ההומופובים בשלטון אחראים לאסון שני צעירים נרצחו וכ־15 נפצעו בפיגוע הטרור ההומופובי בת״א. בתוך שעות צעדו למעלה מ־1,000 מפגינות ומפגינים ברחובות העיר במחאה על הרצח וההסתה היומיומית שהכשירה אותו, ובימים הבאים נערכו אירועי אבל, סולידריות ומחאה רבים ברחבי הארץ. ומה עכשיו? 3,641
בליל מוצ״ש, ה־1 באוגוסט, מפגע רעול פנים ריסס בנשק אוטומטי מפגש של נוער להט״בי במרתף "ברנוער" בת״א ורצח חניכה ומדריך — ליז טרבושי, בת 16, וניר כץ, בן 26. כפי שאמר מייק המל, יו״ר אגודת הלהט״ב, "כשהקהילה נמצאת תחת מתקפה בלתי פוסקת ואנשים חווים הומופוביה ביומיום, זה המצב". "פשע שינאה" זה, פיגוע הטרור, הוא התקיפה ההומופובית החמורה ביותר עד היום בישראל, והיא מצטרפת לתקיפות ההומופוביות האלימות, ניסיונות הרצח, הרציחות המטויחות והדחיקה להתאבדויות שמתקיימים בדרך שיגרה. המפגע נמלט. מאות התאספו בסמוך לזירת הפיגוע בתוך זמן קצר למשמרת אבל ומחאה. המתאספות והמתאספים, ובהם פעילות ופעילים להט״בים וסטרייטים מתנועת מאבק סוציאליסטי וגם מחד״ש, פנו לאחר מכן לצעדת מחאה שהלכה וגדלה לאורך כבישים מרכזיים בתל־אביב ועד למרכז העירוני לקהילה הגאה שבגן מאיר. המפגינים קראו, בין היתר: "הומופובים מסיתים — על ידיכם דם ילדים", "הומואים ולסביות רוצים לחיות בעיר הזאת", "לא נחזור לארון — אין דמוקרטיה בלי שוויון", "נלחמים בשביל שוויון — מרסקים את הארון", "כולנו ביחד עם גאווה בלי פחד", "הומו צועד ולא מפחד", ועוד. הצעדה הייתה בבחינת אמירה עקרונית, שההסתה והטרור ההומופוביים לא יעברו בשתיקה, אלא צריכים להיענות במאבק. יום למחרת התארגנו משמרות מחאה וצעדות במוקדים רבים ברחבי הארץ. מאז הפיגוע אורגן מספר שיא של אירועי אבל, סולידריות ומחאה להט״ביים ברחבי הארץ — רבים מהם ביוזמה עצמאית של פעילים ופעילות — ובמקביל לאירועים בארץ, התקיימו הפגנות סולידריות בערים שונות באירופה ובארה״ב. מלבד העצרת הגדולה בכיכר רבין, מתוכננות הפגנות נוספות בהמשך. עוד לפני העצרת הגדולה, התארגן בכיכר רבין ביוזמה עצמאית אירוע מחאה של כ־200 מפגינות ומפגינים, עם נוכחות בולטת של נוער להט״בי. בבאר־שבע, שבה עוד לא התקיים מעולם מצעד גאווה, התקיימה תהלוכת אבל במרכז העיר (אפילו שבהנהגת אגודת הלהט״ב היו שחששו מכך והמליצו תחילה שלא לקיים אותה). זה יהיה טראגי אם נעצור בנקודה הזו. מול הדה־לגיטימציה, ההסתה והטרור, המאבק חייב להתעצם. בזכות אירועי המחאה וההתנגדות לניסיונות ההשתקה, התמיכה הציבורית במאבק הלהט״בי בישראל מעולם לא הייתה רחבה יותר מכפי שהיא כעת, ולהט״בים רבים נכנסו לראשונה למעגלי פעילות. זאת הזדמנות למנף את המאבק ולהוביל אותו להישגים משמעותיים. תנועת מאבק סוציאליסטי קוראת להתארגנות להפגנה גדולה בירושלים, כבר עכשיו. הפגנה כזו תוכל לספק תשובה הולמת להסתה הקשה שיוצאת מהממשלה ומהכנסת בכול שנה כנגד מצעד הגאווה בעיר, ולהבהיר שאין שום כוונה להתפשר על המאבק שם. המאבק הזה הוא לא נגד דתיים וחרדים, הוא גם למען להט״בים דתיים