1
בורגנים ופרולטרים

דברי־ימיה של כל חברה עד כה הם דברי הימים של מלחמת מעמדות.
בן־חורין ועבד, פאטריצי ופלבאי, בארון וצמית, אומן ושוליה, בקיצור מדכאים ומדוכאים ניצבו זה מול זה בניגוד מתמיד, ניהלו מאבק בלתי פוסק, עתים נסתר, עתים גלוי, מאבק שנסתיים כל פעם בשינוי המהפכני של כל החברה כולה או בשקיעתם המשותפת של כל המעמדות הנאבקים.
בתקופות קודמות של ההיסטוריה מוצאים אנו כמעט בכל מקום התפלגות גמורה של החברה למעמדות שונים, דירוג רבגוני של מעמדות חברתיים. ברומא העתיקה מוצאים אנו פטריצים, אבירים, פלבאים, עבדים; בימי־הביניים — אדונים, פאודלים, ואסאלים, אומנים, שוליות, צמיתים. כמעט בכולם אנו מוצאים גם חלוקות פנימיות.
החברה הבורגנית המודרנית, אשר קמה ונהייתה מתוך שקיעתה של החברה הפאודלית, לא ביטלה את הניגודים המעמדיים. היא אך העלתה מעמדות חדשים, תנאי דיכוי חדשים, צורות מאבק חדשות, במקום הישנים.
אולם תקופתנו, תקופתה של הבורגנות, מצטיינת בכך שעשתה את ניגודי המעמדות פשוטים יותר. החברה כולה מתפלגת והולכת לשני מחנות־אויבים גדולים, לשני מעמדות גדולים, הניצבים במשרים זב כנגד זה: בורגנות ופרולטריון.
מקרב הצמיתים של ימי־הביניים באו תושבי־הפרברים של הערים הראשונות; מתוך תושבי־פרברים אלה התפתחו יסודותיה הראשונים של הבורגנות.
גילוי אמריקה והקפת אפריקה בדרכי־ים יצרו כר־פעולה חדש לבורגנות העולה. ישובה הקולוניאלי של אמריקה, שוקי הודו המזרחית וסין, ריבוי אמצעי־החליפין והסחורות בכלל, נתנו למסחר, לספנות, לתעשייה תנופה שלא נודעה כמותה, ומתוך כך התחוללה התפתחות מהירה של היסוד המהפכני בקרב החברה הפיאודלית המתפוררת.
השיטה הפאודלית שתחתה הייצור התעשייתי היה תחום בגילדות סגורות, לא היה בה עוד כדי לספק את הביקוש המתרבה ע״י השווקים החדשים.
המאנופקטורה ירשה את מקומה. מעמד הביניים התעשייתי דחק את רגליהם של אומני־הגילדות; חלוקת־העבודה בין איגודי הגילדות השונים נתבטלה מפני חלוקת־העבודה בכל בית מלאכה נפרד.
אף השווקים המשיכו להתרחב בלי הרף. בלי הרף גדל הביקוש. גם המאנופקטורה לא היה בה עוד. מתוך כך חוללו הקיטור והמכונה מהפכה בייצור התעשייתי. את מקום המאנופרטורה החליפה התעשייה הגדולה המודרנית, במקום מעמד הביניים התעשייתי באו המיליונרים התעשייתיים, ראשיהם של צבאות תעשייה שלמים, הבורגנים המודרניים.
התעשייה הגדולה כוננה את השוק העולמי, אשר גילוי אמריקה הכשיר עבורו את הקרקע. השוק העולמי הביא לידי התפתחות שלא־תשוער של המסחר, הספנות והתחבורה היבשתית. זו השפיעה השפעה חוזרת על התרחבות התעשייה. וככל שנתרחבו התעשייה, המסחר, הספנות, מסילות־הברזל, כן התפתחה הבורגנות, הרבתה את הונה, תחקה לקרן זווית, את על המעמדות שנשתיירו מימי הביניים.
רואים אנו אפוא כי הבורגנות המודרנית עצמה היא פרי של תהליך־התפתחות ממושך, של שורת תמורות באופן־הייצור־והחליפין.
כל אחד משלבי־ההתפתחות הללו של הבורגנות נתלוותה לו התקדמות פוליטית מתאימה של מעמד זה. מעמד מדוכא בשלטון האדונים הפאודלים, התאגדות מזוינת בעלת שלטון עצמי בערים המתפתחות של ימי־הביניים; פה רפובליקה עירונית בלתי־תלויה (כמו באיטליה וגרמניה), שם מעמד שלישי חייב־מסים בתקופת המונרכיה (כמו בצרפת), אחר־כך, בתקופת המאמופקטורה, משמשים משקל־שכנגד לאצולה בשרות המונרכיה הסמי־פיאודלית או האבסולוטית, ולמעשה, כבשה לעצמה לבסוף הבורגנות את השלטון הפוליטי לחלוטין במדינה הנציגותית המודרנית, עובדה שהיא אבן־יסוד למונרכיות הגדולות. ממשל־המדינה המודרני אינו אלא ועד המנהל את העניינים המשותפים לכלל המעמד הבורגני.
הבורגנות מילאה בהיסטוריה תפקיד מהפכני ביותר.
הבורגנות, בכל מקום בו הגיעה לשלטון, הרסה את כל היחסים הפאודלים, הפאטריאוכליים, האידליים. היא שניתקה בלי־רחם את כל הקשרים הפאודאליים הרבגוניים, שקשרו את האדם לאדוניו הטבעיים, ולא הותירה שום קשר בין איש לרעהו זולת האינטרס העירום, זולת "תשלום־המזומנים" חסר הרגש. את חרדת־הקודש של דביקות־המסתורין, ההתלהבות האבירית, העצבות הקרתנית, טיבעה במים הקרים של החשבון האנוכי. את הכבוד האישי המירה בערך־החליפין, במקום החירויות הרבות המעוגנות באמנות זכויות, כוננה את החירות האחת והיחידה, חירות־המסחר נטולת המצפון. בקיצור, תחת ניצול מוסווה באשליות דתיות ופוליטיות כוננה את הניצול הגלוי, חסר־הבושה, הישיר וחסר־העקבות.
הבורגנות עירטלה מזיו־הקדושה את כל מעללי־האדם, שעד כה נערצים היו ומעוררים יראת־כבוד. היא הפכה את הרופא, את המשפטן, את הכומר, את הפייטן, את איש המדע לשכירים המקבלים שכרם מידיה.
הבורגנות קרעה מעל יחסי המשפחה את צעיף הסנטימנט והעמידה אותם על יחסי ממון צרופים.
הבורגנות הראתה איך האנרגיה המתפרצת של ימ־הביניים, שריאקציונרים כה מעריצים, מצאה את משלימתה בחסר־מעש עצל. היא שהוכיחה לראשונה מה עשויה לחולל פעולת בני אדם. היא השיגה הישגים העולים בהתפעלות שהם מעוררים על הפירמידות המצריות, תעלות־המים הרומיות ו הקתדרלות הגוטיות. היא ערכה מסעות שהטילו צל על נדידות־העמים הגדולות ומסעי־הצלב.
