הסכם הפנסיה שנחתם בין התאחדות התעשיינים להסתדרות הכללית ביולי 2007 ושנכנס לתוקפו בתחילת השנה, מתחייב להקנות לכל עובד במשק הסדר פנסיה לאחר תשעה חודשי עבודה. ההסכם יחול על מאות אלפי שכירים שאין להם הסדר פנסיה כיום – רבים מהם עובדים צעירים שמועסקים באמצעות חברות קבלן וכוח־אדם ומהווים את אחד מציבורי העובדים המנוצלים ביותר.

אין ספק כי פנסיה לכל עובד היא תנאי חיים בסיסי כדי להזדקן בכבוד, אבל ההסכם שמוצג בקמפיין המתוקשר של ההסתדרות כהישג היסטורי, לא ממש מספק את הסחורה. רבים יגידו כי גם הסכם פנסיה גרוע עדיף על כלום, וזה כמובן נכון. אלא שבמציאות שבה הרוב המוחלט מבין 700 אלף המבוגרים בני 65 ומעלה מתקיים מהכנסה חודשית הנמוכה אפילו משכר המינימום, צריך לבדוק אם ההסכם המדובר מסוגל לחולל שיפור מוחשי במצב, או שהוא בעצם מהווה מס־שפתיים.

לא הישג היסטורי

בשנה הראשונה יפרישו העובד והמעביד רק 2.5% כל אחד, ובכול שנה עוקבת יגדל סכום ההפרשה, עד שיסתכם לבסוף בשנת 2013 ב־15%: העובד יפריש 5% משכרו לקרן הפנסיה, והמעביד יפריש 5% לקרן הפנסיה, ו־5% נוספים לקרן פיצויי פיטורים. ההפרשה לקרן הפנסיה על־ידי העובד והמעביד היא זהה, בניגוד להסכמי הפנסיה הנהוגים כיום במשק ("הסדר פנסיה מיטיב"), וגם שיעור ההפרשה הכללי נמוך מה־17.5% המקובלים כבסיס (5.5% העובד, 12% המעביד). ההפרשה של המעביד קטנה, ואיתה גם הפנסיה עצמה. זהו סטנדרט חדש ונמוך יותר עבור הסכמי פנסיה עתידיים.

הבעיה המרכזית של ההסכם שנחתם היא שהסכום לו יהיה זכאי עובד שמשתכר מתחת לשכר הממוצע במשק, גבוה רק במעט מקיצבת הזיקנה מעודדת המוות מטעם הביטוח הלאומי (כ־2170 שקל ליחיד, כולל השלמת הכנסה ולאחר קיזוז ביטוח בריאות), ונמוך יותר מהסכום לו היה זכאי העובד אילו הפנסיה שלו הייתה מחושבת לפי "חוק פנסיה חובה", שהליך חקיקתו הופסק בעקבות ההסכם. על־פי ההסכם, גם בשנת 2030 מרבית הקשישים בישראל יהיו עניים. כפי שנהוג כיום, עובד שיזכה להכנסה זעומה מהסדר הפנסיה, לא יהיה זכאי להשלמת הכנסה, וכך לא בטוח כלל שגם עם קיצבת הזיקנה יצליח לעבור את שכר המינימום, אפילו אם משכורתו בעבר הייתה ממוצעת.

העובדה שההסכם מיועד בעיקר לעובדים ללא חוזה קביעות מהווה בעיה נוספת. ללא אכיפה נוקשה, למעביד יהיה תמריץ לפטר את העובד לאחר תשעה חודשים, המועד בו הוא אמור להתחיל להפריש תשלום לקרן הפנסיה. זאת תהיה החרפה של שיטת "הדלתות המסתובבות", שבה משתמשים מעבידים רבים, כולל המדינה, כדי להתחמק ממתן זכויות ותק שונות – העובד מפוטר ומוחלף או מועסק־מחדש לאחר תקופת צינון שמאפסת את צבירת הוותק. במציאות בה מרבית המעבידים מפרים את חוקי העבודה, אכיפת הסכם הפנסיה לא תתאפשר ללא שיפור ברמת ההתארגנות של העובדים. לכן, חלק גדול מהעובדים ובעיקר עובדי קבלן וכ״א, המפוטרים כבר כיום אחת לתשעה חודשים, לא יזכו לראות שקל אחד מגיע לקופת הפנסיה שלהם.

הביטוח הפנסיוני עצמו מנוהל על־ידי תאגידים פרטיים ומושקע בבורסה ובשאר משחקי קזינו פיננסיים. זה יוצר מצב שבו גם אם המעביד כבר בחר לקיים את החוק ולאפשר הפרשות פנסיה לעובדיו, החסכונות של העובדים עלולים לקרוס יחד עם ההשקעות של קרן הפנסיה. המקרה של עובדי התעשייה האווירית שקרנות הגמל שלהם מבית "פריזמה השקעות" קרסו בנפילת הבורסות בינואר האחרון, הוא סימן מדאיג לבאות ודוגמה לרמת הסיכון שבה מצויים חסכונות העובדים כיום.

