ב־22.03 החליטה נשיאות התאחדות הסטודנטים הארצית לאמץ הסכם עקרונות עם האוצר שכולל הסכמה דה־פקטו להעלאת שכר הלימוד, לאחר שנים של מאבקים להורדת שכר הלימוד ולהשבת התקציבים שקוצצו ממערכת ההשכלה הגבוהה. רק בשנה שעברה איימה ההתאחדות לחדש את השביתה אם יועלה שכר הלימוד.

במשך חודשים התנהל מו״מ חשאי, שבמהלכו הסטודנטים לא ידעו כלל שההתאחדות שינתה את עמדתה מעל לראשם, עד שגילו זאת מהעיתונות.

הסכם העקרונות קובע שעד סוף חודש יוני ייחתם בין האוצר להתאחדות הסטודנטים הסכם מלא שיכלול את הסכום אותו תוסיף הממשלה לתקציב ההשכלה הגבוהה, ושבתמורה לו הסטודנטים יסכימו ל"שינוי מבנה שכר הלימוד". ההסכם מעורפל במכוון ומופיע בו רק נתון מספרי אחד הנוגע לעניין: "היחס בפועל בין ההשקעה הציבורית (תקצוב ממשלתי באמצעות ות״ת) במערכת ההשכלה הגבוהה לבין ההשקעה הפרטית (שכר לימוד) יעמוד על כ־72:28 (בדומה ליחס הממוצע בין השקעה פרטית לציבורית במדינות ה־OECD בשנת 2007)" ("סיכום מסגרת בין משרד האוצר, הוות״ת והתאחדות הסטודנטים", סעיף 5.3.1).

זהו ניסוח מניפולטיווי. 28 האחוזים המוזכרים כנתוני ה־OECD הם ההוצאה הפרטית הכוללת תרומות ולא רק את שכר הלימוד. בנוסף, ההשוואה נעשית בין מדינות בהן ההשכלה הגבוהה היא חצי־פרטית או פרטית לגמרי, לבין מדינות בהן יש מימון ממשלתי כמעט מלא של ההשכלה הגבוהה. בנוסף, טוענים באוצר שכיום כ־76% מתקציב ההשכלה הגבוהה הוא ממשלתי ולכן יש להעלות את שכר הלימוד כדי להגיע ליחס הממוצע ב־OECD, אבל לפי נתוני ה־OECD, הממשלה בישראל דווקא מממנת רק כ־50% מההשכלה הגבוהה — והיתר מגיע מתרומות ומשכר הלימוד...

בהנהגת ההתאחדות מכחישים

בהנהגת ההתאחדות טוענים כי לא התקבלה שום הסכמה להעלאת שכר הלימוד, ואף מתגאים בכך שבתמורה לכניסה למו״מ, הסטודנטים יוכלו לקבל כעת חזרה את מאות השקלים שניגבו בגביית־יתר מכול סטודנט בשנת הלימודים הקודמת והנוכחית. אבל כל הגרסאות השונות של "חוק הצעירים" שיוזמת סיעת "הדור החדש" (סיעת הרוב באגודת הסטודנטים של אוניברסיטת ת״א), ושהתקבל כבסיס למדיניות ההתאחדות — מדברות בבירור על העלאת שכר הלימוד.

העלאת שכר הלימוד בתמורה להחזרת תקציבים היא למעשה הסכמה לקיצוצים העמוקים בתיקצוב הממשלתי והעברת נטל המימון לסטודנטים ולמשפחותיהם. אבל ההסכם מוצג באופן שקרי כהסכם שישפר את מצב הסטודנטים.

בעשור האחרון סבלו מוסדות הלימוד מקיצוצים של מיליארדי שקלים ובמקביל שילמו הסטודנטים שכר לימוד גבוה בהרבה ממה שהוסכם כפשרה לאחר שביתת הסטודנטים הגדולה של 1998 (מתווה וינוגרד). התקציב הממשלתי לסטודנט קוצץ ב־22% בין 2000 ל־2008, ואילו שכר הלימוד שאמור היה לקטון ב־50% הופחת רק ב־26%.

הייבוש התקציבי הוא מכוון ונועד להביא את ההשכלה הגבוהה למצב של פשיטת־רגל כדי להכריח את הסטודנטים והמרצים לקבל את תכתיבי מדיניות האוצר, דוגמת העלאת שכר הלימוד.

ההסכמה של התאחדות הסטודנטים למדיניות הזו, ללא נכונות להוביל מאבק אמיתי כדי לשנות את סדרי העדיפויות, היא מקוממת. בהתחשב בכך שהתאחדות הסטודנטים התמזגה ב־2009 עם אירגון הסטודנטים במכללות, היא מייצגת כיום כוח גדול עוד יותר מאשר בשנים קודמות, דבר שהיה אמור לסייע לה להוביל מאבק חריף נגד מדיניות זו.

אין ברירה אחרת?

התארגנות של סטודנטים בכול מוסדות הלימודים תוכל להפעיל לחץ שיכפה על ראשי האגודות לא לאשר את ההסכם הצפוי עם האוצר ולמנוע את יישומו, ותוכל אף להוות צעד בדרך לדמוקרטיזציה של האגודות.

בחמש שנות הלימוד האחרונות לא הייתה שנה שבה אירגוני הסטודנטים לא ניהלו מאבק כנגד העלאת שכר הלימוד והייבוש התקציבי, כולל שביתה סוערת של 36 ימים ב־2007. אותה שביתה הצליחה לפחות להדוף את יישום מסקנות ועדת שוחט, שמשמעותן הייתה העלאה מיידית בשכר הלימוד. אם ראשי האגודות לא היו פועלים כבלם בשביתה, ניתן היה להשיג גם את שאר דרישות הסטודנטים.

אירגוני הסטודנטים לא צריכים להתחנן לנציגי הממשלה והאוצר, אלא לצאת למאבק למען הורדה מיידית של שכר הלימוד כצעד בדרך לביטולו, החזרת כל התקציבים שקוצצו, וביטול כל תוכניות הקיצוצים וההפרטה בחינוך ובשירותי הציבור בכלל.