ההכרזה של מובארק בדצמבר אשתקד כי הוא מתכוון להמשיך לכהן כנשיא מצרים בארבע השנים הקרובות, הייתה סטירת לחי מעוררת עבור ההמונים במצרים, ובייחוד עבור חלקים רחבים מהמעמד הבינוני שחיכו בכליון עיניים למימוש הבטחותיו של מובארק לערוך רפורמות דמוקרטיות במדינה.

מאז אותה הכרזה השתנה האקלים הפוליטי במצרים באופן ניכר. בחצי השנה האחרונה התרחשו במצרים יותר הפגנות נגד המשטר מאשר בכל התקופה שמאז עליית גמאל עבד אל־נאצר לשלטון ב־1954. רוב ההפגנות אורגנו על־ידי קבוצת אופוזיציה בשם "התנועה לשינוי" או "כיפאיה" ("מספיק"), כפי שהיא מכונה ברחוב המצרי. הדרישות המרכזיות שהועלו על־ידי המפגינים בכיכרות של ערי מצרים מתמקדות בביטול התקנות לשעת חירום שנחקקו ב־1981, זמן קצר אחרי רצח סאדאת, אך טרם הוסרו, ובביטול סעיף 76 בחוקה, שבעצם מאפשר לנשיא להאריך את כהונתו ללא בחירות דמוקרטיות.

תנועת ההתנגדות, שהחלה בעיקר בקרב המעמד הבינוני במצרים, הגיעה לשיא בחודש אפריל השנה, כאשר תנועת האחים המוסלמים, קבוצת האופוזיציה המאורגנת הגדולה ביותר במצרים, החלה לקחת חלק פעיל בהפגנות ושינתה את אופיין המעמדי. האחים המוסלמים פעילים מאז [שנת 1928]. הדיכוי של כוחות המשטרה ומנגנוני הביטחון של מצרים, יחד עם הוצאתם מחוץ לחוק, אילץ את התנועה לפעול במחתרת בעשור האחרון. חזרתם למרכז הבמה הפוליטית של מצרים גרמה לממשל המצרי לחשוב ברצינות על הדרישות שמעלה האופוזיציה.

המשטר המצרי במבוי סתום

לאופוזיציה במצרים אין תוכנית פעולה אחידה או פרספקטיבה ברורה לגבי הרפורמות הדמוקרטיות שהיא דורשת ולמרבה הפלא דבר זה נכון עוד יותר לגבי השלטונות במצרים. קיים ויכוח גלוי לעין בין הסיעות השונות והפלגים השונים במעמד השליט המצרי. חוסר יכולתם להגיע להסכמה מייצג את פשיטת הרגל הפוליטית של המשטר במצרים. לאחר שהמשטר המצרי לא הראה התנגדות אמיתית לפלישה לעיראק, ולאחר גל הפרטות שגרם לפיטורים של 65 אלף עובדים, נחשף פרצופו האמיתי.

ההון המצרי המקומי והבירוקרטים שמשרתים אותו, השכילו להבין שתנועת התנגדות המונית שדרישתה המרכזית היא החלפת המשטר היא רק שאלה של זמן. חלקים רחבים במעמד השליט המצרי תומכים ברפורמות דמוקרטיות כדרך לייצב את המשטר ולתת לו יותר לגיטימציה. זה גם הבסיס למחאתם של השופטים על החלטתו של מובארק לקיים בחירות [בספטמבר] בתנאים מגבילים במיוחד.

אך השאלה המרכזית אפוא היא אם מלבד יישום הרפורמות ה"דמוקרטיות" יפסיק ההון המצרי את המתקפה על תנאי החיים של ההמונים במצרים. התשובה לשאלה זו די ברורה הן לקפיטליזם המצרי והן לעובדים המצרים, שנאבקים כיום על ההישרדות שלהם: במסגרת המשבר הכלכלי הנוכחי במצרים לא תיתכן שום פשרה בין הבוסים לעובדים.

העובדים מתחילים להעלות את תביעותיהם

למרות השינויים הפוליטיים המתחוללים כיום במצרים, כוחן של קבוצות האופוזיציה עדיין מוגבל, ורוב העובדים והנוער במצרים לא לוקחים חלק פעיל בהפגנות למען רפורמות. את הסיבה לכך אפשר להבין מדבריו של כמאל עבאס, יו״ר המרכז לאיגודים מקצועיים במצרים (ארגון לא ממשלתי): "למרבה הצער, הדרישות הדמוקרטיות של תנועת העובדים לא עומדות על סדר־היום של האופוזיציה". בדבריו מתכוון עבאס לדרישה המרכזית של העובדים במצרים כיום, לאיגודים מקצועיים עצמאיים מהמדינה. נכון להיום, כל האיגודים המקצועיים במצרים הם חלק אינטגרלי ממשרד העבודה, והנהגותיהם לא נוקפות אצבע על־מנת להגן על העובדים במצרים מפני ההפרטה המוגברת שנכנסה להילוך גבוה בשנתיים האחרונות.

אך העובדים והעובדות במצרים לא מחכים להנהגות "שלהם" או לאישור של הבירוקרטיה על־מנת להתחיל להילחם על זכויותיהם. בשנה האחרונה נרשמו אין ספור שביתות "פראיות", ללא אישור וגיבוי מהאיגוד, במפעלים רבים במגזר הפרטי והציבורי. למעשה, מאז תחילת ההפרטה המוגברת ב־1998 נרשמו במצרים מעל 100 שביתות והפגנות של עובדים במקומות עבודתם. כ־26% מכל אלה התרחשו בשנה שעברה, כך שהמעורבות הישירה של עובדים ועובדות במאבקים גדלה בקצב מהיר, ואיתה גם המודעות המעמדית וההבנה כי מעמד העובדים במצרים הוא כוח פוליטי ממשי שיכול לשנות את פני החברה.

על העובדים באזורים השונים הנאבקים נגד הפגיעה בזכויותיהם ליצור ביניהם קשרים ברמה הארצית, תוך התחברות לשכבות המדוכאות ביותר בשכונות העוני בערים. המשימה המיידית של התארגנות כזאת צריכה להיות בנייה של מפלגת עובדים אמיתית שתשמש את העובדים במאבקיהם. מפלגה כזו תהיה חייבת לקרוא תיגר על שלטון ההון ולהציב לו אלטרנטיבה. הבעיות של מצרים, כמו בישראל ובעולם, הן הסימפטומים של הקפיטליזם העולמי. ההתערבות החיצונית [מצד המעצמות] בענייניה של מצרים והרחבת מעגל העוני רק מייצרות תמיכה לאחים המוסלמים. מי שמעוניין לבנות אלטרנטיבה לאחים המוסלמים חייב לקרוא תיגר על שלטון ההון. מי שמעוניין לשבור את מעגל העוני חייב להציב אלטרנטיבה ברורה לאיסלאם הפוליטי. התקווה היא בתנועת העובדים.