בדצמבר הסתיימה בניצחון שביתת עובדי האזור הדרומי של רכבת ישראל, שנמשכה כשבוע. הנהלת החברה הסכימה להשיב לתפקידיהם את מנהיגי הוועד הדרומי, שפיטוריהם הביאו לשביתה, ולהיכנס למו״מ על הסכם קיבוצי חדש.

הרקע לשביתה

תוקפו של ההסכם הקיבוצי האחרון פג לפני שבע שנים, ומאז נקטה ההנהלה סחבת במטרה להימנע ממו״מ על הסכם חדש. בתקופה זו נרשמה עלייה חדה במספר הנוסעים ברכבות, שנפלטו מכבישיה הפקוקים של ישראל. למרות שעובדי הרכבות הגדילו את מספר הקווים ואת הפריון, הם נאלצים עדיין להסתפק במשכורות רעב: 80% מעובדי הרכבות משתכרים פחות משכר מינימום. ההנהלה רוצה גם לבצע כאן את מה שנעשה בבריטניה והוכח כאסון: פיצול החברה לחלקים והפרטתם.

לפני שנה נבחר ועד חדש באזור הדרומי, במטרה להיאבק נגד ההפרטה ובעד תנאי עבודה הוגנים. בנוסף למאבק בהפרטה, אירגן הוועד החדש מאבק מוצלח להפיכת עובדי הקבלן לעובדי רשות הרכבות. ההנהלה נקטה מדיניות של הפחדה בניסיונה למחוץ את הוועד החדש. היא שכרה את שירותיהם של חוקרים פרטיים שעקבו אחר מנהיג הוועד והטרידו אותו. היא לא הסתפקה בכך, והגישה נגדו שורת תביעות משפטיות חסרות כל יסוד, שהסתכמו ב־15 מיליון שקל.

איך ניצחו העובדים?

ניצחון שובתי הרכבות היה תוצאה של הנהגה לוחמת שגייסה את כוחה של העובדים ועוררה בהם מודעות לעוצמה שלהם. העובדים סירבו להיבהל מהאיומים, הפיטורים, עורכי הדין והחוקרים הפרטיים שהעסיקה ההנהלה. הם היו מוכנים לעשות את כל מה שנדרש כדי לנצח בשביתה.

השובתים השתלטו על תחנת לוד, והקימו שם אוהל מחאה שאוייש 24 שעות ביממה. האוהל היה מוקד השביתה. אסיפות שובתים התקיימו כל יום, כדי לעדכן את העובדים בהתפתחויות. השובתים לא היו מוכנים פשוט לשבת ולהמתין עד שהמתדיינים יגיעו להסכמה. הם נקטו יוזמה, חסמו פסי רכבת, ארגנו הפגנות וגם נסעו לתחנות רכבת בצפון הארץ כדי לשכנע את העובדים שם להצטרף לשביתה.

מנהיגי עובדים ממפעלי תעשייה סמוכים ביקרו באוהל המחאה כדי להפגין סולידריות ותמיכה. הם ראו בפיטוריהם של מנהיגי ועד עובדי הרכבות התקפה על כלל העובדים במשק. אם פיטורי חברי ועד רכבת דרום היו עוברים בשקט, זה היה נותן אור ירוק למנהלים בענפים אחרים במשק לפטר חברים בוועדי עובדים שאינם לרוחם, והמשמעות הייתה שההנהלה תוכל למעשה לבחור את נציגי העובדים. שלמה שמעוני מוועד העובדים בנמל אשדוד קרא להנהגת ההסתדרות להכריז על שביתה כללית עקב ההתרחשויות. לצערנו, קריאה זו לא זכתה להיענות רצינית.

בהמשך המאבק התנהלו דיונים על ארגון הסולידריות על בסיס של עובדים מהשורה. נעשו תוכניות לשיגור צוותי עובדים למפעלים באזור כדי לחלק עלונים שיסבירו לקבוצות עובדים נוספות עד כמה חשובה תמיכתם בשביתת הרכבות. עובדי רכבות אלה היו אמורים לפנות לעובדי המפעלים בחדרי האוכל בזמן ארוחת הצהריים ולהסביר את העובדות שמאחורי מאבקם. התוכנית הייתה שעובדים פעילים וחברי וועד מכל מקומות העבודה יוזמנו לכנס סולידריות לתמיכה בעובדי הרכבת, ובכנס זה יידונו הדרכים לתמוך בעובדי הרכבת, כולל ארגון של שביתה כללית ליום אחד אם יהיה צורך בכך. הנהלת הרכבת ביטלה את הפיטורים, והשביתה הסתיימה בטרם ניתן היה ליישם את התוכניות האלה. יחד עם זאת, הן בהחלט הראו כיצד ניתן לארגן סולידריות מלמטה. ואם צריך, גם בלי סיוע של הנהגת ההסתדרות.

