות של הממשלה (שהנהגת ההסתדרות, כחלק ממפלגת העבודה, חברה בה).

הנה עכשיו הכול מתברר — שני הגופים הגדולים בסיפור, ההסתדרות והנוע״ל, שאמורים לייצג באופן שווה את כל העובדים, ולהיות פתוחים לביקורת וכו', כורתים ביניהם ממש שותפות עסקית בה שני הצדדים מרוויחים: הנהגת ההסתדרות זוכה להשתקת הביקורת עליה בצורה כוחנית, כהרגלה עוד מהימים בהם תנועת מאבק סוציאליסטי שימשה כאופוזיציה בתוך מפלגת "עם אחד", ואילו הנוע״ל מקבלים מונופול על סמלי היום, וכך נהפכים דגל ישראל, וה"תקווה" לחלק אינטגרלי מה־1 במאי ומי שמתנגד אליהם, הרי הוא מבצע "פגיעה אלימה בסמלים".

הנה כך הופרט ה־1 במאי מרשותו של מעמד העובדים וניתן לנוע״ל מונופול על תכני היום, בתמורה לפעולה נמרצת להשתקת הביקורת על הנהגת ההסתדרות העסוקה ב"השתלטות" על מפלגה בורגנית זו או אחרת, בשעה שהעובדים בישראל נמצאים בשעתם הקשה ביותר אי פעם.

בנוסף על כך, וזהו החלק החמור ביותר, כל זה נעשה תוך שימוש בממסד האחראי להפרטות, ואשר ראינו רק לאחרונה כיצד עצר צעדים ארגוניים של העובדים, ובראשם המאבק ההרואי של עובדי מטרודן. חיבור זה בין מוסדות המדינה המדכאים ביותר, לתנועה המתיימרת לייצג את מעמד העובדים אפשרי רק לאחר סילוף המרקסיזם והוצאת המרכיב האנטי־ממסדי שבו.

3. בנייתה של תנועה סוציאליסטית

המזכירות קוראת לנו לצאת ל"מחאה כנגד העוולות", אך זו עדיין לא מספיקה לשינוי חברתי. היא צריכה גם לכלול הבנה של מקור העוולות — המקור לעוולות אלו הוא החלוקה למעמד מנצל (בעלי ההון של היום) ומעמד מנוצל (העובדים). עד לכאן גם חברי מזכירות הנוע״ל יגידו שהם מסכימים. אבל, מי שרוצה לשנות את החברה צריך לשאול את עצמו מאיפה לעזאזל יש לכל כך מעטים כוח כל רב לעשות כל כך הרבה עוולות.

התשובה לשאלה הזאת נהיית מאוד ברורה כשמתעמתים בחריפות עם העוולות הללו. תשאלו למשל את עובדי "חיפה כימיקלים" בדרום מה קרה להם כשניסו להקים וועד, וכן, גם את האנרכיסטים ותושבי הגדה שנאבקים יומיום בחומת ההפרדה שגוזלת את מקורות המחייה של רבים. התשובה תהיה מאוד דומה ופשוטה — יש למעמד ההון צבא/משטרה/מדינה משלו. אחד התפקידים החשובים ביותר של המדינה הוא להיות הכוח המאורגן ששומר על השיטה, או כמו שהגדיר את זה סוציולוג בורגני מובהק, מכס ובר, "למדינה מונופול על הכוח". מה שאומר שאם אנחנו רוצים להיאבק על דמותה של החברה אנחנו חייבים להבין שהשינוי החברתי דורש מאבק עם הממסד של המדינה. ברור שהיה עדיף אם זה לא היה כך, אבל זהו חוק טבע שפועל בכל חברה אנושית. תמיד המעמד ששלט אירגן מבנה מדיני שהגן על השלטון שלו.

עכשיו בואו נחזור למה שמציעים לנו חברי המזכירות של הנוע״ל: "הדרך לשנות את המציאות היא באמצעות פעולה חיובית בתוך הקיימת, תוך עמידה, זעקה ומחאה כנגד העוולות המתקיימים בה" ומביאים את כצנלסון כדוגמה למימוש דרכו של מרקס.

כשמוציאים מהמרקסיזם את הרעיון של מאבק אנטי־ממסדי, אנו עלולים לקבל דבר מה הדומה לתנועה הציונית, שכצנלסון שימש כאחד מהאישים המגדירים אותה היטב: רטוריקה של שוויון וערכים ובנייה משותפת, יחד עם הבורגנות, של ממסד מדיני מדכא ביותר. מה היה תפקידה של מפא״י במערך הכוחות בחברה הישראלית? דוגמה אחת היא מרד הימאים בשנת 1951. שביתה זו הייתה מיוחדת מכיוון שהיא בעצם כוונה נגד הנהגת ההסתדרות. הימאים בחרו מועמד שאינו מ"מומלצי המפלגה" ותגובת ההסתדרות הייתה החלפתו של המועמד הנבחר בנציג מטעמה. הימאים יצאו לשביתה, התגובה הראשונה של הממסד הייתה גיוס כל הימאים לשירות מילואים (אז מה התפקיד האמיתי של הצבא?) — לאחר מכן מעידים הימאים על שימוש קיצוני בכוח משטרתי כנגדם (ומה התפקיד האמיתי של המשטרה?) שלווה בקבוצה מיוחדת שנקראה "גדודי הפועל"... דוגמה מוכרת יותר לפעילותם הנמרצת של "גדודי הפועל" היא אירועי "ואדי סאליב" ב־1959, שם נפל עליהם חלק גדול מדיכוי המרד שהחליטו לקיים תושבי השכונה בעקבות סילוקו של מועמדם לסניף מפא״י המקומי מישיבת הסניף (ע״י אותם גדודי הפועל). גדודי הפועל היו קיבוצניקים ביריונים שהופעלו על־ידי מפא״י באירועים כאלה. אפשר לומר ש"תנועת העבודה" לא ניסתה מעולם לחסל את הבעלות הפרטית על מקומות העבודה — אבל היא בהחלט הצליחה לחסל כל ניסיון של עובדים להיאבק נגד החברה האי־שוויונית שהתפתחה בארץ החל מאמצע שנות ה־1920 (מתי שהחל לזרום הון פרטי גדול לארץ).