קיומה של הבורגנות מחייב מהפכה מתמדת באמצעי־הייצור, ומכאן ביחסי־הייצור, כלומר במכלול היחסים החברתיים. בניגוד לכך, שמירה קפדנית על אופן הייצור הישן היתה תנאי־הקיום הראשון לכל המעמדות התעשייתיים הקודמים. הפיכה מתמדת של הייצור; התערערות הבלתי פוסקת של כל הנסיבות החברתיות; אי־וודאות מתמדת, חוסר־יציבות מתמיד, מבדילות את תקופת הבורגנות מכל התקופות הקודמות. כל היחסים המקובעים שהעלו חלודה, על שובל הדיעות הקדומות וההשקפות הישנות מתפוררים, וכל שנולדו מקרוב מתיישנים בטרם תהא להם שהות להתאבן. כל המגובש מתנדף, כל הקדוש נעשה חולין, והאדם נאלץ לבסוף להתמודד בעיניים פקוחות עם תנאי־חייו כפי שהם ויחסיו עם בני־מינו.
הצורך להרחיב את שווקיה מריץ את הבורגנות על פני כל כדור הארץ. היא מוכרחה לבנות לה קן בכל מקום, לתקוע יתד בכל מקום, לקשור קשרים בכל מקום.
על ידי ניצול השוק העולמי שיוותה הבורגנות צורה קוסמופוליטית לייצור ולצריכה בכל הארצות. לדאבון־לבם הרב של הריאקציונים שימטה את הקרקע הלאומית מתחת רגליה של התעשייה. התעשיות הלאומיות הישנות נהרסו, ועודן נהרסות יום־יום. הן נדחקות מפני תעשיות חדשות, שהקמתן היא שאלת־קיום לכל האומות התרבותיות, מפני תעשיות ששוב אינן מעבדות חומרי־גלם מקומיים, אלא חומרי־גלם מן האזורים המרוחקים ביותר, עושר מוצריהן נצרכים לא בארץ־המכורה בלבד, אלא בכל חלקי־תבל כולם. במקום הצרכים הישנים, שסופקו על־ידי תוצרת הארץ, באים צרכים חדשים, התובעים סיפוקן ממוצרים של ארצות ואקלימים רחוקים. תחת ההסתפקות העצמית וההסתגרות הישנה, המקומית והלאומית, מופיעה התקשרות רב־צדדית ותלות־הדדית בין האומות. וכמו בייצור־החומרי, כן גם בייצור הרוחני. היצירות הרוחניות של האומות השונות נעשו נחלת־הכלל. החד־צדדיות והצרות הלאומיות יוצאות יותר ויותר מגדר האפשר, ומתוך הספרויות הלאומיות והמקומיות הרבות מתהווה והולכת ספרות־עולמית.
על־ידי שכלולם המהיר של כל מכשירי־הייצור, על ידי קשרי־התחבורה שהוקלו לאין־שיעור, סוחפת הבורגנות את כל האומות, גם את הברבריות שבהן, לתוך מעגל־הציוויליזציה. המחירים הזולים של סחורותיה הם הארטילריה הכבדה בה היא מנתצת את כל חומות־סין עד היסוד, בה היא מכניעה את שנאת־הזרים העקשנית ביותר של הברברים. היא כופה את כל האומות לסגל לעצמן את אופן־הייצור של הבורגנות, אם אין ברצונן לעבור מן העולם; היא כופה עליהן להנהיג בביתן הן מה שמכונה בשם ציוויליזציה, כלומר להיות בורגנים בעצמם. בקיצור, היא יוצרת עולם
בצלמה ובדמותה.
הבורגנות הכפיפה את הכפר לשלטון הערים. היא הקימה ערים גדולות ועצומות, הגדילה במידה רבה את שיעור האוכלוסייה העירונית לעומת הכפרית ונמצאה עוקרת חלק ניכר של האוכלוסייה מן הטמטום של חיי־הכפר. כשם שיצרה תלות של הכפר בעיר, כן יצרה תלות של הארצות הברבריות והברבריות־למחצה בארצות־הציויליזציה, של אומות־איכרים באומות־בורגנים, של המזרח במערב.
הבורגנות מבטלת יותר ויותר את פיצולם של אמצעי־הייצור, הקניין והאוכלוסייה. היא צופפה את האוכלוסייה, ריכזה את אמצעי־הייצור, והפקידה את הקניין בידי מעטים. התוצאה ההכרחית מכל אלה היתה הצנטרנליזאציה־המדינית. פרובינציות עצמאיות, או מקושרות בקשרי־ברית רופפים, בלבד, בעלות אינטרסים, חוקים, ממשלות ומכסים שונים לוכדו יחד לאומה אחת, עם ממשלה אחת, חוק אחד, אינטרס מעמדי לאומי אחד וגבול־מכס אחד.
הבורגנות, תחת שלטונה, שימיו כמאה שנים בלבד, בראה כוחות ייצור עצומים יותר משכל הדורות הקודמים גם יחד. שעבוד כוחות־הטבע, מכונות, יישומים תעשייתיים וחקלאיים של הכימיה, ספינות־קיטור, מסילות־ברזל, טלגרף חשמלי, הכשרת חבלי־ארץ שלמים לעיבוד חקלאי, הכשרת הנהרות לשייט־ספינות, אוכלוסיות שלמות, אשר צצו ועלו כאילו מן האדמה — איזו מאה מן המאות הקודמות העלתה בדעתה שכוחות־ייצור כאלה חבויים בחיק העבודה החברתית?
ראינו, אפוא: אמצעי־הייצור והחליפין שעל יסודם קמה ונהייתה הבורגנות, נוצרו בחברה הפאודלית. בדרגת־התפתחות מסוימת של אמצעי־ייצור־והחליפין אלה שוב לא הלמו עוד יחסי־ייצור־והחליפין של החברה הפאודלית, הארגון הפיאודלי של החקלאות והמנפקטורה, בקיצור, יחסי הקניין הפאודלים לא הלמו עוד את כוחות הייצור שזה מכבר התפתחו. הם בלמו את הייצור תחת לקדם אותו. אחד אחד נהפכו הם לכבלים. מן ההכרח היה לנפצם, והם נופצו.
במקומם באה התחרות החופשית, בלווית החוקה החברתית והמדינית ההולמת אותה, בלווית השלטון הכלכלי והמדיני של מעמד הבורגנות.
תנועה דומה מתחוללת לנגד עינינו. יחסי־הייצור־והחליפין הבורגניים, יחסי הקניין הבורגניים, החברה הבורגנית המודרנית, שהקימה בלהטיה אמצעי־ייצור וחליפין עצומים כל כך, דומה לאותו קוסם ששוב אין לו שליטה על כוחות־השאול שהעלה באוב. לרבים תולדות התעשייה והמסחר אינם אלא תולדות המרידה של כוחות־הייצור המודרניים, ביחסי־הקניין שהם צורך־חיים לבורגנות ולשלטונה. די להזכיר את משברי־המסחר, אשר בהתחדשם לעתים מזומנות הם מאיימים יותר ויותר על קיומה של החברה הבורגנית כולה. במשברי מסחר אלה נהרס בהתמדה לא רק חלק גדול של המוצרים המוגמרים, אלא אפילו חלק גדול מכוחות־הייצור שכבר נבראו. עם המשברים פורצת מגיפה חברתית, שהיתה נראית לכל התקופות הקודמות כדבר נטול הגיון, מגפת עודף־הייצור. החברה מוצאת את עצמה פתאום מוחזרת למצב של ברבריות ארעית; רעב, מלחמת־השמד כללית, כאילו נטלו ממנה כל אמצעי־המחייה; התעשייה, המסחר, כאילו נהרסו – ומפני מה? מפני שיש לה ציוויליזציה למעלה מן המידה, אמצעי־מחייה למעלה מן המידה, תעשייה למעלה מן המידה, מסחר למעלה מן המידה, כוחות הייצור, העומדים לרשותה, שוב אינם משמשים לקידום יחסי הקניין הבורגניים; להפך, הם נתעצמו מדי עבור יחסים אלה, הבולמים אותם, ואך מתגברים הם על מכשול זה, הרי הם מטילים ערבוביה בכל החברה הבורגנית, מסכנים את קיומו של הקניין הבורגני. היחסים הבורגנים נהיו צרים מהכיל את כל העושר שיצרו. בכוח מה מתבגרת הבורגנות על המשברים? מצד אחד, על־ידי השמדה כפויה של כוחות־ייצור מרובים; מצד שני, על־ידי כיבוש שווקים חדשים ועל־ידי ניצולם היסודי יותר של השווקים הישנים. כלומר, על־ידי שהיא סוללת את הדרך למשברים כוללים ועצומים יותר ומצמצמת את האמצעים למניעת משברים.
