מטאור עומד לפגוע בכדור הארץ ולהשמיד את כל החיים עליו. יש לנו את כל מה שצריך כדי לעצור אותו. אז למה אנחנו לא עושים את זה? זאת השאלה שעומדת במרכז הסרט החדש של אדם מקיי, בכיכוב ג׳ניפר לורנס ולאונרדו דיקפריו, "אל תסתכלו למעלה".

במרכז הסרט שני מדענים, ד״ר לאסטרופיזיקה רנדל מינדי והסטודנטית שלו קייט דיביאסקי (דיקפריו ולורנס), שמגלים שמטאור עצום עומד לפגוע בכדור הארץ ולגרום להכחדה של כל החיים עליו. הבעיה האמיתית היא לא מציאת דרך לעצירת המטאור אלא מציאת דרך לגרום לפוליטיקאים לפעול נגדו. המדענים צריכים להתמודד מול נשיאה פופוליסטית ואטומה, תקשורת צמאה לסנסציות וציבור מפולג שחלקו לא ממש מבין מה הקטע.

האלגוריה למשבר האקלים ולמשבר הקורונה מאוד ברורה — איום מגיע אל כדור הארץ, מדענים מזהירים ממנו, אבל המעמד השליט כל כך עסוק בלנסות להרוויח מכך — כלכלית ופוליטית — עד שהוא לא עושה כלום כדי למנוע את האסון. בעוד שבסרט, המטאור הגיע משום מקום, אזהרות מפני משבר האקלים יש כבר עשורים, והגורמים לו ידועים — הכלכלה הקפיטליסטית וביסוסה על שריפת דלקים פוסיליים. גם משבר הקורונה הגיע לאחר אזהרות רבות של מדענים מפני מגפה עולמית, וחומרתו קשורה גם בחוסר התקצוב המשווע של מערכות בריאות ציבורית בעולם.

מכאן ואילך הביקורת מכילה ספוילרים. ראו הוזהרתם!

אחת הדמויות הכי מסקרנות בסרט היא פיטר אישרוול, האיש השלישי הכי עשיר בעולם, שמגולם בצורה נפלאה ומצמררת על ידי מארק ריילנס. מדובר בקריקטורה קורעת של מארק צוקרברג, אילון מאסק וג׳ף בזוס. אישרוול מונע בסרט את עצירת המטאור ברגע הלפני אחרון כדי לנצל את המינרלים והמתכות היקרות שיש בו, במקום פשוט לפוצץ אותו. אפשר להקביל את זה לפתרונות טכנולוגיים מאוד לא יעילים של בעלי הון בעולם האמיתי לפתור את משבר האקלים, למשל לכידת פחמן. אבל הסרט לדעתי מתעסק יותר מדי בחוסר היכולת ואי־כשירות של אישרוול ושל הנשיאה לפתור את המשבר.

במהלך הסרט, המדענים בוחרים בדרכי פעולה שונות: ד״ר מינדי מסונוור מתהילה וממשיך לשתף פעולה עם המעמד השליט כדי "להיות בחדר שבו הדברים קורים" אפילו שהוא יודע שלא תהיה לו השפעה על האופן בו הם יקרו. זהו ייצוג מדויק של הרבה פעילי אקלים ליברלים, שדרך הפעולה שלהם היא לשבת בוועדות או בחדרי חדרים עם פוליטיקאים. לעומת מינדי, דיביאסקי מסרבת לשתף פעולה עם הנשיאה ומושתקת על ידי הממשלה. היא בעצם מייצגת את פעילי האקלים הביקורתיים כלפי המעמד השליט, כמו למשל גרטה טונברי, שלאחרונה ראינו אותה מבקרת יותר את ממשלות העולם ודרך הטיפול שלהן במשבר. למרות שהיא מדענית חכמה באותה מידה, התקשורת המיזוגנית מוקיעה אותה כ"ילדה עצבנית", בזמן שלמינדי מתייחסים כ"מדען חתיך" (שני דברים שכמובן לא קשורים בכלל לאסון שעליו הם מדברים).

כשמתברר שהבשורה לא תגיע מהפוליטיקאים, מינדי ודיביאסקי משלבים שוב כוחות ומבינים מה צריך לעשות: הם פותחים בקמפיין הסברה, מפגינים, וכשהאסטרואיד מתקרב מספיק לכדור הארץ כך שהוא נראה בשמיים, מאמצים את הסיסמא: "רק תסתכלו למעלה". מנגד, המחנה של הנשיאה מאמץ תיאוריית קונספירציה שלפיה המטאור לא קיים או לא מהווה סכנה קיומית, ואת הסיסמא "אל תסתכלו למעלה". כל זה, בזמן שהיא מנסה ליישם את הפתרון הלא אפקטיבי של המיליארדר אישרוול. יש כאן בעצם שתי תנועות מחאה, ימנית ושמאלית, וזה חריג להוליווד. לרוב בסרטים הוליוודיים האינדיבידואל מייצר את השינוי בעולם, ולא תנועה המונית.

בסופו של דבר הסרט נגמר בצורה הצפויה: תנועת המחאה השמאלית שמתפתחת לא מצליחה להשפיע על האירועים והמטאור מתנגש בכדור הארץ ומשמיד את כל החיים בו. כמו כל הסרט הזה, הסוף, יחד עם סגנון הבימוי המוקומנטרי של מקיי, הופך הכל לריאליסטי, מלחיץ ומדכא. האם הפסימיות הזאת מייצגת את המציאות נאמנה?

זה לא סרט מציאותי כמו שמנסים להציג אותו. אבל בדבר אחד הוא צודק: למערכת הקפיטליסטית אין פתרונות למשברים שהיא בעצמה יוצרת ומחמירה. הדרך היחידה להילחם במשבר, שהסרט לא מציג, היא שינוי מערכתי, סוציאליסטי של החברה. תנועות המונים תמיד היו אלו שהובילו לשינוי חברתי והסרט פשוט מתעלם לגמרי מהכוח שיש להן.

לסיכום, הסרט הזה הולך שמאלה ביחס להוליווד, יש בו הרבה יותר מסרים אנטי־קפיטליסטיים ואנטי־תאגידיים, מה שמשקף את המודעות של דור צעיר שמתמודד מול משבר הקורונה, משבר כלכלי ומשבר אקלים הולך ומחריף. זה בהחלט סרט שכדאי לראות, אבל מה שאין בסרט, זה אלטרנטיבה. ולדעתי, זה מה שאנחנו כסוציאליסטים צריכים להציב.