יו״ר ההסתדרות מסייע למעבידים לטרפד את חוק הפנסיה

הסכם הפנסיה החדש, שנכנס לתוקפו בינואר השנה, הוא למעשה תחליף לחוק פנסיה חובה שהיה אמור להיכנס לתוקף באותו החודש בדיוק. עמיר פרץ, קודמו של עיני בראשות ההסתדרות, שמכר את מאבקי העובדים לטובת הקריירה האישית שלו, יזם בזמנו את החוק, ומכנה כעת את ההסכם כסוג של הפסד ובצדק. עוד בתקופת כהונתו החלו גורמים במפלגות הגדולות ובממשלה לשקול הסדר פנסיוני לאותו שליש מהעובדים במשק שאין להם אחד כזה. זה לא שהממשלה החלה פתאום לדאוג לקשישים, הסיבה הייתה אחרת, כפי שהסביר שר הרווחה דאז זבולון אורלב (מפד״ל): "החוק [פנסיה חובה] המוצע יחסוך כסף לקופה הציבורית, שכן הביטוח הלאומי משלם כיום לקשישים קיצבאות בהיקף של 700 מיליון שקל בשנה" (21.10.2003, ynet). כבר אז ניסו אירגוני המעבידים להמיר את החקיקה בהסכם עם ההסתדרות, ניסיון שלא צלח בתקופת כהונתו של פרץ בהסתדרות.

עם היבחרו של פרץ לראשות מפלגת העבודה ב־2005, הוא הבטיח לקדם חוק פנסיה חובה במסגרת האג׳נדה החברתית, ממנה התנער עוד לפני כניסתו לממשלה והפיכתו לשר המלחמה. חוק הפנסיה היה החוק היחיד אותו המשיך לקדם, מכיוון שגם למשרד האוצר היה בו אינטרס במתכונתו הנוכחית. החוק לא הציע פנסיה תקציבית, שתמומן על־ידי המדינה והמעבידים, אלא פנסיה צוברת, שהעובדים יחסכו מכספם בהשתתפות מינימלית מצד המעביד, בדומה להסכמים הנהוגים במשק כיום. פרץ טוען ש"הסכם אינו תחליף לחקיקה. האם ההסכם יבטיח פנסיה למובטלים או לעובדי קבלן?" (21.09.2007, ynet). התשובה היא בפירוש לא, אבל גם החוק שהוא קידם אינו מבטיח להם פנסיה, אלא רק מנסה "לחנך" אותם ומחייב אותם בחקיקה לחסוך את הכסף שאין להם בקופת גמל. עופר עיני מצידו, לא רק שלא נאבק לשיפור החוק המוצע והסדרי הפנסיה הקיימים, אלא טירפד אותו על אף שהיה מעט יותר טוב לעובדים מהסכם הפשרה התבוסתני שבאחריותו. אירגוני המעבידים העדיפו לסכל את החוק ולחתום על ההסכם, גם בגלל שהוא מחייב פחות ויהיה להם קל יותר לשנותו בעתיד, וגם בגלל שהוצעה להם עיסקה הרבה יותר זולה. ההסכם הזה, כמו יוזמות אחרות שמקדמת  הנהגת ההסתדרות יחד עם אירגוני המעבידים, הוא בעיקרו אמצעי תעמולתי ל"שיחרור קיטור" על רקע התסיסה המעמדית בחברה.

מאבק למען פנסיה תקציבית

הסכם הפנסיה החדש לא טוב לעובדים. בסופו של יום הוא אינו מבטיח את ביטחונם הכלכלי לאחר הפרישה מהעבודה. יישום הסכם הוא בחזקת פנייה לעובדים שאומרת: "תחסכו בעצמכם, נמאס לנו להוציא עליכם כסף אחרי שאתם מסיימים לעבוד". ההסכם יקל בעתיד על ממשלות ההון לקצץ עוד בקיצבת הזיקנה, בתואנה שהיא כבר לא הכרחית עבור מרבית העובדים. בטווח הקצר יקטן עוד יותר שכר הנטו של העובדים, כדי לממן חיסכון חלופי זה.

גם הסכמי הפנסיה החלים כיום על העובדים המאוגדים במשק אינם מספקים. מערך הפנסיה התקציבית כבר לא פתוח לקליטת עובדים חדשים, וגם אלה המבוטחים בו מאולצים כיום להפריש אחוזים קבועים משכרם, בדומה לעובדים המבוטחים בפנסיה צוברת, שמפרישים ממשכורתם בכול חודש עבור הפנסיה שנמצאת אי שם בבורסה. כדי להשיג הסכם פנסיה לטובת כלל העובדים במשק (כולל מהגרי־עבודה) עלינו להפעיל לחץ על הנהגת ההסתדרות לצאת למאבק על פנסיה אוניברסלית אמיתית – פנסיה תקציבית וציבורית שתמומן על־ידי המדינה והמעבידים, כבר מיום העבודה הראשון, ולא על חשבון המשכורת המצומקת של העובדים. בעלי־ההון נהנים מהעבודה של העובדים ועושים עליה רווח, כך שאין שום סיבה שלא ישלמו גם סכומים גבוהים עבור הסדרי פנסיה. את כל הסכמי הפנסיה צריך להצמיד לשכר הממוצע במשק ולהחיל עליהם הסכמי תוספת יוקר. במקביל, על ההסתדרות לחתוך את הקשר עם התאחדות התעשיינים, שפוגע בעובדים, ולהיאבק למען הכפלה מיידית של קיצבאות הזיקנה, העסקה ישירה, התאגדות עובדים נוספים במסגרת ההסתדרות, והגדלת מספר המשרות הקבועות במשק.