וחרדים שברובם נאלצים לחיות במחתרת. הטיוח לא יעזורבאופן שאינו מפתיע נתקלו פעולות המחאה בביטול ובזילזול מצד גורמים במשטרה ובתקשורת הממסדית, שהאשימו את המפגינים בכך שהם נחפזים למסקנות, או כפי שניסח זאת בכיר במשטרת תל־אביב: "הם מיהרו עם העצרת ועם כל הסיסמאות נגד המסיתים. בכלל לא ברור עדיין שלא מדובר ברצח על רקע אישי, ולא על רקע רצון לפגוע בקהילת ההומואים והלסביות". דברים דומים נאמרו גם מפי מפכ״ל המשטרה, אפילו שזאת הייתה המשטרה עצמה שמיהרה להורות על סגירת מועדוני להט״בים בת״א מייד לאחר הפיגוע. במשטרה מתלוננים על עצם האשמתם של הומופובים מסיתים. זוהי הומופוביה ממוסדת מוסווית. בפיגוע שאירע בישיבת מרכז הרב, המשטרה לא ניסתה להפוך את התרחיש בעל הסבירות האפסית לתרחיש ההגיוני ולטעון, לדוגמא, שאולי היה מדובר אז באהבה נכזבת בין פלסטיני למורה בישיבה. המאמצים הקיימים להרגעת הרוחות, מצד המשטרה והממסד בכלל, לא ניכרים במקרים של חשד לפיגוע על רקע לאומני, שבאופן קבוע משמש את הממסד להסתה לאומנית צינית. אין ספק שיחס הממסד לפיגוע הזה שונה במהותו, וגם אם וכאשר ייתפס מבצע הפיגוע, חומרת הענישה כלל אינה ודאית. עדיין לא התבררו כל פרטי הרקע לאירוע, אבל מדובר בירי חסר־אבחנה ומתוכנן היטב כלפי נוער להט״בי. איך הטענה ל"רצח על רקע אישי" מתיישבת עם העובדה שהמחבל ניסה לטבוח בכמה שיותר מהצעירים במקום וידע לאן הוא נכנס? לא רק שכמעט ודאי שהיה לרוצח מניע הומופובי, אלא שיש לראות גם את המצב כולו כתולדה של מציאות של אלימות הומופובית קשה בחברה, שקיימת למרות כל ההישגים החשובים של המאבק הלהט״בי בארץ בשני העשורים האחרונים. מסגרות פעילות ייעודיות לנוער להט״בי החלו לפעול בשנות ה־1990 כתוצאה ממאמצים עילאיים של פעילים, בעיקר מאגודת הלהט״ב, שהבינו על בשרם עם איזה דיכוי עמוק, בידוד ואלימות, מתמודדים מתבגרים להט״בים. הנוער שרוסס באש חיה נאלץ להיפגש בסתר במרתף במרכז ת״א בגלל המציאות החברתית הברוטאלית הזו, שהשתקפה באופן טראגי בעובדה שהוריהם של חלק מקורבנות הפיגוע גילו על נטייתם של ילדיהם רק בבית־החולים, ואחרים המשיכו להתכחש לה וחלקם שמרו על נתק מילדיהם. אותו נוער אמיץ מסמל רק את קצה־הקרחון של המוני נערות ונערים שנותרים נרמסים ומבודדים. דמעות התנין של המסיתיםתחת הלחץ שנוצר כתוצאה מהמחאה החריפה, נאלצו רה״מ, שרים ונציגי המפלגות הגדולות להשמיע הודעות גינוי חריגות לפיגוע, והם מנסים לצייר עצמם כראשוני המודאגים מדיכוי להט״בים בישראל, כאילו אין להם עצמם יד ורגל בעניין. נשיא המדינה, שמעון פרס, שלקראת פיגוע הדקירה במצעד הגאווה בירושלים ב־2005 הכריז ש"ההומואים עברו את הגבול" ושהוא מתנגד לקיום מצעדי גאווה בכלל בישראל, מגיע לנאום בעצרת בכיכר. סיעת ש״ס בת״א, שמפלגתה היא ממובילי קמפיין ההסתה לשינאת להט״ב בישראל ואחראית להתרת דם, טענה כי היא "המומה, כואבת ומגנה את האירוע הרצחני כלפי בני הקהילה הגאה". לצידה נשמעו הודעות גינוי גם מ"יהדות התורה", ומהרבנות הראשית, שבעצמה אחראית