לא משנה עד כמה ינסו דוברים מטעם הנהגת ההסתדרות הכללית לשווק את ההסכם שהושג עם הנהלת "רכבת ישראל", הם לא יוכלו לטשטש הפעם את הבגידה בעובדי הרכבת, ובפרט בעובדי התחנה בדימונה.

מכינים את הרכבת למסירה

מה שמוצג באופן מטעה כהסדרי פרישה נוחים וטובים לעובדים, הוא אותו טריק קלאסי שמשמש הנהלות כדי להסוות מהלכים לשבירת העבודה המאורגנת. בין אם ישנם עובדים ספורים שהסדר הפרישה משתלם להם ובין אם כל המפוטרים יישארו עם מענקי פרישה שבתחשיב חודשי יותירו אותם בחוסר ודאות כלכלית לשנים הבאות (אחרי הכול, לא מדובר במענקי פרישה של מנהלים), מטרת הפיטורים היא לאפשר העסקה של עובדים חדשים בעלות מינימלית, כלומר במינימום תנאים ובמינימום זכויות — עובדי כ״א וקבלן, עובדים בלתי־מאוגדים.

כחלק מהתוכנית ההרסנית להפרטת שירותי הרכבת, מפעיל משרד האוצר לחץ כבר כמה שנים, ובמיוחד מאז שהוגדרה רכבת ישראל כחברה ממשלתית ב־2003, לצאת במהלכים שונים שיאפשרו את שבירת העובדים המאורגנים ברכבת. כך תוכל משפחת ההון שתקבל לידיה את השירות הציבורי לעשות בו כבביתה ללא הפרעה. חלוקת ה"דורות" ברכבת פעלה בשיטת הסלאמי, ותוכניות הפיטורים כעת נועדו לתת את המכות האחרונות שישמטו את הבסיס מתחת לוועדי העובדים ויאיצו את תהליך ההפרטה.

למרות שמספר הלקוחות של שירותי הרכבת גדל בקצב מסחרר בעשור האחרון, הממשלות המתחלפות חונקות את רכבת ישראל מבחינה תקציבית, ומנסות לכפות עליה "תוכנית התייעלות". שוב מדובר במכבסת מילים לתוכנית הכנה לנורמות קפיטליסטיות, שנועדו להפוך את השירות הציבורי ללא יותר ממכונה לייצור רווחים.

תוכנית הקיצוצים כוללת, מלבד צימצום דראסטי בעלויות שכר העובדים (יותר זול להעסיק עבדים), גם את "הורדת סטנדרט הניקיון בציוד הנייד ובתחנות", "קיצוץ רוחבי בסעיפי רווחה" ו"הפחתת שימוש בחשמל ומיזוג בתחנות" (דה מרקר, 23.08.2007). זה לא שאין מקום להתייעלות, אלא שהתייעלות אמיתית מצריכה תוספת תקציבים מאסיבית לצורך השקעה בתשתיות וקליטת עובדים נוספים, במקביל לשיתוף דמוקרטי של העובדים, והנוסעים והתושבים באזורים הרלוונטיים, באופן פעיל בתהליך התכנון. אבל זה ממש לא מה שמתוכנן עבור הרכבת.

על רקע העובדה שהתחבורה הציבורית בארץ סובלת מתת־פיתוח והדבר גם משפיע על המשק, הושקו בשנים האחרונות תוכניות בסיסיות ומעוכבות לפיתוח תשתיות, גם עבור רכבת קלה, אבל הכיוון הוא לעשות זאת בפחות משאבים יחסית ובסטנדרט תנאי שירות ועבודה מינימלי. כדאי ללמוד מהניסיון של הפרטת הרכבות בבריטניה החל משנת 1993, ולראות עד כמה מסוכנת לבטיחות ועד כמה גרועה ללקוחות יכולה להיות ההעברה של שירות ציבורי לידיים פרטיות.

עובדי הרכבת מקפלים את ההנהלה

בדצמבר 2000 שבתו עובדי הרכבת באזור דרום במשך שבוע, לאחר שחמישה חברי ועד אזור דרום פוטרו בהוראת ההנהלה ושר התחבורה. טרם הפיטורים הוביל הוועד מאבק מוצלח להעברת עובדי קבלן להעסקה ישירה, הביע התנגדות לתוכניות ההפרטה, ופעל לשיפור תנאי העבודה והשכר — שבניגוד גמור לדברי ההסתה, עבור מרבית עובדי הרכבת, כמו במגזר הציבורי בכלל, מדובר בשכר נמוך ביותר.

במהלך אותה השביתה התארגנו עובדי הרכבת, הקימו אוהל בתחנת לוד ששימש כמטה השביתה ואוייש בכל שעות היממה, אירגנו אסיפות עובדים יומיות, קיימו הפגנות, חסימת רכבות, ופעולות הסברה. הם המשיכו לפעול חרף כל האיומים, ההטרדות והתביעות המשפטיות מצד ההנהלה. תנועת מאבק סוציאליסטי פעלה אז בשטח יחד עם העובדים לחיזוק המאבק. נציגי ועדים ממפעלים שונים באזור הדרום הגיעו כדי להפגין סולידריות — הם הבינו שאם ההנהלה תצליח להיפטר מחברי הוועד, תהיה זאת פגיעה קשה גם בהם, מכיוון שהדבר יקל על שבירת ועדים נוספים.

העובדים אז קיבלו דוגמה חיה להשלכות של מצב שבו ההנהלה מצליחה לברור את נציגי העובדים בהתאם להעדפתה: ועד העובדים הארצי, תחת ההשפעה הדומיננטית של ועד אזור צפון, לא תמך בשובתים. ועד אזור צפון הורכב ממקורבי הנהלה בתפקידים בכירים, ובראשם יו״ר הוועד האזורי והארצי, שאול עוקיש, הממונה על הרווחה, שמשכורתו מקבילה לזו של מנהל אגף. הוועד הדרומי, בראשות מיכה חיון (שהשתכר כמו עובד מהשורה), שלח אז מכתב לעובדי הרכבת בצפון וקרא להם להצטרף לשביתה. העובדים אף תכננו להפיץ אלפי מכתבים דומים לעובדים בענפים אחרים בדרום, אלא שבתוך שבוע השביתה כבר ניצחה לאחר שההנהלה התקפלה והעובדים הוחזרו לעבודה.

בחודש מרץ 2005, כשניסתה ההנהלה לפטר את יו״ר ועד העובדים בדימונה דאז, אהרון כהן, פתחו עובדי התחנה מיידית בשביתה וההנהלה התקפלה.

הנהגת ההסתדרות הכללית מכרה את העובדים

במחצית הראשונה של שנת 2007 נקטו עובדי הרכבת ברמה הארצית בצעדי שביתה ועיצומים נגד תוכניות הפיטורים, נגד הריבוי בחוזים אישיים ונגד אי־חידוש החוזה הקיבוצי. פעולות העובדים עיכבו את התוכניות. אבל, בחלוף חודשים ספורים, לאחר שהובטחו לראשי ועד העובדים הארצי הטבות שונות במשמעות דמי־שתיקה, נחתם בחודש מרץ השנה הסכם קיבוצי, שכולל הסכמה לפיטורים/פרישה של 150 עובדים (כשלב מקדים לפיטורים נוספים) עד סוף השנה, ובעצם להכנסה של יותר עובדי קבלן וכ״א במקומם.

ההסכם נחתם על־ידי ראש איגוד עובדי התחבורה והתובלה, אבי אדרי, מבלי שלעובדים תהיה כל מילה בעניין. מבין המפוטרים/מופרשים, 18 אמורים להיות מתחנת דימונה. ההנהלה שחיכתה לזמן המתאים בשביל לנסות להיפטר מהיו״ר־לשעבר אהרון כהן, הפכה אותו לראשון המפוטרים, והעובדים שוב פתחו מיידית בשביתה — שבינתיים, כפי שכבר דיווחנו, הופסקה בלחץ איומי בית הדין לעבודה ובהיעדר גיבוי מצד הנהגת ההסתדרות, וזאת למרות הסולידריות המרשימה מצד ועדים בדרום ומאות תושבים. סגן יו״ר הוועד הארצי, מיכה חיון, הוא זה שלמרבה הצער מסר לבית הדין לעבודה תצהיר לפיו העובדים לא קיבלו אישור מההסתדרות.