והנה בשנת 2005 חוזר שיתוף הפעולה בין "השריד האחרון של תנועת העבודה" לעצירת הפגנות העובדים באמצעות המדינה. תנועה אשר טוענת שהיא מהווה המחשה ממשית לדברי מרקס לא יכולה להסתייע במשטרה, בחוק ובכל מוסדות המדינה למטרותיה. תנועה שרוצה להגשים את הסוציאליזם, צריכה להוביל מאבק נחוש בממסד המדיני ולחשוף באופן יומיומי את האופנים בהם ממסד זה משמש לעצירת העצמאות הפוליטית של המעמד העובד. וזאת מתוך הבנה שאחד המכשולים בדרך לסוציאליזם הוא המדינה הקפיטליסטית עצמה.

4. ומה הלאה?

איננו מתכוונים לשבת בשקט אל מול השקרים שמציגים לחניכים בתוך הנוע״ל לגבי מה שקרה במהלך האירועים הקשים של ה־1 במאי. אנחנו נגיע לכל מקום בו רק ירצו לשמוע את האמת שלנו ונציג את הרעיונות שלנו בנוגע למשמעותו של ה־1 במאי. אנו גם לא נשב בשקט מול תלונות למשטרה, על־ידי מי ששלחו שוטרים להכות אותנו. אנחנו שבים ומזהירים את כל מי שחושב (בהנהגת הנוע״ל) להמשיך בהליך פלילי כלפי משתתפי ההפגנה, שחציית קווים אדומים אלה תסמנו כאויב המאבק החברתי בישראל.

אירועי ה־1 במאי שלחו אותנו להיאבק מול הנהגת הנוע״ל, אך זהו איננו מאבק נקמני של משחקי כוחות: דמותה של תנועת הנוער העובד והלומד, אופיו של המאבק החברתי בישראל והחברה הישראלית עצמה נמצאים כאן על כף המאזניים. השאלה הנשאלת היא האם תנועת הנוע״ל על הנהגתה וצורתה הנוכחיות יכולה לשמש ככלי לשינוי חברתי.
עשרות אלפי בני הנוער, אלפי חברי גרעיני הנח״ל ועשרות הקומונות הבוגרות יכולים להוות כוח חברתי עצום ואיום אמיתי על השיטה הקפיטליסטית לו רק יתחנכו לאקטיביות פוליטית המתנגשת, מן הסתם, עם ממסד המדינה.

המאבק נגד תוכניות הקיצוצים בחינוך הוא מקרה־מבחן לתנועות הנוער בישראל. בינתיים, הנוע״ל על כל סניפיה, חניכיה ובוגריה, לא ניצלה ולו במעט מאפשרויות התגובה שלה להתקפה חסרת הרחמים על המורים והתלמידים בישראל. ואילו קבוצה קטנה מתל־אביב, ללא שום מימון מהמדינה או מבעלי הון, הצליחה לגייס עשרות פעילים מרחבי הארץ לנסות ולבנות, בישראל של שנת 2005, ועדי פעולה עצמאיים להתנגדות לקיצוצים בחינוך ובהשכלה הגבוהה. "מהפכה בחינוך" אורגנה על־ידי פחות מעשרה אנשים — מה עשרות אלפי חניכים, שהם חלק אורגאני ממערכת החינוך, היו יכולים לעשות? כיצד הייתה נראית "שביתת האינטרנט" לו חניכי הנוער העובד והלומד היו לוקחים עלייה אחריות? לו היו יוצרים המשכיות וחיבור למורים, ההורים, הסטודנטים ועובדי האוניברסיטאות הנפגעים מהקיצוצים?

אנחנו קוראים לכל חניכי הנוער העובד והלומד להיאבק על דמותה של תנועתם, ולדרוש גישה סוציאליסטית־מעמדית אמיתית, או לחילופין לחפש אפיק אחר לקידום הבנייה של חברה חדשה בישראל. השינוי החברתי בישראל, כמו בעולם כולו, תלוי בדרך בה בוחרים ההמונים להתארגן ולהיאבק. שילוב נכון בין הבנייה הפנימית, למאבק החברתי כנגד הממסד אותו עלינו להרוס הוא התשובה האמיתית לשאלת המהפכה והפלת שלטון ההון מצד אחד, ולבנייתה של החברה החדשה — חברה סוציאליסטית ודמוקרטית מצד שני.

הודעת מזכירות תנועת הנוער העובד והלומד לחניכיה ולמדריכיה:

http://www.noal.co.il/video/05–05–05.pdf