המיקוד של הסרט הוא בתעשיית הדיג והחלק המרכזי שלה במשבר האקולוגי הימי. דיג־יתר של התעשייה מביא אוכלוסיות דגים לסכנת הכחדה. לפגיעה הזו יש אפקט דומינו, שגורם לפגיעה בכל החי והצומח באוקיינוסים בגלל האופי של המערכות האקולוגיות בהם. בעיה נוספת היא "תפיסת משנה" או bycatch: רשתות הדיג תופסות בעלי חיים שאינם למאכל, כמו כרישים, צבי ים ודולפינים, וכך מזרזת עוד יותר את תהליכי ההכחדה.

בסרט מוצגת ביקורת רבה על עמותות הסביבה, כשבין היתר נחשף כיצד הן מיקדו את כל השיח מסביב למשבר האקולוגי באוקיינוסים סביב קשים מפלסטיק. צמצום צריכה אישית של פלסטיק חשוב כשלעצמו. אבל הזיהום שיוצרים צרכנים פרטיים מהווה טיפה בים (כפי שמוסבר בסרט, קשים מפלסטיק מהווים פחות מ־1% מזיהום הפלסטיק בים), כשאחד הגורמים העיקריים למשבר הוא החברות ותאגידי הענק בתעשיית הדיג, שמגלגלים הון בכל שנה מבלי להתחשב בהשפעות ההרסניות שלהם על הסביבה.

למשבר באוקיינוסים יש השלכות גם על החברה האנושית: דיג יתר על ידי תאגידים בינלאומיים מדרדר קהילות במדינות עניות לרעב. תנאי העבודה הנצלניים בתעשייה, בה מתים אלפים מדי שנה, כוללים גם תופעה חמורה של עבדות. ברור שצריך לשנות את התעשייה הזו מהשורש.

הסרט מציג בבירור בעיות חמורות ובוערות, שצריך לפתור אותן כמה שיותר מהר כדי להציל את האוקיינוסים. הוא גם חושף כיצד לפוליטיקאים, וגם לעמותות סביבה פרו־קפיטליסטיות, נוח להתמקד בסוגיות מצומצמות במקום לדבר על פתרונות עומק. זאת משום שתעשיית הדיג היא סקטור משמעותי בכלכלה, ואין תחת הקפיטליזם דרך להציע שינוי של התעשייה המזיקה והמזהמת הזאת, בלי לפגוע ברווחי התאגידים שאותם פוליטיקאים משרתים.

לכן הגענו לסוף הסרט בציפייה לשמוע הצעות לפתרון. אבל החלק על הפתרון נדחס ל־10 הדקות האחרונות של הסרט. אם לסכם אותו בשורה אחת: אל תאכלו דגים, ותצרכו תחליפי דגים טבעוניים.

שינוי בהרגלי הצריכה לא יפתור בעיה מערכתית של ניצול משאבי טבע לטובת רווח. פתרון אפקטיבי של תכנון כלכלי וניהול דמוקרטי מבוסס מידע של משאבים אלה, במטרה לשמר אותם — לטובת האוקיינוסים והאנושות — לא מוזכר בסרט. למרות הביקורת על היבטים של השיטה הקפיטליסטית, הפתרון שהסרט מציע נשאר במגבלותיה.

מעבר לכך, הסרט כמעט ואינו מתייחס להשפעות משבר האקלים, שמהווה סכנה קיומית למערכות האקולוגיות באוקיינוסים. הסרט גם ממזער את בעיית המיקרופלסטיק. כך למשל, אחד הנתונים — 46% מהפלסטיק באוקיינוס מגיע מרשתות דיג — הוצא מקונטקסט (הרשתות שוקלות יותר, אבל דווקא אותן קל להוציא מהאוקיינוסים, בניגוד למיקרופלסטיק).

סיכום: הסרט חושף בעיות מערכתיות הכוללות פגיעה מאסיבית בזכויות אדם, פגיעה מזעזעת בבעלי חיים, והרס משמעותי של מערכות אקולוגיות, אבל הנרטיב הקונספירטיבי לא עוזר ולא משכנע. החשיפה של הבעיות החמורות היא חשובה, אבל מלאה באי־דיוקים מדעיים. לכן הסרט, כמו הסרטים הקודמים של אותו המפיק, קיבל ביקורת חריפה מקבוצות מדענים מסוימות. הבמאי מציג תהליך פוליטיזציה בו הוא מבין שלא מספיק צמצום צריכה אישי של פלסטיק, אלא יש צורך בפתרונות רחבים יותר. לכן מאכזב שהסרט לא נגמר בשום קריאה לפעולה או להתארגנות.