בכנס שדרות לחברה (17–18 בנובמבר) האשים שר האוצר כי "העובדים הזרים הם שאחראים לאבטלה ולפערים החברתיים בישראל. מאות אלפי העובדים הזרים פוגעים בשכבות החלשות ולוקחים פרנסה מעובדי התחזוקה, הניקיון, הטבחים שוטפי הכלים והמאבטחים". שטייניץ המחיש בדיוק רב את הגישה של האליטה השלטת בארץ: ניסיון לחמוק מאחריותה לבעיות החברתיות הבוערות תוך ניסיון לסכסך בין קבוצות שונות של עובדים.

אבל קבוצות רבות של עובדים וצעירים, לא קונות את הטיעונים האלה. המאבק נגד גירוש מהגרי־העבודה וילדיהם, שזכה לתמיכה ציבורית נרחבת, הצליח לדחוף את הממשלה לנסיגה זמנית מתוכנית זדונית זו. גם קבוצות נוספות כבר יצאו למאבקים חברתיים ושביתות נגד הממשלה והמעבידים, והצליחו להדוף התקפות על תנאי המחייה והעבודה. התארגנות ויציאה למאבק היא האפשרות היחידה להגן על תנאי המחייה, בעיקר בתקופה של משבר כלכלי עולמי, אותו מנצלים המעבידים וממשלת ביבי כדי להצדיק מדיניות אכזרית במיוחד של פיטורים, קיצוצים בתקציבי רווחה, הפרטות והטלת מיסים דראקוניים על האנשים העובדים.

פרשיות ההפסדים של אפריקה ישראל, בבעלות לבייב, והחברה לישראל, בבעלות עופר, היו תזכורת מדאיגה וכואבת לכך שהפנסיות וקופות הגמל שלנו עדיין בידיים של הטייקונים עמוק בתוך הקאזינו של הבורסה, שבעלי־ההון עושים בהן כשלהם. מאבק להוצאת קרנות הפנסיה מהבורסה ולהבטחת פנסיה לכול אזרח, נחוץ במיוחד בצל ההיתכנות של קריסות נוספות בכלכלה העולמית ובישראל.

בתחילת דצמבר הודיעו חמשת הבנקים הגדולים על חזרה לרווחי עתק של מיליארדי שקלים ברבעון, בעוד משפחות עובדות רבות נאלצות להמשיך ולספוג את העמלות הגבוהות, ולהתאבק עם חובות, שמתנפחים עם ההרעה בתנאי העבודה במשק.

במקביל נאלצו עובדי מפעל הטקסטיל "מוליתן" מנהריה להפגין מול הנהלות דיסקונט ולאומי בדרישה לאספקת אשראי למפעל כדי שלא ייסגר. בנק לאומי, הרווחי ביותר בין הבנקים, עוד נמצא בבעלות המדינה וכך גם רבע ממניות דיסקונט, אבל את ממשלת ההון זה לא מטריד. עובדי מוליתן הצטרפו לשורה של עובדים ממפעלים נוספים, שנאבקו בעת האחרונה להצלת מקומות עבודתם, חלקם על רקע מחסור באשראי זמין מהבנקים וחלקם נגד תוכניות למקסם רווחים באמצעות העברת המפעל לארצות אחרות שבהן כוח־עבודה זול יותר.

אחוזי האבטלה והעוני הגבוהים בעיקר בשכונות מוחלשות בערים, בעיירות הפיתוח וביישובים הערביים, לצד שירותי חינוך ורווחה קורסים או כלל לא מתפקדים, מביאים רבים לתחושת תסכול ושנאה מוצדקת כלפי הממסד. אבל גם לחוסר תקווה ביחס לעתיד ולניכור חברתי. הרקע הזה הוא קרקע פורייה לגידולי פרא כמו אלימות רחוב ופשע.

מצב זה מהווה קרקע נוחה להתפתחות של דעות קדומות, גזענות ואלימות לאומנית בהשפעת כוחות ימין קיצוני, בהיעדר כוח חברתי נגדי, שיוכל להציב אלטרנטיווה של מאבק רציני ואפקטיווי לשינוי תנאי המחייה ויהיה מסוגל להצביע על נחיצות החיבור בין קבוצות עובדים שונות מול האליטה הפוגעת בהן.

על רקע המשבר החברתי והפוליטי והגיבוי מהממשלה הגזענית, מרים הימין הקיצוני את ראשו המכוער. מעצרו של המתנחל הטרוריסט יעקב טייטל חשף רק מקצת ממה שמעוללים פעילי ימין קיצוני: אלימות כלפי פלסטינים בשטחים ובישראל, הרס רכוש והשתלטות על בתים ואדמות, וטרור הומופובי.

אלא שגם ממשלת ביבי עצמה מיישמת מדיניות ימנית קיצונית, שכוללת פגיעה בזכויות דמוקרטיות, התקפות על העובדים, ודיכוי לאומי חריף של הפלסטינים.

עצירה של הימין הקיצוני היא הכרחית, אבל היא תתאפשר רק דרך מאמצים להתארגנות פוליטית רחבה נגד ההתקפות על תנאי המחייה של האנשים העובדים, נגד רמיסת זכויות דמוקרטיות, ונגד אפליה ודיכוי. יש צורך במפלגה גדולה חדשה שתייצג, תוביל ותלכד את מאבקי העובדים והמאבקים החברתיים במערכה נגד שלטון ההון.