על רקע המשבר הכלכלי העולמי וכאשר ברקע מרחפת שוב סכנת מיתון גם בישראל, סניף ירושלים של מאבק סוציאליסטי אירגן ב־3 באפריל הקרנה של הסרט התיעודי The Take ("ההשתלטות"). הסרט יצא לאקרנים בשנת 2004 בהפקתם של הפעילה החברתית הקנדית הידועה, נעמי קליין, ובן־זוגה, אבי לואיס.

הסרט עוקב אחר תנועת עובדים שהתפתחה בארגנטינה וששמה לה למטרה להשתלט על מקומות עבודה שנסגרו, כתוצאה מהמשבר הכלכלי החריף של שנת 2001, ולהפוך אותם לקואופרטיבים בניהול העובדים.

הסרט מתאר את הרקע של המשבר הקפיטליסטי העולמי של תחילת שנות ה־2000, וכיצד הצעדים שהומלצו בחום על־ידי מוסדות ההון הבינלאומיים בראשות קרן המטבע הבינלאומית (IMF) אומצו בהתלהבות על־ידי נשיא ארגנטינה דאז, קרלוס מנם. מנם, בדומה למרבית מנהיגי העולם באותה תקופה, העביר את כל הנכסים והמשאבים הלאומיים של ארגנטינה לידי אוליגרכיה צרה של ברוני הון ופשע מאורגן וביטל כל בדל של רגולציה על העברת הון בתוך המדינה ובעיקר, ממנה החוצה. מדיניות זו הביאה לכך שעל רקע ההחמרה במשבר הכלכלי בארגנטינה, בעלי ההון הגדולים העבירו את כל הונם מן הבנקים ברכבים משוריינים אל מחוץ לגבולות המדינה, וכך קרס המטבע הארגנטיני.

תחילה הגיבו המוני הארגנטינאים הזועמים בהפגנות של מיליונים ברחובות ואילצו חמישה מנשיאי ארגנטינה שבאו בזה אחר זה להימלט מן המדינה במסוקיהם הפרטיים — ארבעה מהם התחלפו בתוך שבועיים בסוף שנת 2001. אך אנשים רבים הבינו כי לא יוכלו לשנות את מציאות חייהם באופן יסודי על־ידי הפגנות והגיעו למסקנה כי הם חייבים להתחיל לנהל את מקומות עבודתם כדי להציל את מישרותיהם ואת הקהילות בהם חיו.

תנועה של השתלטות על מקומות עבודה החלה בכל רחבי ארגנטינה ולא רק במפעלים, אלא גם במרפאות, בבתי־ספר ובמלונות. העובדים גייסו את השכונות והקהילות שלהם להפגנות מול המפעלים ומקומות העבודה ובמטרה למנוע השתלטות נגדית מצד המשטרה. כמו כן, העובדים העבירו סדנאות, שכללו אימון בירי ברוגטקות, לצורך התגוננות בפני כוחות המשטרה וביריונים בשכר שנשלחו לתקוף את העובדים.

המפעלים שהועברו לידי העובדים הצליחו לייצר מקומות עבודה ולספק מוצרים זולים ואיכותיים עבור מוסדות ציבור ועסקים קטנים. בניגוד למציאות המוכרת של דיקטטורה במקום העבודה, הניהול תחת העובדים הביא להתנהלות דמוקרטית של מקום העבודה — אסיפות עובדים היו בוחרות את ההנהלה ודנות ומחליטות בסוגיות שונות. המשכורות שולמו באופן שוויוני, ללא גריפת רווחים לבעל הון וללא משכורות עתק לשכבה צרה של מנהלים. הדבר גם איפשר להוזיל את מחירי המוצרים.

עם זאת, מפיקי הסרט התעלמו מהמגבלות של ניהול קואופרטיבי במשק קפיטליסטי. מקומות עבודה רבים בארגנטינה אמנם החלו להתאגד כחלק מתנועת הקואופרטיבים, אך הם מתקשים לשרוד לאורך זמן בתחרות מול תאגידי הענק של ההון הגדול, ועם ריביות הנשך של הבנקים.

הסרט "ההשתלטות" מראה חלק מהיתרונות של דמוקרטיה במקומות העבודה, ומראה איך עובדים יכולים להגיב במקרים רבים לסגירת מקום עבודתם. אך הסרט מפספס את הצורך בדרישה לאשראי זול מהמדינה או להעברה של רבים מאותם מקומות עבודה לידי המדינה או העירייה, תחת ניהול ופיקוח על־ידי העובדים. ולבסוף, הסרט מפספס את המסקנה החיונית, שללא מאבק להחלפת השיטה הקפיטליסטית עצמה בשיטה סוציאליסטית ודמוקרטית, לא ניתן להיפטר מאחיזת החנק של ההון הגדול בכלכלה (ראו גם: סוף העצמאות של מתפרת מצפה רמון).

הסרט זמין לצפייה ביוטיוב בתשעה חלקים עם כתוביות באנגלית: