הצמיחה של הכלכלה הישראלית ב־2010 צפויה להסתכם בכ־4.5%. מדובר אמנם בעליה לעומת הצמיחה האנמית שנרשמה ב־2009 בשיעור של 0.8% בלבד, אך ההתאוששות הכלכלית מורגשת בעיקר בבורסה ובשוק הנדל״ן, ואינה מהווה כל בשורה עבור העובדים והעניים בישראל.

רמת המחייה של האנשים העובדים לא משתפרת, אלא להיפך. השכר הממוצע במשק ירד ביותר מ־600 שקלים בין החודשים יוני עד אוקטובר, וזאת בתקופה של גל התייקרויות שמכרסם אף הוא בכוח־הקנייה שלנו. אף שעדיין אין נתונים רשמיים של מדדי העוני לשנת 2010, ככל הנראה מספר המשפחות העובדות מתחת לקו העוני המשיך לגדול.

בנוסף לכל, הירידה שנרשמה מאז חודשי הקיץ בייצוא הישראלי משמשת כתמרור אזהרה על כך שמדובר כנראה בהתאוששות זמנית. לפי נתוני הלמ״ס, יצוא הסחורות מישראל (למעט יהלומים, אוניות ומטוסים) ירד בחודשים ספטמבר עד נובמבר בקצב שנתי של 6.5%, וזאת לאחר נפילה בקצב של 11.7% בשלושת החודשים הקודמים. הייצור התעשייתי בארץ ירד בשיעור דומה. הירידה יכלה להיות גדולה אף יותר לולא העלייה בייצוא של חומרי גלם (מינרלים, גומי, פלסטיקה ומתכת) ב־18.5% בחישוב שנתי בחודשים ספטמבר עד נובמבר.

"פלא כלכלי"?

העלייה בייצוא של חומרי הגלם מישראל, שחלה במקביל לירידה בייצוא של כל שאר המגזרים בכלכלה, כולל ההייטק, מבהירה עד כמה המשק המקומי מושפע מהמגמות בכלכלה העולמית, וזאת בניגוד לתעמולה של הממשלה אודות "הפלא הכלכלי הישראלי".

הגל הראשון של הירידות בכלכלה העולמית ב־2008 הראה כי המשק הישראלי אינו חסין מהשפעות המשבר העולמי. הירידה בייצוא בתחילת 2009 גררה ירידה בייצור ואת גל הפיטורים הגדול ביותר בתולדות ישראל, עם כ־20 אלף מפוטרים מדי חודש ברבעון הראשון. הדבר הוביל באותה תקופה לנפילה חדה של 56.3% בצריכה במשק (לפי סקר ההסתדרות לצרכנות) ולירידה בהכנסות המדינה ממיסים.

בנק ישראל הציג באותם ימים תחזית קודרת במיוחד: מיתון חריף שמשתווה רק לתקופת הצנע. התחזית לא התממשה בסופו של דבר, אבל לא בזכות "המדיניות האחראית" של האוצר, שלא הגדיל את ההוצאה הציבורית, אלא בעקבות הגדלת ההוצאה הציבורית במדינות איתן ישראל מקיימת קשרי מסחר... תוכניות התמריצים חסרות־התקדים שהושקו במדינות האיחוד האירופי, ארה״ב וסין, בלמו את מגמת הירידה בביקושים לסחורות ושירותים מישראל ובכך מנעו מהמשק הישראלי לצלול למיתון עמוק.

כלכלת בועות

מהבחינה הזאת, התאוששות של הכלכלה הישראלית אינה ייחודית בנוף הבינלאומי. הצמיחה בארץ אמנם גבוהה יותר מאשר במרבית מדינות אירופה, אך היא דומה מאוד בהיקף שלה ובאופי שלה להתאוששות במדינות "מתפתחות" רבות במזרח התיכון, באסיה ובאמריקה הלטינית.

כלכלות אלה, בדומה לכלכלה הישראלית, הצליחו לרשום ב־2010 צמיחה בהשפעת שני גורמים מרכזיים: ראשית, ההון הפיננסי שזורם אליהן בהיעדר אפיקי השקעה רווחיים במדינות אירופה וארה״ב על רקע המשבר שם, ושנית, עלייה בייצוא של חומרי גלם ומיכון על רקע העליות בביקושים של התעשייה בסין.