כלי־הנשק, שבהם הכריעה הבורגנות את הפאודליזם, מכוונים מעתה נגד הבורגנות עצמה.
אולם הבורגנות לא זו בלבד שחישלה את כלי־הנשק המביאים עליה כליה; היא גם העמידה את האנשים העתידים לאחוז בכלי־נשק אלה, את הפועלים המודרניים, את הפרולטרים.
ככל שמתפתחת הבורגנות, כלומר ההון, כן מתפתח הפרולטריון, מעמד הפועלים המודרניים, שאין להם קיום אלא כל זמן שהם מוצאים עבודה, ואין הם מוצאים עבודה אלא כל זמן שעבודתם מרבה את ההון. פועלים אלה האנוסים למכור עצמם אחד־אחד הם סחורה ככל חפץ סחיר אחר, וכמוהו מופקרים הם לכל חליפות התחרות, לכל תנודות השוק.
עם התרחבות מערכת המכונות ועם חלוקת־העבודה, קיפחה עבודת הפרולטרים כל אופי עצמאי, ומתוך כך כל טעם בעיני הפועל. הוא נעשה ספח בלבד למכונה, שאין נתבעת ממנו אלא תנועת־היד הפשוטה ביותר, החדגונית ביותר, הנלמדת בקלות יתירה. ההוצאות לייצור הפועל מצטמצמות אפוא כמעט לצורכי המחייה בלבד, הדרושים לו לקיומו ולהמשכיות מינו. אולם מחירה של סחורה, ולכן גם של כח העבודה, שווה להוצאות־הייצור שלה. לכן ככל שגדל המיאוס בעבודה, כך מתמעט שכרה. יתר־על־כן, ככל שמתרחבת מערכת־המכונות וחלוקת־העבודה, כן גדלה גם כמות העבודה אם על־ידי ריבוי שעות־העבודה, אם על־ידי ריבוי העבודה הנדרשת בזמן מסוים על־ידי התנועה המואצת של המכונות וכו'.
התעשייה המודרנית הפכה את בית־המלאכה הקטן של האומן הפטריארכאלי לבית־החרושת הגדול של בעלי־ההון התעשייתי. המוני־פועלים, הדחוסים בבית־החרושת, מאורגנים כחיילים. כחיילי תעשייה פשוטים כפופים הם להירארכיה שלמה של סמלים וקצינים, אין הם עבדים רק למעמד־הבורגנות, למדינת הבורגנות; יום־יום, שעה־שעה משועבדים הם למכונה, למשגיח ובעיקר לבורגני־החרשתן היחיד עצמו. עריצות זו, ככל שהיא גלויה בכוונות הרווח שלה, כך היא קנטרנית, שנואה וממררת יותר.
ככל שעבודת־הכפיים מצריכה פחות מיומנות ופחות כוח־שרירים, כלומר, ככל שמתפתחת התעשייה המודרנית, כן נדחקת עבודת הגברים מפני עבודת הנשים והילדים. הבדלי מין וגיל שוב אין נודעת להם כל חשיבות חברתית לגבי מעמד־הפועלים. אין קיימים אלא מכשירי עבודה בלבד, שמחירם שונה בהתאם לגיל ולמין.
משהושלם ניצולו של הפועל על־ידי בעל־התעשייה כדי כך, שהוא מקבל שכר־עבודתו במזומנים, עטים עליו שאר חלקי הבורגנות, בעל־הבית, החנווני, המשכונאי וכו'.
שכבות־הביניים הנמוכות שהיו קיימות עד כה, בעלי התעשייה הזעירים, הסוחרים הזעירים, בעלי המלאכה והאיכרים, כל המעמדות הללו יורדים לשפל מדרגת הפרולטריון, חלקם משום שהונם המועט אינו מספיק לתפעול התעשייה הגדולה ומוכרע על־ידי תחרות בעלי־ההון הגדולים, וחלקם משום שניטל ערכה של מיומנותם מחמת צורות־הייצור החדשות. כך מתגבש הפרולטריון מכל שכבות האוכלוסייה.
הפרולטריון עובר שלבי־התפתחות שונים. מלחמתו בבורגנות נפתחת עם ראשית קיומו. תחילה נאבקים הפועלים כבודדים, אחר־כך פועלי בית־חרושת אחד, אחר־כך פועלי ענף־עבודה אחד במקום מסוים, בבורגני היחיד המנצלם במישרין. הם מכוונים אותם כלפי מכשירי הייצור עצמם; הם משמידים את סחורות־החוץ המתחרות, הם מנתצים את המכונות, הם שולחים אש בבתי־החרושת, הם מבקשים לחזור ולכבוש את מעמדו של פועל ימי־הביניים, שעבר מן העולם.
בשלב זה הפועלים הם המון לא מגובש המפוזר על פני כל הארץ ומפורד מחמת תחרות הדדית. התאגדות המונית של הפועלים עדיין אינה תוצאה של התאגדותם העצמית, אלא פרי התאגדותה של הבורגנות, שעדיין מסוגלת לפי שעה, להניע את הפרולטריון כולו לשם השגת המטרות הפוליטיות שלה עצמה. בשלב זה נלחמים אפוא הפרולטרים לא באויביהם, אלא באויבי אויביהם, בשרידי המונרכיה האבסולוטית, בבעלי־הקרקעות, בבורגנים שאינם בעלי־תעשייה, בבורגנים־הזעירים. כל התנועה ההיסטורית מרוכזת אפוא בידי הבורגנות; כל ניצחון, שיושג בדרך זו, הוא ניצחונה של הבורגנות.
אך עם התפתחותה של התעשייה, לא זו בלבד שמתרבה הפרולטריון; הוא נדחס לריכוזים גדולים יותר, כוחו גדל והולך, והוא חש בו יותר. האינטרסים, תנאי החיים בקרב הפרולטריון משתווים והולכים, הואיל ומערכת־המכונות מטשטשת יותר ויותר את הבדלי־העבודה ומורידה כמעט בכל מקום את השכר לרמה נמוכה יותר. ההתחרות המתבגרת בין הבורגנים לבין עצמם ומשברי־המסחר הנובעים מכך מטלטלים יותר ויותר את שכרם של הפועלים. שכלול המיכון באופן בלתי־פוסק, בקצב גדל והולך, מערער יותר ויותר את יציבות מעמדם בחיים; יותר ויותר לובשות ההתנגשויות בין הפועל הבודד והבורגני הבודד צורת התנגשויות של שני מעמדות. הפועלים מתחילים לכונן בריתות נגד הבורגנות; הם מתלכדים יחדיו להגם על שכר־עבודתם. הם גם מייסדים התאגדויות־של־קבע כדי להצטייד להתקוממויות המתחוללות לעיתים. פה ושם פורץ המאבק בצורת מרידות.