להסתה הומופובית (בשעה שיונה מצגר, נשיא מועצת הרבנות הראשית והרב הראשי האשכנזי, הואשם בשנים האחרונות מספר פעמים בהטרדות מיניות של גברים). למרבית הגורמים בממסד הרבה יותר נוח לספק מס־שפתיים ולגנות רצח באופן שמנותק מהקשרו החברתי הקשה, ואלה שכבר מתייחסים לשינאת להט״ב מנסים להתכחש לאחריותם למצב. חשוב לבחון את הגינויים הנחרצים מצד נציגי הליכוד, קדימה והעבודה בהקשר מעשי רחב יותר. בקדימה ובעבודה ישנם גורמים שמגנים מפעם לפעם התבטאויות הומופוביות, אבל בבחינת התמונה הכללית, לצד הליכוד, גם העבודה וקדימה עוסקות בדרך קבע ברחיצת ידיים הדדית עם מפלגות ימין־דתי. הן לא רק אחראיות להסכמה כללית בשתיקה לדברי נאצה מצד שותפותיהן ולתמיכה בתיקצוב מוסדות הומופוביים, הן שותפות פעילות למניעת רפורמות חקיקתיות משמעותיות, ולעיתים שותפות להסתה הומופובית בעצמן, גם אם בסגנון מרוכך. את מפלגות הממסד הגדולות אי־אפשר למצוא במצעדי הגאווה השונים, וכביטוי להומופוביה, הן מתנגדות לקיום מצעד הגאווה בירושלים — אולמרט אמר זאת מפורשות כשהיה רה״מ, בשעה שח״כים מסיעת "קדימה" תמכו ב"חוק המצעדים" (תיקון לחוק יסוד: ירושלים), שאושר בכנסת בקריאה טרומית (06.06.2007), ונועד לאפשר לעיריית ירושלים לסכל מצעדים והפגנות ביתר קלות. התנערות מאחריות מערכתיתיו״ר האופוזיציה, ציפי לבני ("קדימה"), נאמה בעצרת האבל והמחאה שהתקיימה למחרת הפיגוע בסמוך למקום, ואמרה כי "פשע השנאה הזה צריך להיות נקודת מפנה ולתת כוח לילד לבוא להורים ולומר: 'אמא ואבא אני הומו או אני לסבית'... היום הזה צריך לתת כוח לכל הורה לקבל את הילד שלו כפי שהוא, ולאהוב אותו כפי שהוא". מה עשתה מפלגת קדימה כדי לבער את ההומופוביה בחברה ואת הדיכוי כלפי קהילות שונות ולהקל בכך את הלחצים הקשים המופעלים על מתבגרים להט״בים ועל הוריהם? לבני קראה ל"חשבון נפש גם בהנהגת המדינה — אמיתי ונוקב: האם עשינו די על מנת למנוע דעות קדומות והסתה?". המציאות היא שמפלגות הממסד הגדולות תרמו לדעות הקדומות ולהסתה, ולא היו מוכנות מעולם וגם לא יהיו מוכנות לפתוח במלחמת חורמה אמיתית נגד המסיתים לשינאת להט״ב והימין הקיצוני — שנמצאים בקירבם ושמשמשים להם כשותפים פוליטיים. שרת החינוך לשעבר, יולי תמיר ("העבודה") אמרה דברים דומים: "הנטל עכשיו הוא על כולנו, על ההורים, קודם כול על ההורים, לא להתכחש, לא להפנות מבט, לא לנסות לטייח, לא לדחוק לארון". בעצם ההתמקדות באחריות האישית של ההורים, תמיר מטשטשת את האחריות המרכזית של הגורמים הפוליטיים ושל מפלגתה שלה להתחזקות הימין הקיצוני ולטיפוח "הארון החברתי" הקיים. בשעה שכשרת חינוך תמיר נענתה לפניות אירגון הנוער הגאה לשיתוף־פעולה עם מערכת החינוך, הסיתה ממשלתה באופן קיצוני ומסכן חיים לשנאת להט״ב בתגובה לניסיונות לארגן מצעד גאווה בירושלים ואף התאמצה לטרפד אותו. תמיר עצמה הובילה מתקפה ברוטאלית נגד המורים במערכת החינוך, שאמורים להיות חלק מהפיתרון לתופעות כמו הומופוביה. הארווי מילק, הפוליטיקאי ההומו המוצהר הראשון שנבחר