הוא מרוויח קצת מעל ל־4,000 ש״ח, ולכן נאלץ לעבוד עוד 70% משרה בעבודה שנייה כדי לסגור את החודש. ככלל, העובדים בשירותים האוניברסיטאיים משתכרים פחות ממקביליהם בשירות הפסיכולוגי הציבורי במקומות אחרים: ״גילינו שיש פערים מטורפים. בין 28% עד 40% בינינו לבין מקומות ציבוריים״. החרגתם מהסכם השכר החדש שנחתם ב־2025 בפסיכולוגיה הציבורית הגדילה עוד יותר את הפער.

בסוף 2024, התארגנו כמה מעובדי השירות במספר אוניברסיטאות ודרשו מההנהלות לנהל משא ומתן על תנאי ההעסקה. אחרי איום בעיצומים, הנהלות האוניברסיטאות נלחצו ו״מיד קראו לנו למו״מ״, סיפר סרגיי, אך גם ניסו לעשות "הפרד ומשול״. ההנהלות סירבו לכלול במו״מ את הפסיכולוגים הקליניים שמדריכים את המתמחים. ההנהלות הציעו שכר נמוך משמעותית ביחס להסכם הקיבוצי הכללי והתנו את ההצעה במניעת הצטרפות אליו במשך לפחות שנתיים. ״הבנו שאנחנו צריכים דחוף להיות מאוגדים אם אנחנו רוצים לשים עיצומים על השולחן״ אמר סרגיי. הם הצליחו להקים ועדים באוניברסיטאות ת״א, בן גוריון, בר אילן, חיפה ובטכניון.

במסגרת ההסכם הקיבוצי הכללי הוקצאה "קופסא" תקציבית שיועדה להעלאת שכר גם בשירותים האוניברסיטאיים. האוניברסיטאות היו צריכות להשתתף רק ב־25% מהעלויות, כולל תשלומים רטרואקטיביים מתחילת 2025. אך ההנהלות משכו את הזמן בכוונה במשך חודשים, ומתמחים שהובילו את המאבק כבר הספיקו לסיים את ההתמחות ולעזוב את השירות.

מקריסים את השירות הפסיכולוגי בזמן משבר מלחמה

ההתנהלות הדורסנית של ההנהלות ותנאי העבודה הנצלניים מקריסים את השירותים הפסיכולוגיים, שמספקים מענה קריטי לסטודנטים ולסטודנטיות. ״בזמן מלחמה יש יותר ויותר הצפה במקרים קשים. אנחנו מספקים שירות שנחשב ברמה מאוד גבוהה מקצועית, כשאצלנו לסטודנטים יש המון תכניות סבסוד״. כך, למשל, ישנן תוכניות לסטודנטים מהפריפריה ולסטודנטים ערבים הזכאים לטיפול מוזל במיוחד. סרגיי הסביר כי השירות הפסיכולוגי הציבורי הכללי "כל כך יובש שאין שום תמריץ, גם לפסיכולוג ברמה נמוכה, להישאר במערך הציבורי״. למרות שנחתם הסכם שמשפר את השכר, ההסכם ״לא תיקן באחת את המצב. במרפאות הציבוריות עדיין יש תורים של מעל לשנה בחלק מהמקומות, ומי שלא יכול לחכות שנה והולך למגזר פרטי משלם פי שניים". לדבריו, בינתיים המצב באוניברסיטאות גרוע פחות: "אנחנו נותנים מענה הרבה יותר נגיש לסטודנט בזמן קצר, יש לנו תורי המתנה של 2–4 חודשים״. לכן כה חשוב שהסטודנטים והסטודנטיות יירתמו למאבק להצלת השירותים הפסיכולוגיים האוניברסיטאיים.

מאבק וסולידריות בקמפוס

בחודש מאי השתתפנו בסולידריות, פעילות מאבק סוציאליסטי וחברות ארגון הסגל השותף, בעמידת מחאה ובהפגנה של עובדי השירות, בדרישה שההנהלה תקיים מו״מ מרתוני ותפסיק את גרירת הרגליים.

סרגיי סיפר על השפעת עמידת המחאה בזמן אירוע של הדקאנט: ״עד היום ניגשים אלינו עובדים, גם להראות תמיכה, ניגשו מלא עובדים לבקש לאגד אותם, לדבר על התנאים… ניגשו אלינו עובדים לספר על איך מחתימים אותם ומפרים איתם חוזה״. אחרי שהמוחים יצאו מהאירוע, הוא המשיך, בהנהלה ״לא הצליחו לפתוח את הערב, השיחה הייתה על המאבק שלנו, הם הפנו שאלות לנשיא והנשיא היה צריך להסביר״.

סרגיי אמר כי אנשים שעוסקים בתחום מתאפיינים ״במידה רבה של תחושת ייעוד ושליחות… טוב הלב הזה של אנשי המקצוע ותחושת השליחות שלהם פשוט נוצלו במשך שנים על ידי גורמי הכוח״. ציינתי כי אחת הסיסמאות של העובדות הסוציאליות במאבקן להסכם קיבוצי, הייתה ״עם עבודת קודש לא גומרים את החודש״. סרגיי הסכים עם המסר, והזכיר חילופי דברים בין אחד המתמחים לבין נציגת ור״ה בוועדה בכנסת, שאמרה לו שזו "עבודת קודש". המתמחה ענה: ״זו לא עבודת קודש, זו מחויבות, זו עבודה שצריכה להיות קודם כל משולמת כמו כל עבודה״.

* * *

מאבק על בריאות הנפש הוא מאבק על תקציבים, על תקנים, על תנאי עבודה ועל נגישות לטיפול עבור כלל הציבור ללא אפליה כולל סבסוד משמעותי של הטיפולים. אנחנו במאבק סוציאליסטי רואים זאת גם כמאבק נגד הגורמים שמחמירים וגורמים להתמודדויות נפשיות: כולל עוני, דיכוי, ומלחמת נצח שבמסגרתה מתבצעות זוועות, הרג וחורבן, שמייצרים פגיעות נפשיות בקרב א.נשים מן השורה בכל האזור. כחברות ועד בקמפוס המאורגנות במאבק סוציאליסטי, אלינור נדיר ואני קידמנו בשנים האחרונות מאבק על התנאים והזכויות של העובדים והעובדות אותן אנו מייצגות, תוך התעקשות כי המאבק הזה מחובר באופן הדוק למאבק נגד הממשלה ונגד מערכת שלמה שמבוססת על ניצול ודיכוי.