לאחר התגייסות שיא, נתניהו מהמר על עוד הסתה
שכול וזעם בביירות לאחר הפיצוץ המחריד
X
תודה רבה!
אוקיי, ההודעה שלך נשלחה, מצוין, נשתדל ליצור קשר בהקדם.
המדינה שבגדה
מדינת ישראל בפיתחה של המאה ה־21 נמצאת במקום השני המפוקפק (אחרי ארצות־הברית) באי השוויון בין תושביה. היא אחת המדינות המובילות בעולם התעשייתי באחוז התושבים הנמצאים מתחת לקו העוני

הדפסה

אחוז גבוה מאוד של עובדים, כ־17% — משתכרים בשכר מינימום, לכאורה מעט מעל להגדרה הפורמלית של קו העוני, אך למעשה רק בקושי מצליחים להחזיק את הראש מעל למים. הנתון של השכר הממוצע במשק (6100 ש״ח) מטעה — רק 14% משתכרים סכום דומה, בשעה שרוב העובדים נעים בין רמות שכר קרובות לשכר המינימום, מ־2900 ועד 3500 ש״ח. על סטטיסטיקה זו מאיימים 300,000 מובטלים. כאשר יכלו אלה את קיצבת האבטלה ואת כספי הפיצויים יצטרפו רבים מהם אל חבריהם שמתחת לקו העוני. אלה מביניהם שבכל זאת יצליחו למצוא עבודה יזכו קרוב לוודאי לכל היותר בשכר מינימום.

במיגזר הציבורי, בין עובדי המדינה והחברות ממשלתיות המצב בינתיים טוב יותר, הודות להתארגנותם, אך גם בהם מזנבות ללא רחמים תוכניות הפרטה של הממשלה, המנסה להפריט כל מה שזז. באמצעות חברות כוח אדם — סוחרי העבדים של ימינו, ועל ידי הפרטה מאסיבית, זוממים לחסל את העבודה המאורגנת בישראל ולהחריף את ההתקפה על זכויות העובדים. כך הם מקווים להפוך את המשק לאטרקטיבי עבור משקיעים מבית ומחוץ שיהנו מעבודה זולה ומעובדים כנועים ללא כאבי ראש של ועדי עובדים.

מטרות הממשלה אשר אימצה מדיניות תאצ׳ריסטית זו היא הקטנת המעורבות הממשלתית למינימום, על מנת לא להפריע למהלכו ה"טבעי" של השוק. כאילו שכוחות השוק הכל יכול הם שיביאו צמיחה ובעיקבותיה כסף לחינוך, לבריאות ולרווחה. כדי לבצע מדיניות זו, הממשלה מגלה חריצות רבה בהתערבות מאסיבית לטובת מגזר מסויים ומצומצם מאוד — בעלי ההון, להם מעניקה הממשלה מיליארדים, בתוספת הטבות מפליגות במסים, ובו זמנית מקצצת בתקציבי הרווחה. גם אם תגיע סוף סוף הצמיחה המיוחלת, ויתווספו למשק 80,000 מקומות עבודה עד סוף שנת 2000, כפי שהבטיח שר האוצר, מפקפקים כלכלנים רבים (ולאו דווקא מהצד הסוציאליסטי) בכוחה של זו להיטיב את מצבם של העובדים. למרות הבטחתו של בייגה, גם ממדי האבטלה לא יקטנו משמעותית, בשל הריבוי הטבעי וכניסתם של החיילים המשוחררים לשוק העבודה. הענף היחידי שבו תורגש הצמיחה הוא ההיי־טק, הענף היחידי שבו עדיין יש לישראל יתרון, אך תחום זה מוגבל למספר קטן של עובדים.

ישראל ידעה בעבר משברים ומאבקי עובדים לא מעטים, אך במה שונה כיום המצב מבעבר, מצב שרבים מגדרים אותו כ'רגע לפני פיצוץ'? ואיך ישפיע המצב היום על אופי מאבקי העובדים בעתיד?

כדי לענות על שאלה זו יש לבחון את הרקע לתהליך הנימשך כבר למעלה מ־15 שנה. המבוגרים שבינינו זוכרים זמנים אחרים, בעיקר בתחום הפערים בשכר. ישראל היתה אחת הארצות השוויוניות ביותר, והמדינה סיפקה שירותים חברתיים והבטיחה עבודה לכל דורש. ערכים של אחריות חברתית וסולידאריות לא היו מליצות ריקות מתוכן. העובדים נהנו מביטחון יחסי, קביעות בעבודה היתה מעמד בר תוקף, קניית דירה היתה משימה קשה אך לא בלתי אפשרית עבור רוב העובדים (צריך כמובן לומר שזה היה נכון רק לגבי היהודים. לגבי המגזר הערבי — הדיכוי והקיפוח היו נורמה מקובלת גם אז).