לתפקיד ציבורי בארה״ב, ושסרט על חייו התפרסם לפני חודשים אחדים בעקבות המאבקים המרשימים בתקופה האחרונה נגד ההומופוביה בארה״ב, קיבל השראה מהמאבקים החברתיים בתקופתו והדגים את החשיבות שבמאבק ובסולידריות בין מאבקים. לפני שנירצח, הותיר צוואה פוליטית: "אם קליע אקדח יחדור למוחי, אני רוצה שיחריב בדרכו דלת של כל ארון". בשונה מהטפות הפוליטיקאיות שהוזכרו, מילק ניסה לגייס בדרך זו אנשים למאבק רחב וגם היה לו חלק בו. האחריות היא לא קודם כול על ההורים, אלא קודם כול על הגורמים המערכתיים, הגורמים באליטה השלטת שמעודדים ומשמרים הומופוביה, כמו גם סקסיזם, גזענות והסתה לאומנית, בין אם לצורך "הפרד ומשול" ובין אם כדי לפייס ולרצות גורמי ימין קיצוני. הפיגוע, לצד ההסתה הבלתי־פוסקת ושאר מקרי התקיפות הבולטים בשנים האחרונות ובחודשים האחרונים (באילת, בת״א, בחיפה, בירושלים), ממחישים שלמרות ההישגים היחסיים בישראל, ישנה עוד דרך ארוכה במאבק נגד הדיכוי הקשה שגורם לתופעה החברתית של הארון. הכתובת להתרת הדם עדיין על הקירפיגוע הדקירה ההומופובי שביצע מתנחל חרדי במצעד הגאווה בירושלים ב־2005 אירע בשיאה של הסתה, שאיתה שיתפו־פעולה בדרך זו או אחרת כל מפלגות הממסד. השלכות הפיגוע ההוא מורגשות עד היום. אז, בתגובה לקמפיין ההסתה שהצליח להביא באותה שנה לדחיית מצעד הגאווה העולמי שהיה אמור להיערך בירושלים, הגיע מספר שיא של כ־8000 צועדות וצועדים להשתתף במצעד הגאווה הירושלמי שהתקיים ברחובות מרכזיים בעיר — כרגיל, תחת איומים, גידופים, והשלכת חפצים ופצצות סירחון מצד הפגנות־הנגד של הימין הקיצוני החרדי. המחבל אז אומנם לא הצליח לרצוח, אבל פגע קשות במצעד בירושלים. גל ההסתה הגואה לא נענה במאבק בלתי־מתפשר, ובהפגנות ובמצעדים נוספים, אלא בהתקפלות מסוכנת. בעקבות המשך התארגנות מאסיווית של הימין הקיצוני החרדי לאחר הפיגוע, שכללה מהומות קשות בירושלים, המצעד העולמי בוטל סופית והמצעד השנתי של 2006 נדחה ולבסוף בוטל והוחלף בעצרת במתחם סגור. מטען חבלה שהתפוצץ ליד חומת ההפרדה בסמוך לבית־שמש באפריל 2007, נועד להזהיר את מארגני המצעד בירושלים, וכמה שבועות אחריו קיימו פעילי ימין קיצוני הפגנה עם חיות שקראו לה "מצעד הבהמות", ושרי ממשלה השמיעו דברי נאצה הומופוביים. מאז נדחק מצעד הגאווה בעיר מהרחובות הראשיים לרחובות צדדיים ומסלולו קוצץ לדרישת הימין למרחק הליכה סימלי בלבד, עד לכניסה למתחם סגור ומוסתר. מול קמפיין ההפחדה, מספר הצועדות והצועדים בירושלים צנח, למרות שקמפיין ארצי חזק שקורא להתגייסות עקרונית למאבק מצד הבית הפתוח בשיתוף עם אירגוני להט״ב ואירגוני מאבק נוספים, היה עשוי לשנות זאת. הימין הקיצוני הגיע להישגים, וזאת אחת הסיבות בפועל שבגללן רוב הפלגים החרדיים בימין הקיצוני החליטו השנה שאין להם צורך בהפגנות־הנגד. יותר מזה, הימין התחזק מההישג ונעשו ניסיונות גלויים לטרפד את המצעד השנתי בתל־אביב, שפעילי ימין קיצוני חשים כבר נוח מספיק בשנתיים האחרונות כדי לבוא ולהפגין בעיר נגדו. פיגוע הטרור