בהיעדר כוח פוליטי סוציאליסטי מעמדי חזק שיוכל ללכד ולהוביל את המאבקים נגד שלטון ההון ונגד ניצול, אפליה ודיכוי, מתחזקים בינתיים ארגוני ימין לאומניים שמנצלים באופן ציני את המצוקות והפחדים של חלקים שונים בחברה בשביל לקדם אג׳נדה סכסכנית, גזענית ולאומנית. הקמפוסים אינם יוצאים מן הכלל.

תנועת הסטודנטים הימנית־אליטיסטית 'אם תרצו', לדוגמה, הגיעה לכותרות בעקבות מספר קמפיינים לאומניים רעשניים ובהם: הקמפיין המתוקשר נגד 'הקרן החדשה לישראל' (קרן שמממנת מכספי תורמים בישראל ובחו״ל עמותות ישראליות שעוסקות בזכויות אדם ומתנגדות לכיבוש); מסע האיומים נגד אוניברסיטת בן־גוריון בדרישה לפטר מרצים שנחשדו בחוסר פטריוטיות; וארגון הפגנות נגד דוברים ערבים בקמפוסים ברחבי הארץ.

אם תרצו שמה לה למטרה להוביל דה־לגיטימציה ולרדוף ארגונים המתנגדים לכיבוש ולדיכוי הלאומי של הפלסטינים. בשותפות עם 'ישראל ביתנו' של ליברמן, הם גם תומכים ומקדמים חקיקה אנטי־דמוקרטית שנועדה לחקור ולהגביל את פעילותם של ארגוני שמאל.

התורם האנטישמי של אם תרצו

דרישתם של אנשי אם תרצו לחשוף את מקורות המימון של ארגונים שונים לכאורה בשם "שקיפות" (אף שנתונים אלה כבר גלויים) נראית מגוחכת במיוחד בהתחשב במקורות המימון של אם תרצו בעצמה.

התורם המרכזי שלהם עד לאחרונה היה הארגון האמריקאי "נוצרים מאוחדים למען ישראל" בראשות הקנאי האוונגליסטי ג׳ון הייגי, שטען כי הנאציזם היה "רצון האל", שהשואה התרחשה כי היהודים התכחשו ל"אלוהים האמיתי", ושיש צורך בתקיפה צבאית באיראן כדי לקדם מלחמת גוג ומגוג שבמהלכה יושמדו רוב היהודים או ימירו את דתם. בשנת 2009 העביר ארגונו לאם תרצו באמצעות הסוכנות היהודית כ־375 אלף שקל, שהיוו 82% מכלל התרומות שקיבלה אם תרצו באותה שנה.

התשובה ההולמת ל"אם תרצו" האליטיסטית היא: לא רוצים. לא רוצים גזענות ולאומנות בקמפוסים ולא רוצים את הימין הקיצוני. אנחנו מוכרחים לבעוט לשוליים גורמים כאלה שמחבלים במאבקים למען הזכויות והצרכים שלנו כסטודנטים ועובדים, יהודים וערבים — החל ממאבק להשקעה מאסיווית בחינוך ובהשכלה הגבוהה, לדיור זמין לכל סטודנט ולביטול שכר־הלימוד, ועד למאבק רחב נגד שלטון ההון ולשינוי החברה.

קמפיין יחצני ומנותק של הנהגת ההתאחדות

אחד מהמכשולים שעומדים בפני התארגנות של סטודנטים למאבק הוא ההנהגות של אגודות הסטודנטים בארץ כיום, שמקושרות ברמה זו או אחרת למפלגות הממסד, חלקן למפלגות ששותפות בממשלה, והן אינן מסוגלות להציב אלטרנטיבה אמיתית להתקפות הממשלה.

דוגמה מאלפת לכך היא "חוק הצעירים" שמקדמת התאחדות הסטודנטים. החוק מקבל הלכה למעשה את הרעיון של העלאת שכר־הלימוד ושל יישום שכר־לימוד דיפרנציאלי (שישאיר מקצועות מסויימים לעשירים בלבד).

לכן אין פלא שבאוקטובר האחרון צמצמה הנהגת ההתאחדות את המאבק לכדי קמפיין יחצני ומנותק שהתמקד במחאה על הטבות לאברכים, ולווה בהסתה כללית נגד הציבור החרדי. דרישה ברורה למלגות קיום לכלל הסטודנטים ודרישה להפחתת או ביטול שכר־הלימוד לא היו שם, וכך גם נעדרה התייחסות לבעיות החברתיות הבוערות, כאילו שהן אינן מטרידות סטודנטים רבים.

בהמשך לכך הצטרפה אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת ת״א בינואר ל"מסע אלונקות" בדרישה ל"חלוקה שווה בנטל" השירות הצבאי, תוך התמקדות בחרדים שאינם מתגייסים כשעיר־לעזאזל, וכמובן תוך קבלה ללא עוררין של "הנטל", ללא כל מחאה נגד הכיבוש וחרחורי המלחמה מצד ממשלת נתניהו. לעומת זאת, אגודות הסטודנטים החליטו להתעלם מההפגנה ההמונית שהתקיימה בת״א בינואר, בהשתתפות סטודנטים ומרצים רבים, במחאה נגד התקפות הימין והחקיקה האנטי־דמוקרטית והגזענית.

קול סוציאליסטי בקמפוס

אל מול קיצוצים בהשכלה הגבוהה וניסיונות חוזרים להעלות את שכר־הלימוד, אל מול גלי לאומנות והתקפות גזעניות, ואל מול מנהיגי סטודנטים שמקדמים רק את עצמם, נחוצה לנו אלטרנטיבה סוציאליסטית ברורה באוניברסיטאות שתוכל לחבר את המאבק של הסטודנטים יחד עם מאבקי עובדים ותלמידים, מרצים ומורים, במסגרת של תנועת מאבק רחבה.

התמונות של סטודנטים שצובאים על משרד האוצר האנגלי בקריאות "איפה הכסף שלי, גנבים?!", ושל סטודנטים שמתבצרים בקמפוסים בצרפת בהגנה על הפנסיות, ושל סטודנטים שלוקחים חלק משמעותי במרד ההמוני בתוניסיה — התמונות האלה צריכות לספק לנו השראה לתפקיד החשוב שיש גם לתנועת מחאה של סטודנטים במסגרת רחבה של מאבק למען שינוי חברתי.