לכו, המדיניות שלכם הורגת נשים
טראמפ הולך: ניתוח סוציאליסטי והמשך המאבק
X
תודה רבה!
אוקיי, ההודעה שלך נשלחה, מצוין, נשתדל ליצור קשר בהקדם.
עמיר פרץ והמאבק החברתי
הניצחון של עמיר פרץ שינה לחלוטין את המצב הפוליטי בישראל. פרץ לא בא מאותה קליקה ישנה של מנהיגי ההסתדרות מטעם מפלגת העבודה ומפא״י. לראשונה עומד בראש מפלגת העבודה (או כל מפלגה גדולה אחרת) מועמד מזרחי מעיר פיתוח, שמבטיח להעלות את שכר המינימום ל־4700 ₪, להפסיק את ההתעללות בפנסיונרים הרעבים, ואת ההשפלה של עובדים שלא יכולים למצוא פרנסה, ואפילו את ביטול שוד הפנסיות הגדול שבוצע על־ידי הממשלה.
4,862

רק לפני שבוע לא היה שום ויכוח, מפלגת העבודה הייתה סוס מת, שריה ישבו בממשלה, וההבטחות מהעבר ליציאה מהממשלה מיד לאחר ההתנתקות נעלמו כלא היו. תחת הכותרת של הצלת ההתנתקות תמכה מפלגת העבודה בהתקפות קשות על העובדים והמוני האנשים בישראל: קיצוצים, הפרטות, קידום הפרטת מערכת החינוך דרך תוכנית דוברת, תוכנית וויסקוניסין ועוד.

פרץ ניצח למרות תבוסה במוקדי הכוח הגדולים של מפלגת העבודה: הקיבוצים בהם גרף פרס כ־67% מהקולות, או תל אביב. היו אלה אנשי שכונות העובדים ועיירות הפיתוח שהביטו בבוז בממסד של מפלגת העבודה, וקבעו שהם רוצים לראות משהו אחר. הניצחון של פרץ מראה עד כמה עמוק הזעם כלפי הממשלה וכל השותפות בה, והוא ניצחון של עובדים שפשוט נמאס להם מהדיכוי, הניצול, האבטלה, שכר הרעב, והכי גרוע — מהיאוש.

התקווה החלה לחזור לעיני אנשים ברחוב. הנושאים שפרץ העלה בפריימריז לא נעלמו ביום שאחרי, הם סוף סוף הפכו לשיחת היום ברחוב, ופרץ אף עמד בהבטחתו לפרק את הממשלה וללכת לבחירות.

אולם פרץ לא מגיע לבד וחלק מהתבטאויותיו מעוררות מחשבות ומעלות סימני שאלה. השותף הבכיר של פרץ, בני גאון, מאנשי העסקים הגדולים במשק בפני עצמו, והתמיכה החד־משמעית שקיבל מעמוס שוקן, הבעלים של "הארץ", ומכמה מתעשרי היי־טק חדשים, מעלה שאלות באשר לחופש הפוליטי של פרץ בתור נציג עובדים לכאורה.

ההתבטאויות של פרץ לגבי המודלים שלו לחיקוי מעלות גם הן סימני שאלה. הדיבורים על הערכה ולקיחת דוגמא מראש ממשלת אנגליה, טוני בלייר, מתעלמות מהעובדה שבלייר הוא שמוביל הפרטות במערכות החינוך והבריאות באנגליה, ומתקפות על רמת החיים של העובדים ברמה כזאת שגרמה כבר למספר איגודי עובדים שהיו חלק מהקמת מפלגת הלייבור בראשה הוא עומד, לשקול מחדש את קשריהם עם המפלגה. גם הדוגמא של נשיא ברזיל לולה, אליה התייחס פרץ, היא מדאיגה. זמן קצר לאחר שנבחר, תחת הלחץ של הבנק העולמי, הנהיג לולה התקפות חריפות על תנאי החיים של העובדים והאיכרים הברזילאים, ואף הפריט את קרנות הפנסיה. שם הוביל הדבר לזעם רב ולהקמת מפלגת עובדים חדשה (P-SOL).