מזמן לזמן מנצחים הפועלים, אך לשעה בלבד. תועלת מאבקיהם אינה בתוצאה המיידית, אלא בהתאגדותם המתרחבת והולכת. מסייעים לה אמצעי־התחבורה המתפתחים, הנוצרים על ידי התעשייה הגדולה ומקשרים פועלים ממקומות שונים. קשר זה לבדו נחוץ כדי לאחד את המאבקים המקומיים הרבים, שאופי אחד להם בכל מקום ומקום, למאבקי אחדכלל־ארצי בין המעמדות. אך כל מאבק מעמדי הוא מאבק פוליטי. ואת ההתאגדות אשר לשם השגתה זקוקים היו הבורגנים של ימי־הביניים למאות שנים, מחמת דרכיהם הכפריות, משיגים הפרולטרים המודרניים, באמצעות מסילות־הברזל, במשך שנים מעטות.
התארגנות זו של הפרולטרים למעמד, ועל־ידי כך למפלגה פוליטית, חוזרת ומתפוררת בכל שעה מחמת ההתחרות שבין הפועלים לבין עצמם, אך תמיד חוזרת היא ומתחדשת והיא חזקה משהייתה, מוצקת משהייתה, אדירה משהייתה. היא כופה את ההכרה באינטרסים מסיימים של הפועלים בצורת־חוק, על־ידי שהיא מנצלת את הפילוגים בקרב הבורגנות. למשל, חוק־עשר־השעות באנגליה.
ההתנגשות בתוך החברה הישנה בכלל, מקדמות בדרכים שונות את מהלך התפתחותו של הפרולטריון. הבורגנות שרויה במאבקים בלתי־פוסקים: ראשית נגד האצולה; אחרי כן נגד אותם חלקים של הבורגנות עצמה שהאינטרסים שלהם נמצאים מנוגדים להתפתחות התעשייה; ובכל עת תמיד נגד הבורגנות של ארצות־חוץ. בכל המאבקים הללו רואה היא הכרח לעצמה לקרוא לפרולטריון, לבקש עזרתו, וכך למשכו לתוך התנועה הפוליטית. היא עצמה נותנת אפוא בידי הפרולטריון את יסודות השכלתה הפוליטית והכללית, כלומר מחמשת את הפרולטריון בנשק שיופנה כלפיה.
חוץ מזה, כאמור, מושלכים, עקב התקדמותה של התעשייה, חלקים שלמים של המעמד השליט לתוך הפרולטריון, או לכל הפחות נשקפת סכנה לתנאי־קיומם. גם הם מקנים לפרולטריון יסודות השכלה לרוב.
לבסוף, משמתקרבת מלחמת המעמדות לידי הכרעה, לובש תהליך־ההתפוררות בתוך המעמד השליט, בתוך החברה הישנה כולה, אופי חריף, מובהק כל־כך, עד שחלק קטן מן המעמד השליט פונה לו עורף ומצטרף אל המעמד המהפכני, הוא המעמד הנושא את העתיד בכפיו. כשם שקודם לכן עבר חלק מן האצולה אל הבורגנות, עובר עתה חלק מן הבורגנות אל הפרולטריון, ובפרט חלק מן האידיאולוגים הבורגניים, שהתעלו כדי הבנה תיאורטית של כל התנועה ההיסטורית.
מכל המעמדות הניצבים כיום פנים אל פנים מול הבורגנות, הפרולטריון לבדו הוא מעמד מהפכני אמיתי. שאר המעמדות שוקעים וכלים בשל התעשייה הגדולה, הפרולטריון הוא עצם יציר־כפיה.
שכבות הביניים, התעשיין הזעיר, הסוחר הזעיר, בעל־המלאכה, האיכר כולם נלחמים בבורגנות, כדי להבטיח את קיומם כשכבות־ביניים מפני הכיליון. אין הם אפוא מהפכניים אלא שמרניים. יתר־על־כן, הם ריאקציוניים, לפי שהם מנסים להחזיר את גלגל־ההיסטוריה לאחור. אם מהפכנים הם, הרי אין הם כך אלא נוכח מעברם הצפוי אל הפרולטריון, הרי מגינים הם לא על האינטרסים שלהם בהווה, אלא על האינטרסים העתידיים שלהם, הרי זונחים את נקודת השקפתם הם, כדי לנקוט את זו של הפרולטריון.

פרולטריון הסחבות, רקב סביל זה של השכבות התחתיות בחברה הישנה, ייתכן ויישאב פה ושם אל תוך התנועה ההיסטורית על־ידי מהפכה פרולטרית, אך לפי כל תנאי־חייו יהא נוטה יותר למכור את עצמו לתככים ריאקציוניים.
תנאי החיים של החברה הישנה אין להם קיום בעצם תנאי־חייו של הפרולטריון. הפרולטר הוא מחוסר־קניין; יחס לאישה ולילדים שוב אין לו דבר עם יחסי־המשפחה הבורגניים; העבודה התעשייתית המודרנית, ההשתעבדות המודרנית להון, אשר אחת היא באנגליה ובצרפת, באמריקה ובגרמניה, הפשיטה אותו מכל אופי לאומי. החוקים, המוסר, הדת, הם לגביו כך וכך משפטים־קדומים בורגניים, שמאחוריהם מסתתרים כך וכך אינטרסים בורגניים.
כל המעמדות הקודמים, אשר כבשו את השלטון, חתרו לשמר את מעמדם החברתי, שזה מכבר רכשו, על־ידי שהיו כופים על כל החברה את תנאי־רכישתם הם. הפרולטרים יכולים לכבוש להם את כוחות־הייצור החברתיים רק על־ידי זה שיבטלו את אופן־ניכוסם עד כה, ובכך את כל אופן הניכוס הקיים. הפרולטרים אין להם דבר משלהם שיש להגן עליו, עליהם להשמיד את כל הביטחונות והערבויות הקודמים לקניין הפרטי.
כל התנועות שעד כה היו תנועות של מיעוטים, או למען האינטרס של מיעוטים. התנועה הפרולטרית היא התנועה העצמית של הרוב העצום לטובת הרוב העצום. הפרולטריון, השכבה התחתונה של החברה הקיימת, לא יוכל להתעורר, לא יוכל לזקוף קומה, בלי שינופץ כל בניין־העל של השכבות המהוות את החברה הרשמית.
מאבק הפרולטריון בבורגנות, אם לא לפי תוכנו הרי לפי צורתו, הוא לכתחילה לאומי, הפרולטריון של כל ארץ וארץ צריך, כמובן, להתמודד תחילה עם הבורגנות שלו־עצמו.
בשעה שתיארנו את השלבים הכלליים ביותר בהתפתחותו של הפרולטריון, עקבנו אחרי מלחמת־אזרחים הסמויה, פחות או יותר, בקרב החברה הקיימת, עד לנקודה שבה היא מתפרצת במהפכה גלויה, והפרולטריון מכונן את שלטונו על־ידי מיגור הבורגנות בכוח הזרוע.