תנאים אלה התאפשרו לא בגלל שהמדינה היתה יותר עשירה: ההפך הוא הנכון. בניגוד להיום, ההון היה בידיים ציבוריות ולא מרוכז בידיים פרטיות, דבר שאיפשר השקעות בתשתיות ובתעשיה, לא רק בערים הגדולות, אלא גם בפריפריה ובעיירות הפיתוח. מנהיגות מפא״י וגילגוליה המאוחרים יותר הצליחו לשמור על מידה מסויימת של לכידות בחברה, למרות שלא היו חפים מתופעות של שחיתות במימסד ומניהול כושל ברבים מהמפעלים הממשלתיים, על ידי מנהלים שמונו במינוים פוליטיים — "אנשי שלומינו" וגנרלים מוצנחים חסרי ניסיון מקצועי.

הממסד שהיה ברובו אשכנזי התייחס בבוז לתרבות העולים המזרחיים. כור ההיתוך המפורסם נועד ליצור ישראלי חדש, נקי מתרבות מזרחית "מפגרת". תחושת השותפות והשוויוניות בחברה הושגה למרות כל זאת על ידי אימוץ הדפוס של "מדינת הרווחה" שהונהג במדינות מערב אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, ועל ידי הנפת הדגל הבטחוני.

היום, לאחר הסכמי השלום עם מצרים וירדן, ובאמצע תהליך השלום עם הפלסטינים וסוריה, הדגל הביטחוני הורד לחצי התורן. הציפיה היתה שהדגל החברתי יונף שוב, אך במקום זאת אנו עדים מאז שנות השמונים לקיצוצים בתקציבי הרווחה, שהביאו למצב המתואר מעלה.

הזעם בציבור נובע מתחושה עזה של בגידה, בגידת המדינה באזרחיה, בהם השתמשה כבשר תותחים. ולאחר השימוש השליכה אותם טרף לתאוות הבצע של מיליונרים.

החזירו לנו את המדינה

המצב הזה הוליד בשנים האחרונות תנועות חברתיות חדשות, ותנועות של פעילי שכונות, אשר בדרך מאבקיהן אנו רואים שינוי. לא עוד מאבקים של הטבות ונדבות. לא עוד עמידה בפתח כעניים, אלא דרישה מפורשת של שוויון מלא במשאבי החברה. זוהי תפנית מהפכנית, משום שהם מסרבים לקבל יותר את התפיסה של הממשלה שרואה בהם "חלשים" שיש לעזור להם.

שינוי של ממש אנו רואים היום גם במאבקי העובדים, שאם בעבר נשאו אופי מקומי ומיוחד לכל סקטור, והיו על רקע של דרישות שכר ושיפור תנאי עבודה, הרי שהיום הם בעלי אופי קיומי, מאבקים נגד ההפרטה — כמו שביתת מקורות ושביתת עובדי הנמלים. מאבקים אלה משותפים לכל עובדי המגזר הציבורי.

בסקטור הפרטי המצב שונה. ההידרדרות במעמד העובדים היתה מהירה יותר, וזאת מפני שלא היו מאורגנים בוועדי עובדים או בהסתדרות, שלא השכילה לרכוש את אמונם. גם אמצעי התקשורת המגוייסים הסיתו אותם נגד אחיהם המאורגנים, שנקראו "עובדים חזקים ועשירים". כיום יותר ויותר מקרב עובדי הסקטור הפרטי מבינים שהעובדים מאורגנים הם המחסום היחיד העוצר בעד המים מלפרוץ את הסכר ולהציף את כולנו.

תפקידה של ההסתדרות החדשה, אם היא רוצה להיות ראויה לשם זה, הוא לפנות אל חלק גדול זה של העובדים, לצרפם אל שורותיה ולאחד את כל מעמד העובדים לכוח חזק ויעיל.

האירגונים החברתיים ופעילי השכונות, העושים עבודה חשובה בהרמת המודעות של תושבי השכונות ועיירות הפיתוח, חייבים לתמוך במאבקי העובדים שהרי הם חלק ממעמד זה. באותה מידה על העובדים לתמוך במאבקים בשכונות ובעיירות הפיתוח. רק על ידי איחוד השורות של כל מעמד העובדים ניתן לעצור את התהליך שהביא את החברה שלנו למצבה העגום. רק מעמד העובדים יכול להמחיש באופן מעשי וברור את העובדה הבסיסית — כי ההון ככל שיהיה חשוב, אין לו שום ערך ללא העבודה שלנו.




תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
[email protected]
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־ISA, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.