הזעם ברחוב שהביא לניצחונו של פרץ לא נעלם. כשריח הבחירות באוויר מנסות כל המפלגות להראות "חברתיות" ככל האפשר, בתקווה שכולנו נשכח מה הן באמת עשו בשנים האחרונות. הממשלה נזכרה להציג תוכנית למלחמה בעוני, מעט מאוד ומאוחר מאוד. כל ההבטחות של אולמרט על כך שלא מדובר באקט של כלכלת בחירות לא יגרמו לנו לשכוח שהממשלה הזו לקחה חלק פעיל ביצירת העוני במשך שנים. מפלגות כמו יח״ד־מרצ, ש״ס והמפד״ל — שהצילו פעמים כה רבות את הממשלות של המיליונרים נכנסו לפאניקה — ופתחו בוויכוח מי מהם הוא המקצץ הכי חברתי.

הממסד של מפלגת העבודה כבר דחה את פרץ בעבר. בשנת 1994, כשניסה פרץ להיבחר כמועמד העבודה לראשות ההסתדרות, הוא נחסם, והצטרף לרמון, שהוריש לו את תפקיד היו״ר כשחזר לממשלה ב־1995. פרץ קיבל את התפקיד בתקופה שאיפשרה התפתחות של מאבקי עובדים ומאבקים חברתיים, בזמן שנושאי ביטחון מילאו תפקיד פחות מרכזי בסדר היום, לפני הפיצוץ של הסכמי אוסלו.

על בסיס זה הקים פרץ לפני הבחירות ב־1999 את מפלגת "עם אחד" שהתיימרה להיות מפלגת עובדים חדשה. בהתחלה המפלגה באמת התבססה במידה מסויימת על ועדי עובדים, אבל המחסור במבנה דמוקרטי ובקיומם של סניפים המקיימים פעילות סדירה ביומיום ולא רק לפני בחירות, מנעו מרוב העובדים למצוא בה את מקומם. הצטרפותה של עם אחד לממשלת שרון עלתה לה באמון של עובדים רבים, למרות פרישתה ממנה על רקע המדיניות הכלכלית של הממשלה. לאלה אפשר להוסיף את חוסר היכולת של עם אחד להציג עמדה ברורה עם פרוץ האינתיפדה השנייה.
פרץ זכה לרוב גדול במיוחד בקרב הפלסטינים הישראלים חברי מפלגת העבודה. פרץ ידוע כתומך בתוכניות שלום כמו אוסלו, ודיבר במהלך הקמפיין שלו גם אודות הדיכוי של הפלסטינים בתוך ישראל, ואף התחייב כי בממשלה בראשותו ישבו גם המפלגות הערביות שירצו בכך. אולם בפועל ההסתדרות בראשות פרץ לא נקפה אצבע למען עובדי הרשויות המקומיות הערביות, שחלק גדול מהן לא קיבל משכורות במשך חודשים ארוכים (עד היום). במקביל, הדיבורים על חזרה לאוסלו מתעלמים מהסיבות לכישלון ההסכם, הטמונות בעיקר בהשפעה השלילית הישירה שלו על חיי היומיום של ההמונים הפלסטינים והישראלים.

ההסתדרות בהנהגת פרץ לא עמדה במשימה הגדולה של לארגן מחדש את הכוח של העובדים מול המתקפות הניאו־ליברליות, ולבנות מחדש את האמון של העובדים בכוח שלהם. ההסתדרות נכשלה במאבק נגד הפרטת קרנות הפנסיה אחרי קרב קצר, ובמקרים אחרים עובדים אף ננטשו לבד בשטח בסוף השביתה. כך היה בסיומה של השביתה הכללית במגזר הציבורי בתחילת 2001, כאשר עובדי הרשויות המקומיות נשארו לבד במאבק לאחר שהנהגת ההסתדרות חתמה על הסכמי שכר נפרדים לשאר המגזר הציבורי.

