בשעה שביבי ושאר נציגי ההון הגדול משבחים את עצמם ומתרברבים על ה"חוסן" של הכלכלה הישראלית — אפילו שברור כשמש שזה עניין של זמן עד שהמשבר העולמי העמוק יחזור ויכה בישראל — חשוב לשאול מה עם החוסן של העובדים, אלה שבלעדיהם שום דבר במשק לא היה זז.

בעשור האחרון הוכפל היקף העוני בקרב העובדים בישראל, בשעה שבעלי־ההון גרפו רווחי עתק והתוצר לנפש צמח. בכמחצית ממשקי־הבית שמוגדרים רשמית עניים ישנו מפרנס במישרה מלאה — עובדים עניים, במיוחד ערבים־פלסטינים ונשים.

בכלל, השכר הריאלי במשק נשחק בעשור האחרון, ובתחתית הסולם נמצאים כמיליון עובדים ועובדות שמשתכרים כיום שכר מינימום ומטה. במקביל, מעמד העובדים נאלץ לשלם יותר גם על חינוך ובריאות בשל קיצוצים ותהליכי הפרטה. זאת התוצאה של שבירת העבודה המאורגנת וביצוע שאר ההתקפות הניאו־ליבראליות על העובדים.

שוד העובדים לא היה גזרה משמיים. בשנים 2002–2003 היו רוב העובדים בארץ מוכנים להילחם בכול העוצמה כדי להדוף את הגזירות הכלכליות של ממשלת שרון, ואף השתמשו בהיקף חסר־תקדים בנשק השביתה: 1.6 מיליון עובדים השתתפו בשביתות 2002.

אבל הנהגת ההסתדרות בראשות עמיר פרץ הוציאה להם את הרוח מהמפרשים כשהייתה מוכנה, בתירוץ של "אחריות לאומית", להתפשר על המהות ולאפשר בזו אחר זו את ביצוע הגזרות הכלכליות, גם אם באופן "מרוכך".

עיני מרסן את דרישות העובדים

כיום, למרות מציאות של עושק וניצול חריפים, ראשי ההסתדרות עושים דה־לגיטימציה לעצם הרעיון של מאבק של ממש. יו״ר ההסתדרות, עופר עיני, שנהנה ממשכורת של שר, כבר לא טורח להסתיר את העובדה שהוא מתחבק עם המעבידים הגדולים במשק ועם שרי הממשלה.

עיני פועל בגלוי לריסון הדרישות של קבוצות עובדים שונות שלא סבורות שהן צריכות לשבת ולחכות עד שההנהלה אולי תואיל בטובה להסכים לשיפור מסויים בתנאי העבודה או עד שיאושרו כמה שינויי חקיקה קוסמטיים שאיש לא מבטיח את יישומם.

בעלי־ההון והממשלות שלהם לא יוותרו ב"הידברות" על הגזרות הכלכליות הדראקוניות של 30 השנה האחרונות, גם אם יסכימו לזרוק מדי פעם פירורים לעובדים כדי לשמור על שקט תעשייתי.

אם הייתה בראש ההסתדרות הנהגה הנאמנה לאינטרסים של האנשים העובדים, היא הייתה אומרת "עד כאן" ומובילה כיום מלחמה חברתית אמיתית, תוך מוכנות לפגוע ברווחי בעלי־ההון, כדי לנצח את העוני והניצול החריף בחברה. הנהגה כזו גם הייתה פועלת בתקיפות נגד כל ניסיון להפלות, לסכסך ולזרוע פירוד בין האנשים העובדים על רקע לאומי, דתי, עדתי, מגזרי או אחר.

מי יוריד את השאלטר לנצלנים?

לא, הבוס עיני לא יוריד את השאלטר לתאגידי כוח־האדם ולא ישבית את המשק כדי להשיג העלאה מיידית של שכר המינימום ב־1000 שקל, כצעד לקראת העלאה נוספת. אפילו הצעת החוק המתונה של פרץ להעלאת שכר המינימום הלכה הרבה יותר רחוק ממה שעיני היה מוכן להציע במו״מ מול הממשלה.

עיני מעדיף לקרוא לסיוע לטייקונים ולהשתמש בכספי העובדים כדי לסייע לבעלי־הון לעבור תקופות של רווחיות חלשה.

הנהגת ההסתדרות הנוכחית לא תשתק את הבורסה, תחסום צמתים ותוציא עובדים לרחובות כדי להעלות את שכר עובדי הרשויות המקומיות והמגזר הציבורי, כדי להוציא את הפנסיות מהבורסה, או כדי להכפיל את התקציבים לבריאות, לחינוך ולעובדות הסוציאליות. היא לא תדרוש את הלאמת הבנקים וביטול העמלות שנסחטות מהעובדים.

אבל התארגנות רחבה ומאבק עובדים נחוש מסוגלים להשיג את כל אותן הדרישות עבור האנשים העובדים ואף הרבה יותר מזה. שילוב כוחות נקודתי, לדוגמא באמצעות פורום מתאם, סביב כמה מהדרישות האלה בין וועדי עובדים הסתדרותיים לבין אירגון כוח לעובדים ואירגונים תומכים נוספים, יוכל להיות צעד ראשון בדרך להישגים גדולים עבור העובדים ואולי בהמשך גם לשינוי פני אירגון העובדים הגדול בישראל.