כל חברה עד כה היתה מושתתת, כפי שראינו, על הניגוד בין מעמדות מדכאים ומדוכאים. אולם כדי לדכא מעמד, יש להבטיח לו תנאים שבהם יוכל לפחות להמשיך בחיי־העבדות שלו. הצמית עלה מתוך הצמיתות לדרגת חבר הקומונה, כשם שהעירוני הזעיר עלה לדרגת בורגני תחת עול האבסולוטיזם הפאודלי. כנגד זה הפועל המודרני, במקום שיתקדם מעלה עם התקדמות התעשייה, שוקע הוא העמק ושקוע למטה מתנאי מעמדו־הוא. הפועל נעשה אביון, והאביונות מתפתחת ביתר מהירות אף מן האוכלוסייה והעושר. בכך מתגלה לעין־כל, כי אין הבורגנות מסוגלת להוסיף ולהיות המעמד השליט של החברה ולכפות על החברה את תנאי־החיים של מעמדה כחוק מכונן. אין היא מסוגלת לשלוט, לפי שאינה מסוגלת להבטיח לעבד שלה את קיומו אפילו בגדר עבודתו, לפי שהיא אנוסה לדחוק אותו כדי מצב בו היא נאלצת לכלכלו תחת יכלכל הוא אותה. החברה אינה יכולה עוד לחיות תחת שלטון הבורגנות, כלומר אין חייה מתיישבים עוד עם החברה.
התנאי העיקרי לקיומו ושלטונו של מעמד־הבורגנים הוא צבירת העושר בידי יחידים, היווצרות ההון וריבויו; תנאי להון הוא העבודה־השכירה. העבודה־השכירה עומדת אך ורק על התחרות הפועלים בינם לבין עצמם. ההתקדמות של התעשייה, אשר מקדמתה שלא מרצון היא הבורגנות, ממירה את בידוד הפועלים, תוצאת התחרות, באיחודם המהפכני, תוצאת ההתאגדות. עם התפתחותה של התעשייה הגדולה נשמט אפוא מתחת לרגלי הבורגנות עצם הבסיס שעליו היא מייצרת ורוכשת את המוצרים. הבורגנות מייצרת בראש ובראשונה את קברניה שלה. כליונה ונצחונו של הפרולטריון, משניהם כאחד אין מפלט.


2
פרולטרים וקומוניסטים

מהו היחס של הקומוניסטים אל הפרולטרים בכלל?
הקומוניסטים אינם מהווים מפלגה מיוחדת לעומת שאר מפלגות־הפועלים.
אין להם כל אינטרסים נבדלים מן האינטרסים של כלל הפרולטריון.
אין הם קובעים שום עקרונות מיוחדים שעל־פיהם יבקשו לעצב את התנועה הפרולטרית.
אין הקומוניסטים נבדלים משאר המפלגות הפרולטריות אלא בכך, שמצד אחד מבליטים הם ומפעילים במאבקיהם הלאומיים השונים של הפרולטרים את האינטרסים המשותפים של כלל־הפרולטריון שאינם תלויים בלאומיות, ומצד שני בכך שהם מייצגים תמיד, בשלבי־ההתפתחות השונים, שעובר המאבק בין הפרולטריון לבין הבורגנות, את האינטרס של כלל־התנועה.
הקומוניסטים הם אפוא למעשה החלק הנמרץ ביותר, הדוחף בלי־הרף קדימה, במפלגות־הפועלים של כל הארצות; להם יתרון תיאורטי על פני שאר המוני הפרולטריון בהבנת התנאים, המהלך והתוצאות הכלליות של התנועה הפרולטרית.
המטרה המיידית של הקומוניסטים זהה לזו של כל מפלגות הפרולטריון האחרות; גיבוש הפרולטריון לכדי מעמד, ביטול עליונות הבורגנות, כיבוש כח פוליטי בידי הפרולטריון.
מסקנותיהם התיאורתיות אינן מבוססות בשום־פנים על אידיאות, עקרונות, שהומצאו או נתגלו על־ידי מתקן־עולם זה או אחר.
אין הם אלא ביטויים כלליים לנסיבות הממשיות של מאבק המעמדות הקיים, של תנועה היסטורית המתחוללת לעינינו. ביטול יחסי־הקניין הקיימים אינו כלל דבר המייחד את הקומוניזם.
כל יחסי־הקניין היו נתונים לתמורה היסטורית מתמדת, לשינוי היסטורי מתמיד. המהפכה הצרפתית, למשל, ביטלה את הקניין הפאודלי לטובת הקניין הבורגני. הדבר המייחד את הקומוניזם אינו ביטולו של הקניין בכללו, אלא ביטולו של הקניין הבורגני.
אך הקניין־הפרטי הבורגני, המודרני, הוא הביטוי האחרון והמושלם ביותר לייצור וניכוס של מוצרים, המושתתים על ניגודי־מעמדות, על ניצולם של רבים בידי מעטים.
במובן זה יכולים הקומוניסטים לסכם את תורתם במאמר אחד: ביטול הקניין־הפרטי.
גינו אותנו, את הקומוניסטים, שברצוננו לבטל את הקניין הנרכש רכישה אישית, הנקנה בעבודה עצמית; הקניין שהוא כאילו יסוד־מסד לכל חירות ופעילות אישית, ולכל עצמאות.
קניין שנקנה בעבודה, שנרכש, שהושג על־ידי האדם עצמו! האם אמורים דבריכם בקניין הזעיר־בורגני, הזעיר־איכרי, שקדם לקניין הבורגני? פטורים אנו מלבטלו. התפתחות התעשייה ביטלה אותו ומבטלת אותו יום־יום.
או אולי אמורים דבריכם בקניין־הפרטי הבורגני, המודרני?
אך האם יוצרת העבודה־השכירה, העבודה של הפרולטר, קניין למענו? בשום פנים. היא יוצרת את ההון, כלומר, את הקניין המנצל את העבודה־השכירה, קניין שאינו עשוי להתרבות אלא אם כן הוא יוצר עבודה־שכירה חדשה, בשביל לשוב ולנצלה. הקניין כצורתו בזמן הזה נע בתחום הניגוד שבין ההון והעבודה־השכירה. הבא נתבונן בשני הצדדים של הניגוד הזה.
היות קפיטליסט אין משמעו לתפוס עמדה אישית בלבד בייצור, אלא גם לתפוס עמדה חברתית. ההון הוא מוצר משותף, ואין להביאו לידי תנועה אלא על־ידי פעולה של כל אנשי החברה.
ההון אינו אפוא כוח אישי; כוח חברתי הוא.
כשההון נהפך אפוא לקניין משותף, השייך לכל אנשי החברה, אין קניין אישי נהפך בכך לקניין חברתי. רק האופי החברתי של הקניין משתנה. הוא מאבד את אופיו המעמדי.
נפנה אל העבודה־השכירה.
המחיר הממוצע של העבודה־השכירה הוא המינימום של שכר־העבודה, כלומר, סכום אמצעי־המחייה הדרושים לקיים את הפועל בתורת פועל. מה שהפועל־השכיר רוכש לו, אפוא, בפעלו אינו מספיק אלא כדי לחדש את עצם חייו. אין ברצוננו לבטל כל־עיקר את הרכישה האישית הזאת של מוצרי־עבודה לשם התחדשות החיים הבלתי־אמצעיים, רכישה שאינה מניחה אחריה כל רווח נקי העשוי להקנות שליטה על עבודתו של הזולת. אין ברצוננו לסלק אלא את האופי העלוב של הרכישה הזאת, בה אין הפועל חי אלא לשם ריבוי ההון, ואינו חי אלא ככל שמחייב זאת האינטרס של המעמד השליט.
בחברה הבורגנית אין העבודה החיה אלא אמצעי לריבוי העבודה הצבורה. בחברה הקומוניסטית אין העבודה הצבורה אלא אמצעי להרחיב ולהעשיר את קיומם של הפועלים.
בחברה הבורגנית מושל אפוא העבר על ההווה, בקומוניסטית ההווה על העבר. בחברה הבורגנית ההון הוא עצמאי ובעל אישיות, בעוד האדם החי הוא בלתי־עצמאי ונטול אישיות.
