באחת השבתות בינואר נסעתי לפגוש ידיד שעובד איתי בקיבוץ עין השופט ומתגורר ביישוב עארה. בדרך הבחנתי בילד קטן ורזה מדי שהולך בין המכוניות, והחבר סיפר לי שזה אחד מאותם ילדים שמגיעים מהשטחים הפלסטיניים כדי לקבץ נדבות לפרנסת המשפחה, וחוזרים הביתה לאחר שבוע. מדובר בילדים מתחת לגיל 10, שבמקרים רבים הם המפרנסים העיקריים במשפחה.

במעלה הכפר עארה עומדים חמישה בתים שהמינהל לתכנון הוציא לגביהם צווי הריסה. הבית הראשון שמיועד להריסה נבנה ועומד במקום כבר משנת 1997; יתר הבתים נבנו עוד קודם. לפני שנה נמנעה ההריסה של אחד מהבתים לאחר שהתושבים התבצרו בתוך הבית, בסיוע תומכים יהודים וערבים, אבל המינהל לא ויתר והוציא צו הריסה חדש.

במקום הוקם אוהל מחאה והזדהות שאליו מגיעים אנשים כדי לתמוך ולחזק את המשפחה שביתה צפוי להיהרס בקרוב. במקום הייתה אווירה קשה. אחד הבנים, יאסיר, סיפר בזעם ובכאב על הסיטואציה הנוראית שהמשפחה נמצאת בה. הוא אמר שהוואדי יבער אם יהרסו את הבתים. אחיו חסאן הראה לי את מפות המיתאר של האזור והסביר שהאדמות רשומות בטאבו.

המינהל לתכנון מנמק את החלטתו בטענה שהבתים נבנו על נוף בעל ערך ייחודי ומקורות מים שופעים. אבל במקום אין שום צמחייה ייחודית, הבתים שמיועדים להריסה סמוכים לבתים אחרים, והם ניצבים על ראש גבעה שככול הנראה אין בה שום מקור מים משמעותי. מדובר במדיניות גזענית עטופה בתירוצים מגוחכים, בייחוד נוכח התוכנית להקמת עיר בעלת צביון דתי יהודי על 1500 דונם מאדמות וואדי עארה, בין חריש לקציר.

לקראת פסיקת בג״צ בעניין הצווים, כל יום שעובר רק מגביר את המתח והשחיקה הנפשית של בני המשפחה. אבו־עדנאן וחסאן אמרו שכבר עדיף למות בכבוד מאשר לעבור את כל מסכת העינויים הזאת.

חסאן ציין שהמשפחה פנתה לשווא לעיתונאים בבקשה לסקר את המחאה. כנראה שצוותי התקשורת יהיו מוכנים להגיע רק אם יישפך דם בסביבה.

מדיניות של אפליה וגזענות

צווי ההריסה שהוציא המינהל לתכנון לבתים בכפר עארה עולים בקנה אחד עם מדיניות האפליה השיטתית הקשה בתכנון ובחלוקת הקרקעות ביחס לפלסטינים אזרחי ישראל. העובדות היבשות מראות כי מ־1948 גדלה האוכלוסייה הערבית פי שבעה, אך מחצית מהשטחים שהיו בבעלות ערבים הופקעו. אף יישוב ערבי חדש לא הוקם, בעוד שיותר מ־600 יישובים הוקמו עבור האוכלוסייה היהודית. בעוד שהציבור הפלסטיני בישראל מהווה כ־20% מהאוכלוסייה, מגיעים שטחי השיפוט של כלל הרשויות הערביות ל־2.5% בלבד משטחי הארץ.

מעבר לכך, היתרי הבנייה הניתנים לאוכלוסייה הערבית הם בערך עשירית מהצורך הריאלי ביחס לגודל האוכלוסייה. בנוסף על כך, השגת היתר בנייה חוקי היא לעיתים משימה בלתי אפשרית ולכן מתבצעת בשטח בלית ברירה בנייה "בלתי חוקית". ההתייחסות לאוכלוסיה הפלסטינית בוואדי עארה אינה שונה מהמדיניות הכללית: כ־60 אלף דונם מאדמות וואדי עארה הופקעו לטובת שטח השיפוט של חיפה. צפיפות האוכלוסין באום אל־פאחם, לדוגמא, היא כה חמורה, שכאשר התפנה שטח בכפר מועאוויה הסמוך, עברו אליו במהרה כאלף תושבים.

המדיניות הזאת מיושמת על־ידי הממסד, בין השאר כדי להעביר מסר ברור ואכזרי לתושבים: "אתם לא רצויים כאן, אתם לא חלק מהמדינה ומבחינת השלטון אתם יכולים לעוף מכאן".

מאבק משותף

באמצעות מדיניות זו, יחד עם מסע הפחדה והסתה של הממשלות והתקשורת המגוייסת נגד הציבור הערבי־פלסטיני, האליטה השלטת מפלגת את מעמד העובדים, יהודים וערבים, ומנסה למנוע התארגנות משותפת של העובדים נגדה, תוך רמיסת זכויות בסיסיות של עובדים ועניים. על העובדים מכלל ה"מגזרים" (שזו גם רטוריקה של הפרדה שהממסד מטפח), להיאבק יחד בדיכוי ובהפרדה, למען האינטרסים המשותפים שלנו בביטחון, פרנסה ועתיד משותף.

יש צורך במאבק מאוחד של עובדים, יהודים, ערבים ומהגרים, נגד הסכסכנות והפלגנות הלאומנית והגזענית, לבלימת כל מדיניות וחקיקה גזענית ואנטי־דמוקרטית, ובכלל זה ההסתה המתמשכת נגד הציבור הערבי־פלסטיני והדיכוי הלאומי של הפלסטינים בישראל ובשטחים.