בתל־אביב בוצע על רקע התחזקות של הימין הקיצוני ואיתה גם ההומופוביה המאורגנת, והוא משמש תיזכורת מחרידה ומדממת לכך שהכתובת שמתריעה על התקיפות הבאות עדיין על הקיר, ושכדי למחוק אותה המאבק חייב להתקדם ולהמשיך להגיע להישגים משמעותיים ברמה הארצית. מתקפה על זכויות דמוקרטיותההומופוביה מתודלקת על־ידי התחזקות הימין הקיצוני. ביבי שיקר בתגובתו לפיגוע ואמר כי ישראל היא "מדינה דמוקרטית של סובלנות ועלינו לכבד כל אדם באשר הוא". מעבר לעובדה שהממשלה הזו אחראית לפגיעה קשה בניצולי שואה, בפנסיונרים, באנשים עובדים ובמשפחות עניות, ראוי להזכיר גם שבשעת הפיגוע היו כוחות משטרת ת״א עמוסים בתיגבור יחידת "עוז" לגירוש מהגרים בדרום ת״א, זמן קצר לאחר שהסתיימה שם הפגנה נגד תוכנית הממשלה לגרש משפחות עם ילדיהן. יום למחרת הפיגוע, משטרת ירושלים זרקה לרחוב בברוטאליות משפחות פלסטיניות במזרח־ירושלים, כדי שאת בתיהן יתפסו מתנחלים. להתקפות האלה יש קשר עמוק למאבק הלהט״בי. ממשלת הימין הקיצוני הנוכחית, על כל הגורמים השותפים בה, מסכנת ופוגעת באופן רוחבי ברוב המוחלט של האוכלוסייה בישראל ובשטחים הפלסטיניים. להט״בים נפגעים ממדיניות מפלגות השלטון הקפיטליסטיות, הן כלהט״בים — שמופלים ומאוימים — והן כאנשים עובדים, עניים, מובטלים, סטודנטים, תלמידים, פנסיונרים, נשים, ערבים, מהגרים, וכו'. המשבר החברתי המעמיק בתקופה הנוכחית והזעם והתסכול שהוא מחזק אצל אנשים, מנוצלים על־ידי גורמים שונים באליטה השלטת כדי להסית כנגד קהילות וקבוצות מופלות ומדוכאות בחברה, להאשים אותן בחולאים של החברה, לסכסך ביניהן ולטפח דעות־קדומות. באופן מצער, ישנם גורמים ליבראליים שבתגובה לפיגוע מסיתים באופן כוללני כנגד הציבור החרדי כולו. לא יהיה אפשר לעקור לחלוטין את הגורמים שמצמיחים ומטפחים הומופוביה בחברה, מבלי שלהט״בים חילוניים, דתיים, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, יאבקו יחד ויאבקו לצד סטרייטים/ות. לא יהיה אפשר לעקור את ההומופוביה, בלי להיאבק לעקירת הגורמים שמעודדים סקסיזם, גזענות ושינאת מהגרים, מכיוון שהתופעות השוביניסטיות המקבילות האלה, שמכוונות ישירות גם נגד חלק מהלהט״בים, מחלישות את המאבקים החברתיים השונים, כולל את המאבק נגד דיכוי על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית. התקפות הממשלה על זכויות דמוקרטיות — כמו חופש הביטוי והזכות להתארגן ולהפגין — שנועדו לפגוע בעיקר בפלסטינים אזרחי ישראל, פוגעות גם בשאר המאבקים. לעומת זאת, איחוד המאבקים נגד דיכוי, רדיפה, ניצול ואפלייה, יעצים אותם ויאפשר להביא אותם לניצחון מכריע. זכויות לוקחים, זכויות לא מקבליםהתופעה של שינאת להט״ב לא תיעלם מעצמה. היא לא תיעלם ללא מאבק רציני. ההיסטוריה מלמדת שזכויות מושגות במאבק, שיש לתבוע אותן ולקחת אותן בצדק, ושאי־אפשר לצפות לקבל אותן כצדקה. מי שמאמין לדברי הניחומים של נציגי המפלגות הגדולות ומצפה לקבל חיבוק מהממסד, ת/יתעורר לגלות שממסד שרומס נוער ממשפחות מהגרים, מפלה נוער ערבי, אתיופי