בעוד חסידי ההפרטה טוענים שהעברת הרכבת לידיים פרטיות תוריד את הנטל הכלכלי מהציבור ותשפר את השירות, דוגמאות רבות מראות בדיוק את ההפך.

מקרה המבחן הבריטי, למשל, הוא אחת הדוגמאות הבולטות המשמשות תמרור אזהרה מפני השלכות ההפרטה. לאחר ההפרטה בשנות ה־90' הידרדרו שירותי הרכבת בבריטניה והנוסעים נאלצו לסבול מהתייקרויות, איחורים כרוניים, תקלות רבות והזנחת תשתיות שהביאה לתאונות קטלניות — ההפך הגמור ממה שמנסים לשווק נציגי ההנהלה, הממשלה וחסידי ההפרטה.

ביום שלישי האחרון, ה־14 בפברואר, הגיעו פעילי מאבק סוציאליסטי להפגין סולידריות עם עובדי הרכבת, הפעם בבית־הדין האזורי לעבודה בתל־אביב. בית־הדין התייצב באופן בוטה לצד ההנהלה והממשלה כאשר הגדיר כ"בלתי חוקית" את שביתת המגננה שבה פתחו העובדים מיד לאחר השביתה הכללית נגד ההעסקה הקבלנית במשק. על ראשי הוועד הוטלו קנסות דרקוניים.

כתוצאה מכבילת ידי העובדים וגם מהעובדה שההסתדרות לא הגיבה בעוצמה נגד ההתקפות על עובדי הרכבת, לא חלפו יומיים ושר התחבורה, ישראל כץ, הודיע ליו״ר ההסתדרות, עופר עיני, כי בתוך שבועיים הוא מוציא את הרכבת ל"מיקור חוץ" בכל מקרה (בפועל הצעד בוצע כבר בתוך שלושה ימים). אלה הם צעדי הבריונות האמיתיים!

יו״ר ועד העובדים, גילה אדרעי, הסבירה בשיחה איתנו כי "אם נרשה להוציא את התחזוקה להפרטה, כל הידע שנצבר יתמוסס לו. הבטיחות תרד כי כל סַפָּק שאת מביאה הוא לא פילנתרופ, הוא ירצה להרוויח, והדבר יעלה למשל בחלפים זולים יותר ובפחות בדקים. על זה המלחמה: להשאיר את הרכבת כתשתית ציבורית שלמה".

המלחמה על העבודה המאורגנת

ההנהלה והממשלה תוקפות את כוחם המאורגן של העובדים, המאפשר לבלום את תוכניות ההפרטה והפגיעה בעובדים ובכך להגן על האינטרסים הרחבים של העובדים ולמעשה גם של ציבור הנוסעים הרחב. העבודה המאורגנת היא אחד הכלים המרכזיים להילחם בהתקפות על תנאי המחייה שלנו.

גילה מבהירה כי "אנחנו לא מרוויחים משכורות בשמיים כמו הנהלת הרכבת. זה לא בונוסים של 200,000 שקל שהם מקבלים על פרישה כשהם מסיימים את התפקיד אחרי שעשו טעויות. קרן ההשתלמות שלנו לא מגיעה לסכומים האלה גם אחרי שבע שנים. יש פה עובדים בדור ב' עם השלמה לשכר מינימום, שלא מרגישים עלייה בדרגות גם אחרי שש שנים. על זה אנחנו נלחמים, שלכל בית יהיה מקום עבודה עם תנאים סוציאליים, זה לא בשמיים".

יו״ר דירקטוריון הרכבת, אוֹרי יוגב, סיכם בעבר את תקופת כהונתו כממונה על אגף התקציבים באוצר ואמר כי "צריך לשנות את דרך החשיבה בכל התחומים. להפריט את החינוך, את הבריאות, את בתי הכלא, את המתנ״סים, את הטיפול הסוציאלי; בקיצור, כל מה שזז... הבעיה העיקרית מבחינה זו היא העובדים המאורגנים". הציטוט הזה אומר הכול באשר לכוונות האמיתיות של ההנהלה והממשלה.

להתחיל להפעיל את מטה המאבק נגד הפרטת התחבורה

מול ההסתה האגרסיווית מצד התקשורת הממסדית, הנהלת הרכבת והממשלה נגד עובדי הרכבת, והניסיון לצייר אותם כחבורה של בריונים, וליצור דה־לגיטימציה ציבורית למאבק, ההסתדרות צריכה להוביל קמפיין נרחב שיכלול הסברה תקשורתית, אסיפות עובדים והפגנות, אשר יצביעו על סכנות ההפרטה וההשלכות של התקפות הממשלה על כלל מעמד העובדים.

עד כה, עיני מצדו עושה בדיוק את ההפך ופועל לריסון המאבק, במקום למתן גיבוי חד־משמעי לעובדים ולהטלת כל כובד משקלה של ההסתדרות להגנתם. הוא הכריז על הפקעת סמכויות ניהול הצעדים הארגוניים והמו״מ מידי הוועד, ונמנע בינתיים מלהפגין את כוחה של ההסתדרות מול ההתקפה הברוטאלית של שר התחבורה. במצב זה, העובדים צריכים לדרוש מהנהגת ההסתדרות לא רק להחריף צעדים ארגוניים, עד כדי שביתת אזהרה כללית במשק, אלא גם לאפשר להם מיידית לנהל את מאבקם בתיאום עם שאר הוועדים באיגוד התחבורה, ולהביא כל הסכם שיושג לאישור העובדים.

יש צורך דחוף להתחיל להפעיל את מטה המאבק המשותף נגד הפרטה, שהקימו בדצמבר ועדי עובדים מאיגוד התחבורה ואשר נותר עד כה רדום. יש להרחיב את המאבק, תוך שיתוף־פעולה עם ארגוני עובדים נוספים וארגונים חברתיים, להגנת עובדי הרכבת, לעצירת כל תוכניות ההפרטה, לחיסול ההעסקה הקבלנית, להורדת יוקר המחייה ולמלחמה אמיתית בעוני.