עובדי חברת ‘טלרד‘ בלוד ובראש העין שבתו בסוף יוני השנה. במסגרת "תהליכי הבראה" שהוחלו על החברה מאז הפרטתה לבעלי־הון שונים, הוחלט על פיטורי 2700 מתוך 3200 עובדי החברה. בין השרידים, 130 עובדים עדיין חתומים על חוזה קיבוצי, השאר בחוזים אישיים או עובדים ארעיים. יחידת הייצור של טלרד הועברה לפיליפינים, כאשר בעבר היו עובדים שלושה קווי ייצור ללא הפסקה כאן בישראל. יחידות התפקוד הרבות אחרות של החברה הועברו לחברות קבלניות ("מיקור חוץ").

לעובדים המפוטרים הובטחה ‘רשת ביטחון‘ האומרת כי עובדים בעלי 18 שנות וותק (מעל גיל 52), יוכלו לצאת לפנסיה על חשבון החברה למשך 10 שנים וכן פיצויים מוגדלים לבעלי ותק מעל 11 שנים. תוקף ההסכם היה עד ה־14.6.06 אז מנכ״ל החברה הודיע כי 130 העובדים הנותרים יפרשו בתנאים פחותים משהובטח בהסכם הקודם. העובדים הממורמרים החליטו להשבית את המפעל בלוד ובראש־העין תוך שהם מתבצרים במפעל ואינם מאפשרים כניסה של חומרי גלם ופעילות כלשהי במפעלים.

כשכלי התקשורת גם הם בידי בעלי־הון לא ניתן לצפות לדיווח אובייקטיבי ואמיתי. ה"דיווחים" על שביתת עובדי טלרד הגיעו היישר ממשרדי מטה החברה ויועצי יחסי הציבור של בעליה — בשיתוף מלא מצד ההסתדרות. התקשורת הממסדית (גם באינטרנט) דאגה להכריז על סיום השביתה לפני שהיא אכן הסתיימה. אף לא נציג אחד מכלי התקשורת האלו לא הגיע לראיין את העובדים ולהכין דיווח אמיתי מהשטח, שלא נדבר על ערוצי הטלוויזיה שלא הזכירו את עצם קיום השביתה.

רק ביום ג’ (20.06.2006) חזרו העובדים באופן פורמלי לעבודה, אך אינם עובדים בפועל, מתוך תחושת הייאוש האדירה שהם מצויים בה. מהנהלת החברה נמסר להם שככל הנראה כל 130 העובדים תחת ההסכם הקיבוצי יפוטרו והמו״מ על תנאי הפרישה עדיין נמשך. באם לא תסתמן נטייה לטובת העובדים במו״מ, העובדים יפגינו מול ביתו של יונתן קולבר, המנכ״ל החדש, בכפר שמריהו. המאבק, לפיכך, לא הסתיים.

הפרטות וזכויות עובדים

עם העברתה של "כור" לידיים פרטיות נכפו ללא רחם "תהליכי הבראה", שהוחלו בכל החברות הממשלתיות שהופרטו, והוחל במסע לשבירת האיגודים המקצועיים ושבירת זכותו הבסיסית של העובד השכיר הישראלי להתאגד ולהיאבק על זכויותיו. המטרה הסופית — מחיקת המושג "הסכמים קיבוציים" ממסגרת יחסי העבודה בישראל ועל־ידי כך ריסוק כוחם של העובדים להגן על עצמם. חשוב לזכור, כי זכות ההתאגדות, כמו שאר זכויות העובדים ושירותי הרווחה, נקנו במאבקים קשים (ואף עקובים מדם) של העובדים בכל העולם ב־150 השנים האחרונות.

השיטה של המעבידים לחסל את כוחם של העובדים היא להיפטר מהעובדים הוותיקים החתומים בהסכמים קיבוציים ע״י שיחודם להתפטרות מרצון תוך הבטחת ‘רשת ביטחון‘ של הסכמי פרישה ופיצויים מספקים. במקביל, גיוס עובדים חדשים או ישנים בחוזים אישיים, שאינם מאפשרים התאגדות וכן העברת הייצור למדינות בהן חוקים המגנים על העובד כמעט ואינם קיימים (מדינות עולם שלישי, לדוגמה).