בשיחה עם אהרון כהן, שאלנו אותו מהי הסיבה להתקפה האישית עליו, והוא הסביר: "יודעים שאני מנהיג עובדים, יודעים גם שאני בנאדם כנה וישר. הם ניסו לקנות אותי בכל מיני דרכים במשך השנים, אבל אני לא נכנעתי. הייתי יו״ר ועד העובדים בעבר, לכן הם רוצים לסלק אותי לפני שהם מתחילים את מסע הפיטורים הגדול, הם יודעים שאני אתנגד". הוא מספר על התירוצים הרשמיים לפיטוריו: "את ההודעה על הפיטורים קיבלתי באמצע יום עבודה. הורידו אותי מהרכבת ושלחו אותי עם מונית להנהלה, שם קיבלתי את מכתב הפיטורים. הם טוענים שלא הגעתי לימי עיון, שזה שקר. הם טוענים שלקחתי ימי מחלה בלי להצהיר על כך ב־1994 וב־1995, מה שגם לא נכון. לקחתי עו״ד פרטי, שייצג אותי בשימוע על הפיטורים, כי אני לא יכול לסמוך על העו״ד של ההסתדרות הכללית" (08.06).

ביורוקרטיה או הנהגה

שוחחנו בטלפון עם יו״ר חדר המצב והאחראי על תיק סכסוכי העבודה בהסתדרות, ג׳יהאד עקל (סיעת חד״ש), כדי לברר מדוע חדר המצב לא מגבה את העובדים. עקל טען שלא שמע על שום מאבק ספציפי בדימונה, והוסיף כי "הם לא פנו בכלל, אני אחראי על תיק סכסוכי עבודה ולא קיבלתי שום פנייה מהם" (8.6). הופתענו. בתגובה לביקורת על עופר עיני בשל חוסר הגיבוי לעובדים, אמר עקל — שלקראת הבחירות האחרונות בהסתדרות קרא בשם סיעתו להצביע עבור עיני (אל־איתחאד, 15.05.2007) — ש"זה לא צריך להיות עופר עיני, זה צריך להיות מי שאחראי על התיק [אבי אדרי], אז אני אבדוק את העניין", כאילו מדובר היה בעניין טכני.

מאוחר יותר התקשרנו גם ליו״ר מרחב הנגב המרכזי, יוסי הובר (סיעת עוגנים), שכיהן בעבר כיו״ר ועד עובדי "פריקלאס", וניסינו לברר אם לפחות הנהגת המרחב תומכת בעובדים. התשובה הייתה ברורה: "ההסתדרות חתמה, אמנם לא המרחב, אבל ההסתדרות, אז נראה לך שהסתדרות תלך נגד הסתדרות?" (12.6). למרות זאת, הוא תיאר את עמדתו לגבי השביתה:

"באתי ואמרתי לעובדים ביום חמישי לפני שבועיים שאני קודם כל מזדהה עם העובדים. ברגע שיש התייעלות בכול מקום עבודה, ובמיוחד בהתחשב בכך שאני יו״ר ועד לשעבר, זה מאוד מפריע וכואב לי... הסברתי שם: חברים, קודם כל תחזרו לעבודה, כי אני ידעתי מה יקרה; והרי מה קרה, באו כל מיני אנשים שחשבו שיוכלו להוביל מאבק, שבצעדים שהם הציעו בסך הכול גרמו לכך שהוציאו צווי מניעה נגד העובדים האלה, והעובדים חזרו מקופלים בהתאם להוראת בית הדין לעבודה. אז מה? אני באתי באותו יום חמישי ואמרתי: חברים, אתם תחזרו לעבודה, כי אני יודע בדיוק מה יקרה, ההנהלה תוציא צווי מניעה, וצווי המניעה יכפו עליכם לחזור לעבודה אחרי 4–5 ימים שהסבתם נזק, תחזרו מקופלים וזה לא נחמד. לכן באותו יום לא הייתי כל כך פופולרי, על אף שאני מנהיג עובדים, ואמרתי חברים, אתם תחזרו לעבודה, ואני במקביל אלך ואבדוק ואראה מה אפשר לעשות. היו שם כל מיני דמויות למיניהן ששילהבו את העניין שצריך להמשיך במאבק באופן הזה..."