ורוסי, והורג נוער פלסטיני — נוער סטרייטי ולהט״בי כאחד — לא באמת יבטיח את העתיד של נוער להט״בי בישראל... אלא להיפך. כל אותם הפוליטיקאים/ות מהמפלגות הקפיטליסטיות הגדולות המתחנפים כעת, ימשיכו לתפוס את מקומם הטבעי לצד שותפיהם מהימין הקיצוני הדתי, יכשירו בשתיקה הסתה הומופובית קשה; הם ישננו ש"עכשיו זה לא הזמן" להפרדת דת ממדינה, לענישה נוקשה למסיתים הומופובים וגורמים מפלים, להכרה מלאה בנישואים אזרחיים סטרייטיים והומולסביים, למצעדי גאווה בלב ירושלים ובכול הארץ, לחינוך ליבה נגד הומופוביה וסקסיזם בכול בתי־הספר וזרמי החינוך, וכדומה. פוליטיקאים ליבראליים וכמה מהלהט״בים שהתברגו לאליטה, ושחלקם נמצאים בהנהגות אירגוני להט״ב מרכזיים, ניסו בעבר ליצור רושם שהמאבק בתל־אביב כבר הסתיים. כעת, לא מעטים מהם מנסים למסמס את המחאה ומצטרפים לקולות ההרגעה, בשאיפה שלא להרתיע קובעי־מדיניות וגורמים בזרם המרכזי בממסד. אלא שלולא המחאה, סביר להניח שתשומת־הלב מאותם פוליטיקאים בכירים הייתה הרבה פחות גבוהה. עד היום, ההישגים המשמעותיים במאבק הלהט״בי בישראל ובעולם לא נבעו מנדיבותן של ממשלות או מניסיונות להתחבב על אותם גורמים בממסד שרואים כפרובוקציה מצעדי הגאווה ומחאה אנטי־הומופובית. ההישגים המשמעותיים היו בבסיסם תוצאה של מאבק והתארגנות. אותם פוליטיקאים ליבראלים וחלק מסויים ממנהיגי הקהילה שמתנגדים כעת לצעדי מחאה, ובחלקם אף מנסים לנכס את האבל הקולקטיווי על הפיגוע, צפויים להמשיך ולהטיף לצורך בפשרות עם הימין בשעה שחיי אנשים נרמסים ומצויים בסכנה. מפלגות תומכותמפלגת מרצ הייתה היחידה עד היום שהכניסה לסביות והומואים מוצהרים לכנסת, ומבין כל סיעות הכנסת קידמה בצורה הבולטת ביותר תיקונים חקיקתיים לשוויון זכויות ללהט״ב. יחד עם זה, לאורך שנותיה ישבה מרצ בממשלות עם ש״ס (אפילו שהיא מציגה את המאבק הלהט״בי ככזה של חילונים מול חרדים) וגורמי ימין קיצוני אחרים, שהפשרות הרציניות איתם מעכבות את המאבק החברתי הנחוץ כדי להגיע לרפורמות חקיקתיות גדולות יותר (כמו הפרדת דת ממדינה, על כל המשתמע מכך) ולהישגים חברתיים משמעותיים (כך לדוגמא התנגדה מרצ בעבר לקיום מצעד הגאווה בירושלים). בנוסף, התמיכה במרצ התרסקה בשנים האחרונות, מכיוון שלא הצליחה להציג כל אלטרנטיווה למפלגות הגדולות: מרצ מחזיקה באג׳נדה קפיטליסטית מובהקת והשתתפה בשורה של התקפות על העובדים והעניים בישראל, ונטיותיה הלאומניות הובילו אותה לתמוך במלחמת לבנון השנייה ובמתקפה הגדולה על רצועת עזה, עד שרבים מבוחריה לא זיהו כל הבדל עקרוני בינה לבין "קדימה" בראשות לבני. מהסיבות האלה, מרצ לא מסוגלת להציע תוכנית מאבק רצינית לחיסול ההומופוביה. מפלגת חד״ש, שסיעתה בכנסת כיום גדולה יותר מזו של מרצ, צריכה לשדר מסר יותר ברור וחד־משמעי. קבוצת "אדום־ורוד" בחד״ש עושה פעילות הסברה חשובה, והח״כ דב חנין, מצהיר באופן עקבי וגלוי על תמיכתו במאבק, והגיע מייד לאחר הפיגוע להשתתף במחאות, ואף אמר בצדק שאת הכאב יש לתרגם לנחישות ומאבק. אבל חיוני