מאבק סוציאליסטי והשביתה

חברי תנועת מאבק סוציאליסטי ביקרו את השובתים בכל יום. פרסמנו מאמרים באתר האינטרנט שלנו ובעיתוני עובדים בבריטניה, כדי לחזק את התמיכה בשביתה. ארגנו מסרים של סולידריות מפעילי איגודים ביוון, בריטניה, אוסטריה ושוודיה. ניצלנו את הניסיון שרכשנו במאבקי עובדים כדי לסייע בפיתוח אסטרטגיה להרחבת השביתה, כדי להבטיח את הצלחתה. הדפסנו 4000 פלאיירים שנכתבו בשיתוף עם מנהיגי השביתה, ויועדו לעובדים בענפי תעשייה אחרים ולציבור הרחב; בפלאיירים אלה הסברנו את הסכנות הטמונות בהפרטת הרכבת וקראנו לכולם לתמוך בשביתה. בכנס המוני שנערך בתום השביתה הודה מנהיגה, מיכה חיון, לחברי מאבק סוציאליסטי על העזרה והתמיכה שהעניקו לשובתים לאורך השביתה. לדבריו, הוא ימשיך לשתף איתנו פעולה במאבק המתמשך בהפרטה.

ועדים לוחמים מול ועדים קנויים

חיון מרוויח משכורת של עובד מהשורה. בשיחה עם מערכת עיתון "המאבק", אמר חיון: "ועדי עובדים אינם קיימים רק לצורך טיולים או מתנות לחג. הם קיימים על מנת להיאבק". מיכה מייצג דור חדש של מנהיגי עובדים לוחמניים, אשר מובילים כיום את המאבק להשיב בחזרה לעובדים את מה שנשדד מהם במהלך העשור האחרון. הניצחון של השביתה בדרום דרש הקרבה אישית של חברי הוועד, שהיו מוכנים להילחם עד הסוף, גם אם המשמעות הייתה תביעות אישיות נגדם ופיטוריהם של חמישה מהם, כולל חיון, המזכיר הכללי של הוועד, ביוזמת הנהלת הרכבת ושר התחבורה, אמנון ליפקין־שחק. חברי הוועד לקחו סיכונים אישיים בשביתה, וכך צריכים להתנהג חברי ועד בכל סכסוך עבודה. לרוע המזל, הנהגת הוועד הצפוני אינה שותפה לרוח לחימה זו. ראש הוועד בצפון הוא גם הממונה לענייני רווחה של רכבת ישראל ומרוויח משכורת של סגן נשיא. סגנו הוא יועץ למנכ״ל לעניינים מיוחדים. כל חברי הוועד הצפוני הם מנהלים. ואמנם, הוועד הצפוני לא הצליח להתנגד להפרטה שתגרום לפיטורים המוניים. הם אפילו לא הוציאו את הצפון לשביתה לאחר פיטורי הוועד הדרומי. הדבר סיבך את השביתה, והקשה על השובתים בדרום לשכנע עובדים אחרים לנקוט צעדי סולידריות. למרבה הבושה, הוועד הצפוני סירב להביע עמדה ברורה נגד התביעה המשפטית שהוגשה נגד מיכה חיון, ולתבוע את ביטול כל ההליכים המשפטיים נגד חברי והוועד כחלק מההסכם הקיבוצי. הוועד הדרומי שיגר לעמיתים בצפון מכתב רשמי, ובו הוסבר להם מדוע על כולם להיאבק יחד לשיפור תנאיהם. מיכה חיון צירף לעלון עותק של תלוש המשכורת שלו: 4500 ש״ח בסך הכל. הוא קרא לראש הוועד הצפוני לגלות לעובדים מהי המשכורת שלו.

העובדים זקוקים לוועד שיגן עליהם מפני ההנהלה. כשחברי הוועד מתמנים לתפקידי ניהול, הם בוגדים בעובדים שבחרו בהם ומותירים אותם חסרי הגנה. עובדי הרכבת בצפון סובלים מאותם תנאים הקשים ששוררים בדרום. הם זכאים לוועד שייאבק לשיפור תנאי כלל העובדים, לעומת עמדתם של חברי הוועד נגד טובת העובדים.

* מנהיגי עובדים צריכים לקבל שכר של עובדים — הסוף לשחיתות בוועדים.
* בעד שליטת העובדים במאבקים שלהם
* בעד מאבק נגד הקרייריזם בהסתדרות והפיכת ההסתדרות לארגון דמוקרטי ולוחם, שיגייס את מלוא הכוח של מעמד העובדים להגנה על כל מגזר עובדים מותקף. הכוח שלנו הוא באחדות!
* בעד קמפיין שכנוע ציבורי למניעת הפרטה ברכבות ובכל ענפי המשק האחרים. בעד קמפיין הסברה שיבהיר לכלל הציבור מי מרוויח מההפרטה ומי ניזוק ממנה. בעד כינוס הוועדים של כל הענפים הנתונים בסכנת הפרטה, כדי להחליט איך לגבש קשרים ישירים וסולידריות בין כל העובדים הנתונים בסכנת הפרטה.