"אבל איזו אלטרנטיבה הייתה להם?", שאלנו והובר ענה: "איזו אלטרנטיבה הייתה להם עכשיו? שבית הדין קיפל אותם, החזיר אותם לעבודה בזנב מקופל?" הסברנו שלא בית הדין קיפל אותם, ולראיה הם המשיכו בשביתה כמה ימים למרות איומי בית הדין, אבל, התעקשנו, "מאחר והם לא קיבלו גיבוי מההסתדרות, הם נאלצו, בגלל שהם היו מבודדים, להמשיך במאבק בינתיים בדרכים אחרות". להובר לא הייתה תגובה לטענה זו וגם הוא הפנה אותנו לדבר עם מחזיק תיק התחבורה והתובלה מטעם הוועד הפועל, אבי אדרי. לא מצאנו טעם בשיחה עם אדרי, שבטח היה מפנה אותנו לעיני.

ההסתדרות הלאומית היא לא אלטרנטיבה

אהרון כהן: "איך ההסתדרות יכולה לייצג אותנו אם הם הולכים נגדנו? הם לא מוכנים לתת לנו גיבוי כי הם נותנים יד לתוכנית ההנהלה לפטר 300 עובדים ברכבת ישראל... בנימין סאסי, סמנכ״ל הלוגיסטיקה ברכבת הודיע בדיון בבית הדין לעבודה, כי ברגע שהרכבת הראשונה תצא מתחנת דימונה, מנכ״ל הרכבת יגיע כדי לפתור את כל בעיות העובדים בתחנה, אבל איש לא הגיע. לא ייתכן שהעובדים יושפלו ככה ולא יזכו לשום גיבוי מצד ההסתדרות".

אהרון מבהיר כי כל הוועדים במרחב הנגב תומכים במאבק. "יו״ר ועד עובדי רותם אמפרט, שמעון סבן, ויו״ר מועצת העובדים במפעלי ים המלח, ארמונד לנקרי, הצהירו במוצ״ש האחרון (7.6), כי אם אני או כל עובד אחר יפוטר, הם ימנעו את כניסת הרכבות למפעלים. כל הוועדים במרחב הנגב הודיעו כי יעברו להסתדרות הלאומית, אם ההסתדרות הכללית לא תיתן גיבוי למאבק שלנו".

ההסתדרות הלאומית, גם אם היא מנסה להרוויח מהזעם שחשים עובדים רבים כלפי הנהגת ההסתדרות הכללית, היא לא אלטרנטיבה עבור העובדים, אלא ירייה ברגל. ההסתדרות הלאומית, שהובלה בעבר על־ידי פוליטיקאים מושחתים כמו הירשזון וליברמן, הוקמה מלכתחילה כארגון לאומני שהתגאה בהתנגדותו לשביתות. מעבר העובדים להסתדרות הלאומית עשוי לפגוע קשות ברמת ההתארגנות ובכוח של אותם עובדים. סיכויי הוועדים שיעברו להוביל שינוי מהותי באופי ההסתדרות הלאומית הם אפסיים, לא רק בגלל המנגנון, אלא גם בגלל שהם יפרידו עצמם מהכוח המאורגן הגדול ביותר של העובדים בישראל. מהלך כזה יחליש גם את כוחם של העובדים שיוותרו מאחור בהסתדרות הכללית, ושיצטרכו להיאבק בכוחות מוחלשים כדי לשנותה.

צריך להחליף את ההנהגה

האופציה האפקטיבית ביותר שבה יכולים לבחור הוועדים המורדים היא לארגן אופוזיציה בתוך ההסתדרות הכללית ולהוביל מערכה רצינית למען החלפת הנהגת ההסתדרות והפיכת ההסתדרות הכללית כולה להתאגדות עובדים לוחמנית, דמוקרטית ויוזמת, שתגן על האינטרסים של כלל מעמד העובדים. שינוי כזה מצריך יותר מחילופי בעלי־תפקידים. הוא מצריך אג׳נדה אלטרנטיבית ברורה וגיוס רחב של כמה שיותר קבוצות עובדים למאבק.

תנועת מאבק סוציאליסטי קוראת לוועדים המורדים מהדרום להיאבק למען אופוזיציה בהסתדרות על בסיס הקווים הבאים:

ראו גם:

• ההפרטה הורידה את הרכבת מהפסים — כתבה מעיתון "המאבק" בשנת 2001 על ההשלכות ההרסניות של הפרטת הרכבת בבריטניה.