ואת ביטול היחס הזה מכנה הבורגנות בשם ביטול האישיות והחירות! ובצדק. אכן, הדברים אמורים בביטול אישיותו, עצמאותו וחירותו של הבורגני.
החירות ביחסי־הייצור הבורגנים הקיימים, משמעה מסחר חופשי, מקח־וממכר חופשי. אך בנפול התחרות נופלת גם התחרות החופשית. הדיבורים על תחרות חופשית, ככל שאר דברי־הרהב של הבורגנים שלנו על החירות, יש להם משמעות, אם בכלל, רק בהקשר לסוחרים המשועבדים של ימי־הביניים, אך לא לגבי הביטול הקומוניסטי של המקח־וממכר, של יחסי־הייצור הבורגניים ושל הבורגנות עצמה.
מתחלחלים אתם מכך, שברצוננו לבטל את הקניין־הפרטי. הרי בחברה הקיימת שלכם בוטל הקניין־הפרטי לגבי תשע עשיריות של חבריה; קיומו דווקא בכך שאינו קיים למען תשע עשיריות. טוענים אתם אפוא כלפינו, שברצוננו לבטל קניין, שתנאי הכרחי לו הוא חוסר־הקניין עבור הרוב המכריע של החברה.
קיצורו של דבר, טוענים אתם כלפינו, שברצוננו לבטל את קניינכם שלכם. אמנם כן, זה רצוננו. למן הרגע שבו לא ייתכן עוד להפוך את העבודה להון, לכסף, לרנטה קרקעית, הקיצור לכוח חברתי בר־מונופולין, כלומר, למן הרגע שבו אין הקניין האישי עשוי עוד להיהפך לקניין בורגני, למן הרגע הזה, מכריזים אתם, בטלה האישיות.
מודים אתם אפוא שאישיות אינה בעינכם אלא הבורגני, בעל הקניין הבורגני. ואמנם, אישיות זו מן הראוי שתיבטל.
אין הקומוניזם נוטל מאיש את הכוח לרכוש לעצמו את מוצרי החברה; הוא נוטל ממנו רק את הכוח לשעבד את עבודת זולתו באמצעות רכישה ממין זה. טענו נגדנו, כי עם ביטול הקניין הפרטי תחדל כל פעילות ועצלות כללית תשתרר.
בהתאם לכך מן הדין היה שהחברה הבורגנית תיכחד מכבר מחמת העצלות; שכן העובדים בה אינם רוכשים דבר, ואלה הרוכשים לעצמם כל דבר אינם עובדים. טענה זו אינה אלא ביטוי אחר לעובדה כי לא תהיה עוד עבודה־שכירה אם לא יהיה עוד הון.
כל ההשגות, המכוונות כלפי אופן־הרכישה ואופן־הייצור הקומוניסטים של המוצרים החומריים, הורחבו גם על הרכישה והייצור של המוצרים הרוחניים. כשם שביטול הקניין המעמדי הוא בעיני הבורגני ביטול הייצור עצמו, ממש כך ביטול התרבות המעמדית זהה בעיניו עם ביטול התרבות בכלל.
התרבות, שעל אובדנה הוא מצר, הריהי לגבי הרוב המכריע של בני־החברה, חינוך לאוטומטים.
אך אל־נא תריבו עמנו מתוך שאתם מודדים את ביטול הקניין הבורגני לפי השקפותיכם הבורגניות על חירות, תרבות, משפט וכו'. רעיונותיכם עצמם הם פרי יחסי הייצור והקניין הבורגניים, כשם שמשפטכם אינו אלא שאיפת מעמדכם שגובשה לכלל חוק, שאיפה שעצם טבעה נקבע על־ידי תנאי־החיים החומריים של מעמדכם.
ההשקפה האינטרסית, שלפיה הופכים אתם את יחסי הייצור והקניין שלכם מיחסים היסטוריים, המתבטלים תוך כדי מהלך־הייצור, לחוקי־טבע ותבונה נצחיים, שותפת לכם ולכל המעמדות השליטים שעברו מן העולם. אשר אתם משיגים ביחס לקניין העתיק, אשר אתם משיגים ביחס לקניין הפיאודלי, אין אתם מסוגלים להשיגו ביחס לקניין הבורגני.
ביטול המשפחה! אפילו הרדיקלים שברדיקלים תעלה חמתם על כוונה מבישה זו של הקומוניסטים. על מה עומדת המשפחה הקיימת, הבורגנית? על ההון, על בצע פרטי. בשיא התפתחותה אין היא קיימת אלא אצל הבורגנות; אבל היא באה לכלל השלמתה ברווקות־מאונס של הפרולטרים, בזנות הגלויה.
משפחת־הבורגני מתבטלת, כמובן, עם ביטול השלמתה זו, ושתיהן נעלמות עם העלם ההון.
האם תאשימונו, כי ברצוננו לבטל את ניצול הילדים יל־ידי הוריהם? אנו מודים בפשע זה.
אך, אומרים אתם, הננו מבטלים את היחסים האינטימיים ביותר, בהמירנו את החינוך הביתי בחינוך החברתי.
והאם אין גם חינוככם אתם נקבע על־ידי החברה? על־ידי היחסים החברתיים, אשר בהם מחנכים אתם, על־ידי התערבות הישירה או העקיפה של החברה, באמצעות בית ספר וכו'? אין הקומוניסטים ממציאים את השפעת החברה על החינוך; רק משנים הם את אופייה. עוקרים את החינוך מהשפעת המעמד השליט.
המלל הבורגני על המשפחה והחינוך, על יחסי־הקרבה בין הורים לילדים, נעשה מוקצה מחמת־מיאוס במידה שכל קשרי־המשפחה של הפרולטרים ניתקים עקב התעשייה הגדולה, והילדים נהפכים והולכים לחפצי מסחר ומכשירי־עבודה רגילים.
אולם אתם, הקומוניסטים, מבקשים להנהיג שיתוף־בנשים, צורחת הבורגנות פה אחד.
הבורגני רואה ברעייתו מכשיר־ייצור בלבד. שומע הוא שמכשירי־הייצור עתידים להיות מנוצלים במשותף, ואינו מסוגל, כמובן, להעלות בדעתו אלא שהשיתופיות תיפול גם בגורלן של הנשים. אין הוא משער שהדברים אמורים דווקא בביטול עמדת הנשים כמכשירי־ייצור בלבד.
אגב, אין דבר מגוחך יותר מהזדעזעותם המוסרית המופלגת של הבורגנים שלנו בשל שיתוף־הנשים, שכפי שהם מדמים, יהיה פתוח ומעוגן רשמית על־ידי הקומוניסטים. אין צורך לקומוניסטים להנהיג שיתוף־בנשים, הוא היה קיים כמעט תמיד.
הבורגנים שלנו, שאינם מספיקים בכך, שנשי הפרולטרים שלהם ובנותיהם עומדות לרשותם, שלא להזכיר כלל את הזנות הרשמית, רואים תענוג גדול ביותר לעצמם לפתות איש איש את אשת רעהו.
הנישואים הבורגניים הם למעשה שיתוף בנשים הנשואות. לכל היותר אפשר היה להאשים את הקומוניסטים בכך שבמקום השיתוף־בנשים הסמוי, על דרך הצביעות, מבקשים הם להנהיג שיתוף־נשים רשמי, שמתוך גילוי־לב. אגב מובן־מאליו, שעם ביטול יחסי־הייצור הקיימים עתיד להיעלם גם השיתוף־בנשים הנובע מהם, כלומר, הזנות הרשמית והבלתי־רשמית.