בפועל חלק גדול מההון הפיננסי שמוזרם למדינות "המתפתחות", מופנה לפעילות ספקולטיווית ומנפח בועות חדשות בענפים שונים. הוא יוצר ביקושים מלאכותיים ותורם לעליות מחירים ולעודף־ייצור של סחורות ושירותים יחסית לביקוש הריאלי (שבכל מקרה לא משקף את הצורך החברתי, אלא את חולשת כוח־הקנייה).

מחסור בביקוש

תוכניות התמריצים שהושקו לפני שנתיים ברחבי העולם אמנם הצליחו לבלום (בינתיים לפחות) את ההידרדרות לשפל כלכלי, אך הן לא הצליחו לייצר צמיחה משמעותית שתפתור את בעיית האבטלה המבנית ותחזק את כוח הקנייה של משקי־בית ממעמד העובדים. התוכניות כמובן לא פתרו את הבעיות היסודיות שגרמו למשבר.

ההחלטה של מרבית הממשלות באירופה לצמצם דראסטית את הגירעונות הממשלתיים המנופחים על חשבון כוח הקנייה ותנאי המחייה של ההמונים (תוכניות הצנע) צפויה להוביל לירידה נוספת בביקושים לסחורות ושירותים. גם שוק הצריכה האמריקאי, שהיה המיפלט האחרון עבור היצואניות בשנים שקדמו למשבר, אינו מצליח להתאושש בגלל האבטלה הגבוהה, השחיקה בשכר והחובות של משקי הבית.

בצד השני של העולם, תוכנית התמריצים הקולוסאלית של ממשלת סין אמנם הצליחה לשמור על צמיחה גבוהה יחסית, אך היא לא הביאה ולא מסוגלת להביא להיווצרות של שוק פנימי מספק לתוצרת הסינית, עקב רמות ההכנסה המזעריות שם — התמ״ג לנפש בסין שקול לזה של מצריים. גל השביתות במפעלים פרטיים בסין ב־2010 היה צעד חיוני בכיוון של שיפור תנאי המחייה של מעמד העובדים הסיני, אך גם תוספות השכר המשמעותיות שהושגו בחלק מהמקרים, הן עדיין טיפה בים.

ממשלות מנסות "לייצא את המשבר"

ממשלות שונות, כולל ארה״ב, מנסות "לייצא את המשבר", כלומר להוזיל את ערך המטבע שלהן ולהציף שווקים אחרים בסחורות זולות, או מנגד לנקוט צעדים שונים של פרוטקציוניזם כלכלי שמקשה על סחורות מיובאות להתחרות בתוצרת מקומית.

כך מנסות ממשלות להגן על רווחי בעלי־ההון "שלהן". אולם ניסיון כזה לגלגל את המשבר לפתחן של מדינות אחרות לא פותר את הבעיה הגלובאלית, ולמעשה רק מסבך אותה. במשבר של שנות ה־1930 לפרוטקציוניזם היה תפקיד מרכזי בשיתוק הסחר העולמי ובהידרדרות הכלכלה העולמית לשפל כלכלי.

להפסיק לדאוג לבעלי־ההון

גם אם לא יתפתח מיתון חוזר בעתיד הקרוב, המשק העולמי לא עומד בפני התאוששות משמעותית מהמשבר בשנים הקרובות. הפיתרון למשבר הוא לא רק כלכלי, אלא גם פוליטי. שביתות הענק והמאבקים הגדולים באירופה נגד תוכניות הקיצוצים בשנה האחרונה מסמנים את הדרך.

בסופו של דבר, במקום לדאוג לרווחים של בעלי־הון, יש צורך בהלאמה של הבנקים, תאגידי הענק ומשאבי החברה, לסלק מהם את מניע הרווח, ולהתחיל לנהל אותם באופן מתוכנן ודמוקרטי, כחלק מתוכנית סוציאליסטית, לטובת צורכי כלל החברה. במסגרת השיטה הקפיטליסטית אין כל מוצא שפוי מהמשבר.