במהלך שנת 2007 נסגרו לרחצה כ־40 חופים בשל זרימת מי ביוב לים. מקרה בולט אירע ב־29 בספטמבר בחוף הים באילת. החוף נסגר לרחצה בדיוק בעונת החגים עקב זיהום חמור, לאחר שמאות קוב של מי ביוב הוזרמו לים בעקבות קריסת צנרת הביוב שלא עמדה בעומס התיירים. על תחזוקת הצנרת באילת אחראי תאגיד "עין נטפים", שנמצא כרגע בבעלותה של עיריית אילת, כהכנה להפרטת מערכות הביוב והמים. הצינור שקרס הורכב בסך הכל לפני שבע שנים, אבל לא תוכנן להתמודד עם הגידול הצפוי בנפח. רה־תכנון והרחבת תשתית דורשים הגדלה משמעותית של התקציב. לאחר הפרטת השירותים, כאשר שיקול הרווח של התאגיד יקבל משקל בלעדי, אפשר יהיה לצפות לתקלות תכופות יותר ולהזנחה פושעת.

בנוסף להזנחה השיטתית והמעצבנת של התשתיות העירוניות, וההחמרה הצפויה בה עקב תהליכי ההפרטה, מדיניות ממשלתית של הזרמת שפכים לים, מסכנת את כולנו על בסיס יומיומי. עפ״י דוח עמותת "צלול": "כ־75% מזיהום הים בישראל כיום מקורו מהזרמת שפכי תעשייה ושפכים סניטאריים ישירות אל הים או דרך נחלים הנשפכים אל הים."

הזיהום הורג אותנו

מלבד הזרמה בלתי־חוקית של ביוב, שלא מופעלת נגדה אכיפה סבירה, קיימים כ־100 גופים בישראל שמותר להם להזרים שפכים לים וביניהם מספר עיריות גדולות, בתי הזיקוק, מפעלי כימיקלים ומזון והשפד״ן. השפד״ן (מכון הטיהור לשפכי גוש דן), מזרים כבר למעלה מעשור כ־14 אלף קוב בוצה רעילה לים בכל יום.

ההשלכות הבריאותיות של זיהום הסביבה הן חמורות הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב. למעלה מ־1000 איש מתים בישראל כל שנה כתוצאה מזיהום אוויר (דוח "אדם טבע ודין" 2002), כלומר, כפול מאשר ההרוגים בתאונות הדרכים. מפת חולי הסרטן החדשים, שפורסמה לא מכבר מראה — איך לא — קשר הדוק בין מגורים בקרבת מפעלים מזהמים לבין אחוזי התחלואה בסרטן. הנפגעים הגדולים ביותר מזיהום הסביבה הם תמיד אלו הקרובים ביותר למקורות הזיהום: העובדים במפעלים והתושבים שגרים בסביבתם. לא אחת מדובר בעצם באותם האנשים. האחראים לזיהום, בעלי המפעלים ושרי הממשלה, גרים ועובדים תמיד רחוק ממוקדי הזיהום ולכן פיתרון אמיתי לנושא הוא בבחינת "רחוק מהעין רחוק מהלב".

לממשלה יש מגוון הצעות (מס שפתיים) להתמודדות עם הרעלת הציבור: כמו החוק להגבלת עישון במקומות ציבוריים (סיגריות תעשנו בגן הציבורי הקרוב, ליד האנטנה הסלולרית החדשה), מיסוי נוסף על בעלי מכוניות ללא השקעה בתחבורה ציבורית יעילה (כך שרק לעשירים תהיה חלופה שאיננה כואבת), חוק הפיקדון על בקבוקי שתייה (שמעשיר בעיקר את המאפיה), גביית תשלום על שקיות בסופר שתעודד אנשים לצרוך פחות ניילון, ועוד.

הקפיטליסטים מנסים לחנך את הציבור

כל האמצעים הללו, שנועדו לחנך את הציבור (כמיטב המסורת הליברלית), הם כלים ריקים וצבועים במיוחד כשמסתכלים על התמונה הגדולה. הרכב הפסולת הביתית מושפע באופן ניכר מהרכב מוצרי התעשייה השונים, כאשר פרט לכך, חלקה של הפסולת הביתית קטן ביותר ביחס לפסולת המסחרית, החקלאית, הבנייתית והתעשייתית. לשם השוואה מיוצרים בישראל מדי שנה כ־4 מיליון טון פסולת ביתית לעומת כ־7.5 מיליון טון פסולת בניין. לכן, קיימת חשיבות מכרעת בקיום מדיניות של טיפול רדיקלי ותכנון סביבתי ברמת המאקרו במשק — וזה כולל גם הטמעת טכנולוגיות מתקדמות לפינוי, הפרדה ומיחזור של אשפה. המדיניות הממשלתית נמנעת באופן מכוון מלעשות זאת, מכיוון שטיפול מהותי בבעיה מצריך התנגשות עם גבולות השיטה הקפיטליסטית העיוורת: אכיפה נוקשה כלפי בעלי הון מזהמים, הפקעת מפעלים מזהמים (כמו אלה של האחים עופר — הם מנדבים מעט תרופות לחולי סרטן כדי להתנער מאשמה), ומעבר לתכנון כלכלי וסביבתי מקיף שיכלול עקירה של מפגעים סביבתיים קשים, גם אם הם "בבעלות פרטית" ו"רווחיים".

שלטון ההון בישראל ובעולם, בגיבוי מפלגות השלטון הממסדיות המייצגות אותו, נושא באחריות ישירה להרס המשאבים הטבעיים של כולנו ולסיכון עתידנו. הקפיטליסטים מתאמצים להפיל את האחריות למצב על דפוסי התנהגות אישית בציבור, באופן טבעי, כדי לטשטש את הכשל המערכתי. ואם הממשלה "לא אחראית" להרס הסביבה, למה שתממן תרופות וטיפולים יקרים לנפגעים מהזיהום הסביבתי הקשה (כמו חולי סרטן המעי הגס ששבתו רעב שבועות ארוכים)? במקום זאת היא מפריטה את מערכת הבריאות ומקלה את נטל המס על בעלי המפעלים המזהמים.

קשה שלא לשאול: מה, הילדים שלהם לא אוהבים להתרחץ בים? הם חסינים מפני מחלות? הרי אי אפשר לחסום אוויר מזוהם באמצעות גדרות ומאבטחים... התשובה היא שהשיטה שלהם מתנהלת כג׳וק מסומם שלא מבין שהריצה שלו תגרום לו להתהפך. חברה שלא מתנהלת למען האינטרס של כלל הציבור, אלא למען רווח מיידי של מעטים, צפויה לחסל את עצמה בשלב זה או אחר. אין סיבה שהיא תיקח גם אותנו בדרך.