את הקומוניסטים האשימו עוד בכך, שהם מבקשים לבטל את המדינות, את הלאומיות.
הפועלים אין להם מולדת. אין ליטול מהם את שאין להם. כיוון שהכרח הוא לפרולטריון לכבוש לו קודם־כל את השלטון המדיני, להתעלות למעמד לאומי לכונן את עצמו בתור אומה, הרי הוא ממילא לאומי, גם אם לא במובנה הבורגני של המלה.
ההיבדלות הלאומית והניגודים בין העמים מתבטלים והולכים עם התפתחותה של הבורגנות, עם חופש־המסחר, השוק העולמי, אחידות הייצור התעשייתי ותנאי־החיים ההולמים אותם.
שלטונו של הפרולטריון יוסיף לבטלם ביתר שאת. פעולה מאוחדת, לפחות של ארצות־הציויליזציה, היא אחד התנאים הראשונים לשחרורו.
ככל שיתבטל ניצול האחד על־ידי זולתו, כן יתבטל גם ניצול אומה אחת על־ידי רעותה.
בחדול ניגוד המעמדות בקרב האומות, יחדלו יחסי־האיבה בין אומה לאומה.
ההאשמות שהוטחו כלפי הקומוניזם מנקודת־ראות דתית, פילוסופית ואידיאולוגית בכלל, אינן ראויות שיורחב עליהן הדיבור.
האם יש להעמיק התבונן, כדי להבין, שעם תנאי־החיים של בני־האדם, עם יחסיהם החברתיים, עם הווייתם החברתית, משתנים גם דימוייהם, השקפותיהם ומושגיהם, בקיצור, גם תודעתם?
תולדות האידיאיות מה מלמדות הם אם לא, שהייצור הרוחני משתנה והולך יחד עם הייצור החומרי? האידיאות השולטות בכל זמן לא היו אלא האידיאות של המעמד השליט.
מדובר על אידיאות המטילות מהפכה בחברה שלמה: אין ניתן בכך ביטוי אלא לעובדה, שבתוך החברה הישנה נתהוו היסודות של חברה חדשה, שבד־בבד עם התפוררות תנאי־החיים הישנים מתחוללת התפוררות האידיאות הישנות.
כשנטה העולם העתיק לשקוע, נוצחו הדתות הישנות על־ידי הדת הנוצרית. כשהוכרעו האידיאות נוצריות במאה ה18 — על־ידי אידיאות־ההשכלה, נפתלה החברה הפאודלית נפתולי־מותה עם הבורגנות המהפכנית של העת ההיא. האידיאות של חופש המצפון והדת לא שימשו אלא ביטוי לשלטון ההתחרות החופשית בתחום המצפון.
"אבל", טוענים, "אידיאות דתיות, מוסריות, פילוסופיות, מדיניות, משפטיות וכו', אמנם נשתנו במרוצת ההתפתחות ההיסטורית. הדת, המוסר, הפילוסופיה, המדיניות, המשפט, נשתמרו תמיד בתמורה זו".
"מלבד אלה ישנן אמיתות נצחיות, כגון חופש, צדק וכו', המשותפות לכל הנסיבות החברתיות". אולם הקומוניזם מבטל את האמיתות הנצחיות. הוא מבטל את הדת, את המוסר, במקום לצור להם צורה חדשה; הוא פועל בניגוד לנסיון ההיסטורי עד כה.
מהי תמציתו של קטרוג זה? תולדות החברה כולה עד כה נתחוללו תוך כדי ניגודי מעמדות, שצורותיהם שונות היו בתקופות השונות.
אך תהיה הצורה שלבשו אשר תהיה, ניצול חלק אחד של החברה על־ידי משנהו הוא עובדה משותפת לכל התקופות הקודמות. לא ייפלא אפוא שהתודעה החברתית של כל התקופות, על־אף כל ריבוי־הפנים והשוני, פועלת בצורות משותפות מסוימות, צורות, צורות־תודעה, שרק עם היעלם הניגוד המעמדי כליל מתבטלות הן לחלוטין.
המהפכה הקומוניסטית היא גט־כריתות רדיקלי ביותר ליחסי־הקניין המסורתיים; לא ייפלא אפוא כי במהלך התפתחותה יוכרתו באופן רדיקלי ביותר האידיאות המסורתיות.
אך נניח לטענותיה של הבורגנות כלפי הקומוניזם.
כבר ראינו למעלה, כי הצעד הראשון במהפכת־הפועלים הוא עילוי הפרולטריון למעמד שליט, כיבוש הדמוקרטיה.
הפרולטריון ישתמש בשלטונו המדיני כדי ליטול בהדרגה כל הון מן הבורגנות, לרכז את מכשירי־הייצור בידי המדינה, כלומר, בידי הפרולטריון המאורגן כמעמד שליט, ולרבות מהר ככל האפשר את כלל כוחות־הייצור.
מובן מאליו, שבתחילה יידרשו להינקט אמצעים חריפים כנגד זכות־הקניין וייחסי־הייצור הבורגניים, אמצעים שהם לכאורה בלתי־מספיקים ורופפים מן הבחינה הכלכלית. אך במהלך התנועה חורגים הם מתחום עצמם, הם מולידים התקפות נוספות על הסדר הישן. לא ניתן לחמוק מנקיטת אמצעים אילו לשם הפיכה גמורה של אופן הייצור.
אמצעים אלה יהיו, כמובן, שונים לפי הארצות השונות.
אך לגבי הארצות המתקדמות ביותר אפשר יהיה כמעט בדרך כלל לנקוט את האמצעים הבאים:
1. הפקעת קניין־הקרקע ושימוש ברנטה הקרקעית להוצאות המדינה.
2. מס פרוגרסיבי גבוה.
3. ביטול זכות־הירושה.
4. החרמת רכושם של כל המהגרים והמתמרדים.
5. ריכוז האשראי בידי המדינה באמצעות בנק לאומי בעל הון ממלכתי ומונופול מוחלט.
6. ריכוז כל ענייני התחבורה בידי המדינה.
7. ריבוי בתי החרושת הלאומיים, מכשירי הייצור, הכשרת הקרקעות לעיבוד וטיובן לפי תוכנית הכלל.
8. חובת־עבודה אחת לכול, הקמת גייסות עבודה, בייחוד בחקלאות.
9. איחוד ניהולן של החקלאות והתעשייה. פעולה לביטול מודרג של הניגוד בין העיר לכפר.
10. חינוך ציבורי חינם אין־כסף לכל הילדים. ביטול עבודת הילדים בחרושת כצורתה היום. האחדת החינוך עם הייצור החומרי וכו' וכו'.
נתבטלו, בהמשך ההתפתחויות, הבדלי המעמדות וכל הייצור מרוכז בידי היחידים המאוגדים, נמצא השלטון הציבורי מאבד את אופיו הפוליטי. השלטון הפוליטי, במשמעו האמיתי, הוא השלטון המאורגן של מעמד אחד לדיכוי מעמד אחר. אם, אגב, המאבק בבורגנות, מתאחד הפרולטריון בהכרח למעמד, הופך עצמו בדרך מהפכה למעמד השליט, וכמעמד שליט מבטל בכוח־הזרוע את יחסי הייצור הישנים, הריהו מבטל עם יחסי־הייצור אלה את תנאי־הקיום של הניגוד המעמדי, של המעמדות בכללם, ומתוך כך את שלטונו הוא כמעמד.