שחד״ש תסייע גם לחשוף את התפקיד של הפוליטיקה הממסדית, להזהיר מפני האשליות בה, ולא תימנע מלבקר בפומבי את אותם גורמים ממסדיים שמנסים כעת למסמס את המאבק. בנוסף לכך, העמדה האנטי־הומופובית המוצהרת מזוהה רק עם חלקים בחד״ש, ולמרבה הצער קשה יותר למצוא אותה בהסברה בשפה הערבית, הח״כים הערבים של חד״ש לא מבטאים אותה ונעדרים באופן מסורתי ממצעדי הגאווה ומאירועי מחאה של להט״בים. חשוב שחד״ש, כמו כל מפלגה ואירגון מאבק שמעוניינים לקדם את המאבק הלהט״בי באופן משמעותי, תביע עמדה אירגונית חד־משמעית ותתנער, במידת הצורך, מכול גורם הומופובי בקירבה. תנועת מאבק סוציאליסטי תומכת בהקמה של מפלגה רחבה חדשה ולוחמת, שתפעל בשטח ביומיום, תחבר בין המאבקים החברתיים השונים ובין התארגנויות המאבק השונות, תיאבק נגד ה"הפרד ומשול" בין האנשים העובדים והקבוצות המדוכאות, ותוביל מערכה כוללנית נגד הומופוביה, סקסיזם וגזענות, נגד הדיכוי השיטתי המטופח בחברה הקפיטליסטית ולמען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית. לא נשכח ולא נסלח — ניאבק ולא נברח!עוד משנות ה־1970, ובהשראת מרד סטונוול בארה״ב, פעם אחר פעם התארגנו להט״בים בישראל כנגד הדיכוי במסגרות שונות (החל מהקמת אגודת הלהט״ב ב־1975) ובאירועי ניראות ומחאה רבים — הפגנה אנטי־הומופובית ראשונה התקיימה בת״א כבר לפני 30 שנה. מול אלימות וביריונות הומופובית מצד המשטרה ומצד אזרחים התארגנו מטות ומשמרות הגנה, וכך גם הושגה לבסוף הסברה אנטי־הומופובית בבתי״ס לשוטרים. בשנת 1998, לאחר שמשטרת ישראל הגיעה לאירוע ה"וויגסטוק" בגן העצמאות כשהשוטרים עוטים כפפות לאטקס ובנוסף ניסתה לחבל באירוע, הגיבו המשתתפות/ים בהפגנת מחאה היסטורית, שיש המחשיבים כ"סטונוול הישראלי". בהובלת פייטריות/ים טראנסג׳נדרס (בדומה לסטונוול האמריקאי), צעדו המפגינים/ות ממקום האירוע שהמשטרה סגרה עד לכיכר רבין, שם הפגינו והחליפו את דגל ישראל שהיה על אחד התרנים בדגל החופש עם צבעי הקשת. האלימות ההומופובית המשטרתית לא הסתיימה בכך, אבל באירועים ציבוריים המשטרה מעזה כיום פחות ונאלצת לשתף־פעולה במידה כזו או אחרת עם המארגנים. בזכות התארגנות נחושה בשטח, הושגו בשני העשורים האחרונים הישגים משפטיים וחקיקתיים חשובים נגד אפלייה, ובשנים האחרונות החלו להתארגן מצעדי גאווה בערים נוספות בארץ (הישג משמעותי מאז שצויין יום הגאווה לראשונה בת״א בשנת 1993). אבל מבחינות רבות, ובמיוחד במישור החברתי, המאבק עדיין נמצא בשלבים מוקדמים. הפיגוע הרצחני ב"ברנוער" משמש תיזכורת לכך. לא רק שהאפלייה החוקית עדיין כאן... האלימות ההומופובית כאן. שינאת הלהט״ב כאן — כפי שהראו גם תיעודי השמחה לאיד לאחר הרצח. השוביניזם הסטרייטי (הטרוסקסיזם), שגורס כי יחסים סטרייטיים עליונים ועדיפים על יחסים הומולסביים, עדיין מושרש עמוק בחברה, כחלק מחלוקת תפקידים מלאכותית בין המגדרים. הימין הקיצוני, דתי וחילוני, שמעוניין לשמור על הארון בחברה — עדיין כאן. אירועי התגובה לפיגוע הם מכה רצינית וצודקת להומופוביה