הפרדה בין העובדים

חברת ‘טלרד‘ הינה חלק מקונצרן "כור" שהוקם ב־1944 ע״י חברת העובדים ההסתדרותית והיתה חברת האחזקות החזקה במשק. ב־1995 נמכר הקונצרן לקבוצת שמרוק האמריקאית. לאחר מכן הוא הועבר למשפחת ברונפמן הקנדית שמינתה את המיליונר יונתן קולבר למנכ״ל. בחודש האחרון רכש נוחי דנקנר את הקונצרן (לא לפני שמשך דיבידנדים דרך דיסקונט השקעות שבבעלותו מחברת בקונצרן בכדי לרכוש את הקונצרן עצמו!).

טלרד החלה דרכה בשנת 1951 בהרכבת מכשירי טלפון עבור משרד הדואר. הפעילות התרחבה. ומ־1978 טלרד היא הספקית הגדולה בארץ של מרכזיות דיגיטליות. החברה הייתה מייצרת מחזור מכירות של 450 מיליון דולר בשנה ובעיתות משבר, הייתה אף מכסה הפסדים של חברות אחרות בקונצרן.

בעלי החברה דווקא מצאו, במסגרת "תהליכי ההבראה וההתייעלות" של "החברה השרויה במשבר", את התקציב הדרוש להעלאת משכורות מנהלי האגפים והענפים בחברה ב־70%. כמו כן, בעקבות השביתה המפרה את שלוות עבודתם, בעלי החברה אף הצליחו למצוא את הכסף לשכור בניין מפואר בפארק התעשייה "airport-city" בלוד לטובת מנהלי האגפים, בעלות של כמה מיליונים.

חשוב לציין, טלרד שינתה את פניה לחלוטין בתקופת כהונתו של המנכ״ל היוצא ראובן אבי־טל (אבוטבול) שנכנס לתפקידו לפני כ־8 שנים. תחת ניהולו הפך אבי־טל את טלרד מקואופרטיב לחברה בעלת פערים גבוהים בין הקבוצות והדרגים השונים. לפניו כל יחידות החברה, על עובדיה ומנהליה מוקמו במפעל בלוד. אך מר אבי־טל החליט, בטענה ש"הוא מרגיש שהוא מגיע לעבודה בג‘בליה", להקים את השלוחה המפוארת בראש־העין בה משוכנים המהנדסים והמנהלים הבכירים. כמו כן, הוא מינה צוות של 9 סמנכ״לים (היישר מאמדוקס) במשכורות של כ־100,000 ש״ח לחודש. משכורתו של המנכ״ל עצמו עמדה על כ־250,000 ש״ח. לאחר שקיבל מר אבי־טל מענק התפטרות של כמה מיליוני דולרים, הוא מנהל כיום קרן הון סיכון.

ההסתדרות שנעלמה

ההסתדרות אינה מהווה כלל מכשול להפרטה ואינה מגינה על העובדים השכירים בישראל בשאלות המהותיות. ההסתדרות כיום רק מבטיחה את פיצויי הפרישה של אחרוני העובדים המאוגדים בלבד בשל הלחץ מעובדים אלו ואינה דואגת כלל לעתידו של דור שלם של עובדים שלא יהיו מאוגדים במסגרת כלשהי ובעצם מאפשרת את פירוקה שלה. ההסתדרות מאפשרת העברה באין מפריע של נכסי הציבור לידיהן של משפחות ההון הפועלות באמצעות ספסרי כספים (קרנות השקעות וקבוצות אחזקה) שמשתלטים על חברת ייצור ומשתמשים במזומנים שבקופתה לרכישה או להשתלטות על חברות נוספות בארץ או בחו״ל. כיום ההסתדרות זקוקה לבדק בית טוטאלי, לטלטלה ולהחלפת הנהגתה ועסקניה המשוחדים והמסואבים.

טלרד מוכרת בכ־100 מיליון דולר בשנה. רק לאחרונה רכשה ציוד נוסף ויקר מאוד אותו היא אמורה בימים הקרובים לשלב בקווי הייצור אותם היא מגדירה כ"לא רווחיים". יובל כהן, מנכ״ל חברת ניהול ההשקעות, "פורטיסימו", אשר רכשה 40% ממניות טלרד (במחיר של חברת סטרט־אפ) טוען כי החברה תוכל להכניס רווחים רבים למשקיעיה — כמובן לאחר שיסולקו אחרוני העובדים בעלי הזכויות ויוחלפו בעבדי קבלנות.

המאבק הצודק של עובדי טלרד צריך לשמש דוגמא לעובדים אחרים. חייבים להיאבק. אסור להיכנע.