במקום החברה הבורגנית הישנה, על מעמדותיה על ניגודי־מעמדותיה, באה התאגדות, שבה ההתפתחות החופשית של כל יחיד היא התנאי להתפתחות החופשית של הכלל.


3
ספרות סוציאליסטית וקומוניסטית

I. הסוציאליזם הריאקציוני

א. הסוציאליזם הפאודלי

האצולה הצרפתית והאנגלית נועדה, לפי מעמדה ההיסטורי, לכתוב כתבי־פלסתר נגד החברה הבורגנית המודרנית; במהפכת יולי 1830 בצרפת; בתנועת־הרפורמה האנגלית, היא הוכרעה שנית לפי העולה־לגדולה השנוא. שוב לא היו הדברים אמורים במלחמה פוליטית של ממש. לא נותרה לפניה אלא המלחמה הספרותית בלבד. אך גם בתחום הספרות יצא הסגנון הישן של ימי הרסטוראציה מגדר האפשר. כדי לעודד אהדה נאלצה האריסטוקרטיה להעלים עין, כביכול, מן האינטרסים שלה ולנסח את כתב־האשמה שלה נגד הבורגנות רק לפי האינטרס של מעמד־הפועלים המנוצל. למעשה נטלה נקמתה באמצעות שירת שירי־ארס לשליטה החדש ולחישת דברי־נבואה הרי־פורענות באוזנו.
בדרך זו קם הסוציאליזם הפאודליסטי, שקצתו קינה, קצתו כתב־פלסתר, קצתו בת־קול מן העבר, קצתו אתראת־העתיד, עתים פוגע בציפור נפשה של הבורגנות בהוצאת משפט מר, נוקב בשנינותו, תמיד מעורר גיחוך בחוסר־היכולת הגמור לתפוס את מהלך ההיסטוריה המודרנית. בתרמיל־הקבצנים הפרוליטארי נופפו בידם כנופף בנס, כדי לקבץ אחריהם את העם. האנשים שאך הצטרפו אליהם, ראו על אחוריהם את סמלי הייחוס הפאודלים הנושנים ונפוצו לכל עבר בצחוק רם וחסר דרך־ארץ.
חלק מן הלגיטימיסטים הצרפתים ואנגליה־הצעירה ערכו את ההצגה הזאת לתפארת.
כשמוכיחים הפאודלים כי אופן־הניצול שלהם פנים אחרות היו לו מאשר לניצול הבורגני, אין הם אלא שוכחים שבנסיבות ובתנאים שונים לחלוטין, אשר עברו בוטלו מן העולם, היו הם מנצלים. כשהם מציינים, כי בימי שלטונם לא היה הפרולטריון המודרני קיים, אין הם אלא שוכחים שדווקא הבורגנות המודרנית היתה תולדה מוכחת של משטר־חברתם.
אגב, במידה כה מועטה מעלימים הם את האופי הריאקציוני של ביקורתם עד שהאשמתם העיקרית נגד הבורגנות יסודה דווקא בכך, כי בשלטונה מתהווה המעמד שעתיד לפוצץ את כל משטר־החברה הישן.
הם מאשימים את הבורגנות כי היא יוצרת פרולטריון מהפכני אף יותר משהם מאשימים אותה כי היא יוצרת פרולטריון בכלל.
בפעולה הפוליטית לוקחים הם משום כך חלק בכל מעשי־האלימות נגד מעמד־הפועלים, ובחיי יום־יום נאותים הם, על־אף כל דברי־הרהב שלהם, לאסוף את פרות־הזהב, ולהמיר נאמנות, אהבה, כבוד במיקח וממכר בצמר כבשים, סלק־סוכר ויין שרף.
כשם שעשה הכומר תמיד יד אחת עם הפאודל, כך עושה הסוציאליזם הכמרי יד אחת עם הסוציאליזם הפאודליסטי.
אין לך דבר קל מלשוות לסגפנות הנוצרית צביון סוציאליסטי. כלום לא גינתה הנצרות גם את הקניין־הפרטי, את הנישואים, את המדינה? כלום לא הטיפה לגמילות־חסדים לקבצנות, לרווקות ולסיגוף־הגוף, לחיי־מנזר ולכנסיה במקומם? הסוציאליזם הנוצרי אינו אלא המים הטהורים שבהם מקדש הכומר על רוגזו של האציל.

ב. הסוציאליזם הזעיר־בורגני

האצולה הפאודלית אינה המעמד היחיד אשר מוגר על־ידי הבורגנות, ותנאי־חייו נתנוונו וגוועו בחברה הבורגנית. תושבי הפרברים בימי־הביניים ומעמד־האיכרים הזעיר היו מבשרי הבורגנות המודרנית. בארצות המפותחות פחות מבחינה תעשייתית ומסחרית עדיין חי מעמד זה חייו הדלים בצד הבורגנות העולה.
בארצות, שבהן התפתחה הציוויליזציה המודרנית, נתהוותה בורגנות־זעירה חדשה, התלויה ועומדת בין הפרולטריון לבין הבורגנות. היא חוזרת ומתהווה תמיד כחלק משלים של החברה הבורגנית, אלא שמחמת ההתחרות, מושלכים חבריה בתמידות מטה, אל הפרולטריון. הם אף רואים, עם התפתחות התעשייה הגדולה, ימים קרבים ובאים בהם יעלמו לחלוטין כחלק עצמאי של החברה המודרנית ויוחלפו במסחר, במנפקטורה, בחקלאות, במפקחים ובמשגיחים.
בארצות כצרפת, בה מניינו של מעמד־האיכרים עולה בהרבה על מחצית האוכלוסייה, לא ייפלא שסופרים, אשר עמדו לימין הפרולטריון ונגד הבורגנות, נקטו בביקורתם כלפי משטר־הבורגנות את קנה־המידה הזעיר־בורגני והזעיר־איכרי ותפסו את מפלגת הפועלים מנקודת־ראותה של הבורגנות־הזעירה. כך נתהווה הסוציאליזם הזעיר בורגני. סיסמונדי הוא ראש הספרות הזאת לא רק לצרפת, אלא גם לאנגליה.
סוציאליזם זה ניתח בחריפות יתירה את הסתירות ביחסי־הייצור המודרניים. הוא חשף את מתק־השפתיים הצבוע של הכלכלנים. הוא הוכיח לבלי הפרך את ההשפעות ההרסניות של המיכון ושל חלוקת־העבודה, את ריכוז ההון וקניין־הקרקע, את עודף־הייצור, את המשברים, את הכיליון המוכרח של הבורגנים הזעירים והאיכרים הזעירים, את עוני הפרולטריון, את האנרכיה בייצור, את אי־השוויון המשווע בחלוקת העושר, את מלחמת־ההשמד התעשייתית בין האומות, את התבטלות המנהגים הישנים, יחסי־המשפחה הישנים, הלאומים הישנים.
אולם, על־פי־תוכנו הממשי, שואף הסוציאליזם הזה לשקם את אמצעי־הייצור־והחליפין הישנים, ויחד עימם את יחסי־הקניין הישנים והחברה הישנה, או שבדעתו לחזור ולכלוא בכוח את אמצעי־הייצור־והחליפין המודרניים במסגרת יחסי־הקניין הישנים שנהרסו על־ידיהם, שמן־ההכרח היה כי יהרסו. אם כך ואם כך ריאקציוני הוא ואוטופיסטי כאחד.
מערכת גילדות במנופקטורה ומשק פטריארכאלי בכפר, זה דברו האחרון.
בהמשך התפתחותו נסתיים זרם זה בד