הישראלית, והם מראים גם על הפוטנציאל להישגים גדולים יותר שאפשר להגיע אליהם. בשורות אירגוני הלהט״ב רבים/ות חשים/ות שהצעדים של אגודת הלהט״ב אינם מספיקים, והחלה להתפתח התדיינות דמוקרטית (באינטרנט ובמפגשים בלתי־אמצעיים) לגבי הצעדים הבאים הנחוצים במאבק, שהעלתה מספר יוזמות עצמאיות, ואף התארגנות רחבה חדשה תחת הכותרת "קואליציית קהילות ורודות", שהכריזה כי: "ישראל משווקת בעולם כדמוקרטיה של חופש ושוויון, בעוד "הקהילה הגאה" מוצגת כדוגמא ומופת לשוויון זה. אין לנו עניין לקחת חלק באשליה מסוכנת זו. אנחנו קוראות לשינוי מהותי בסדר־היום החברתי". אירוע המחאה העצמאי של הנוער הלהט״בי בכיכר רבין ימים ספורים לאחר הפיגוע, שכלל נאומים חופשיים ודיון דמוקרטי, התקיים ללא נוכחות של אף אחת מהמפלגות הגדולות, ולמרבה הצער גם ללא חסות של אגודת הלהט״ב, שגורמים בה ניסו לשכנע את המארגנים/ות לבטל אותו. הנוער הלהט״בי, שעל ביטחונו הבטיחו כה רבים לשמור לאחר הפיגוע, נותר בכיכר עם גיבוי זעום, ובאופן שערורייתי גם המשטרה הפקירה את האירוע בעיצומו, והדגימה בכך את סדר־העדיפויות שלה, במיוחד בשעה שהמפגע עדיין מסתובב חופשי. אבל יוזמות כאלה, שכוללות חשיבה משותפת והתארגנות עצמאית, הן המפתח לרתימת פעילות ופעילים נוספים ולהרחבת המאבק, לצורך הישגים חברתיים, משפטיים וחקיקתיים כנגד ההומופוביה ולמען זכותם של אנשים לחיות כאנשים, כבני־אדם, חופשיים ושווי־זכויות. סולידריות עם מאבקים חברתיים נוספים תוכל להביא למינוף המאבק, ולניצחונו לבסוף דרך מהפכה חברתית, שתעקור את הדיכוי ותנפץ את הארון. תנועת מאבק סוציאליסטי תומכת ומשתתפת באירועי המחאה בתגובה לפיגוע, וקוראת ל:
אולי יעניין אותך גם... |
גב סולידרי למאבק סוציאליסטי
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת תרומות מתאגידים, גופים ממשלתיים או קרנות הון — אלא מסתמכת על חברות וחברי התנועה ועל מימון המונים. מימון עצמאי הכרחי להבטחת מאבק עצמאי למען האינטרסים של אנשים עובדים ועובדות, קהילות מוחלשות ומודרות, למען הצעירות והצעירים, ולקידום סולידריות בינלאומית ואלטרנטיבה סוציאליסטית אמיתית על סדר היום. בעזרתך נוכל לעשות יותר. בעזרת תרומה סמלית קבועה של 10 שקלים לחודש או יותר, תוכלו לעזור לבנות גב סולידרי לחיזוק הפעילות של מאבק סוציאליסטי. כמובן שניתן לבטל את התרומה החודשית בכל עת. כתבות קשורות |
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת תרומות מתאגידים, גופים ממשלתיים או קרנות הון — אלא מסתמכת על חברות וחברי התנועה ועל מימון המונים. מימון עצמאי הכרחי להבטחת מאבק עצמאי למען האינטרסים של אנשים עובדים ועובדות, קהילות מוחלשות ומודרות, למען הצעירות והצעירים, ולקידום סולידריות בינלאומית ואלטרנטיבה סוציאליסטית אמיתית על סדר היום.
בעזרתך נוכל לעשות יותר. בעזרת תרומה סמלית קבועה של 10 שקלים לחודש או יותר, תוכלו לעזור לבנות גב סולידרי לחיזוק הפעילות של מאבק סוציאליסטי. כמובן שניתן לבטל את התרומה החודשית בכל עת.