ההסתדרות לא הצליחה לתת מענה גם לבעיות עובדי חברות כוח־האדם והקבלן שחלקם בקרב העובדים הישראלים הולך וגדל, ולניצול הציני של מהגרי־העבודה, שמשמש גם להורדת התנאים של העובדים הישראלים.

ההסתדרות שמשאיר אחריו פרץ היא קטנה משהייתה אי־פעם, פחות משליש מהעובדים חברים בה. המבנה של ההסתדרות נשאר לא דמוקרטי (ברובו המכריע), ואת ההחלטות ביומיום מקבלים ביורוקרטים שלא נבחרו על־ידי אף אחד.

הסיבה לניוון ולחסרונות של ההסתדרות לא קשורה לרקע של פרץ. פרץ מגיע מעיר של עובדים (שדרות), ושילם מחיר על כך שהוא לא חלק מהקליקה הישנה של מפלגת העבודה. אבל פרץ מוגבל בגלל שאינו מכיר באלטרנטיבה לשיטה הקפיטליסטית בה אנחנו חיים. ללא אלטרנטיבה אין ברירה אלא לקבל את מה שהבוסים יכולים ומוכנים לתת. כדי להגיע להישגים משמעותיים לאורך זמן חייבת תנועת העובדים לחמש את עצמה באלטרנטיבה סוציאליסטית המעמידה בראש סדר העדיפויות את רווחת ההמונים ולא את רווחי המיליונרים ומתבססת על שליטה דמוקרטית של העובדים על כל תחומי החיים.

הבחירות הקרובות יהיו שונות ממערכות הבחירות האחרונות. שאלות מעמדיות וכלכליות ישחקו בהן תפקיד חשוב, וחלק מהבוסים מאוד מודאגים מכך, כדברי יו״ר ענף המתכת בהסתדרות התעשיינים: "האמת היא שאין תעשיין שאינו מודאג מעלייתו של פוליטקאי שקורא להעלות את שכר המינימום" (YNET 10.11).

הסיבה לחשש שהביא גם לאיחוד שורות במפלגת הליכוד הקרועה שלאחר ההתנתקות היא לא רק החשש מפרץ עצמו, אלא החשש הגדול יותר מהצבעה המונית נגד חברות כוח האדם, ההפרטה, האבטלה, והקיצוצים, שיכולה להוביל לבנייה של תנועת העובדים הישראלית, ולאיים על שלטון הבוסים.

פתיחת הדיון המעמדי מחדש היא הזדמנות לבניית תנועה שכזו, תנועה שבנויה מהשטח ופעילה לכל אורך השנה, ומייצגת ישירות את האינטרסים של העובדים באשר הם. אבל הקמת תנועת עובדים היא לא רק תוצאה אפשרית של המהלכים האחרונים, אלא גם הכרח אם אנחנו רוצים להשיג את הדברים שפרץ מבטיח. ללא כוח מאורגן של עובדים שיוכל להפעיל לחץ יישאר פרץ חשוף ללחץ של המיליונרים והביורוקרטיה של מפלגת העבודה. רק תנועת העובדים תוכל לכפות את קיום ההבטחות ולהפוך אותן לשלב ראשון בדרך קדימה.

אנחנו דורשים:

• תמיכה בקיום ההתחייבויות של פרץ: העלאת שכר המינימום, ביטול הקיצוצים בקצבאות, ופנסיה לכל עובד.
• אכיפת זכויות העובדים החוקיות.
• התארגנות של עובדים, מובטלים וסטודנטים לכפות את קיום ההבטחות, ולהפוך אותן לצעד ראשון בדרך להקמת תנועת עובדים, וניהול הכלכלה למען כולנו.




תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
[email protected]
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־ISA, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.