המחאה החברתית של קיץ 2011 היתה מפגן כוח אדיר של ה־99%. אף שהמחאה לא הצליחה לסחוט הישגים מהממשלה ולהביא לשיפור של ממש בתנאי החיים שלנו, היא דחפה עובדים וצעירים רבים להמשיך להיאבק ולחפש דרכי פעולה נוספות לשיפור מצבם.

רבים הגיעו למסקנה שהפגנות ומחאה כשלעצמן אינן מספיקות וכי התארגנות היא המפתח להשגת שינוי אמיתי. גל התאגדויות העובדים, שבקרב עובדים רבים נתפס כהמשך של המחאה החברתית, הוא הביטוי המשמעותי ביותר לכך.

באופן מצומצם יותר, המסקנה הזאת באה לידי ביטוי גם בהקמת עשרות התארגנויות קואופרטיביות. כך למשל הסיסמה של הבנק הקואופרטיבי הראשון "אופק" — "המחאה החברתית שלב התכלס" — מנסה לשדר כי בניגוד להפגנות הענק של קיץ 2011, דווקא התארגנות קואופרטיבית יכולה להביא לשינוי מוחשי.

במצפה רמון, שבה היה קיים רק סופרמרקט אחד, של רשת "שופרסל", במחירים מופקעים, פעילים חברתיים ותושבים הקימו את קואופרטיב "העגלה" שמוכר מוצרים במחירים נמוכים משמעותית. חנויות מזון קואופרטיביות הוקמו גם בירוחם, ירושלים, באר שבע ותל אביב. בחודשים האחרונים גם מתחילה לקרום עור וגידים יוזמה להקמת בנק קואופרטיבי וקופת גמל קואופרטיבית. הניצול הקשה בשוק העבודה הביא למספר ניסיונות ליצור קואופרטיבי תעסוקה שיבטלו את התפקיד של חברות כוח אדם, למשל בתחומי השמירה, הניקיון וההגברה.

העובדה שפעילותם לא נועדה למקסם רווחים מאפשרת לקואופרטיבים לעזור בחלק מהמקרים לחבריהם להתמודד עם עליות המחירים ועם מפגעים אחרים של השיטה הקפיטליסטית. בכך הקואופרטיבים, ובייחוד חברות קואופרטיביות הנמצאות בבעלות עובדיהן, חושפים את העובדה שבשיטה הקפיטליסטית הכלכלה נשלטת בידי גורמים בעלי אינטרסים מנוגדים לעובדים ולצרכנים — כלומר מנוגדים לרוב המוחלט של החברה.

מדבריו של אופיר אביגד, ממקימי הבר הקואופרטיבי "בר־קיימא", עולה כי לחלק מהקואופרטיבים ולחברים בהם יש מטרות מרחיקות לכת יותר: "אנחנו רוצים לשנות את יחסי הכוחות הכלכליים בישראל. אנחנו אנשים פרגמטיים והמטרה שלנו היא לצבור כוח — כדי לדחוף קדימה את האידיאה של הקואופרטיב".

לכן עולה השאלה האם קואופרטיבים באמת יכולים לשנות את יחסי הכוחות הכלכליים והאם הם באמת מהווים אלטרנטיבה לשליטת התאגידים והטייקונים בכלכלה?

לא סומכים על בעלי ההון

"אנחנו רוצים לייצר מצב טוב, שהתושבים כאן במצפה רמון… יקבלו החלטות חשובות לחיים הכלכליים שלהם. ללא תלות באנשים חיצוניים, שמחליטים בשבילם החלטות", כך הסביר עומר ברט, ממקימי קואופרטיב "העגלה" במצפה רמון.

ההקמה של התארגנויות קואופרטיביות מבטאת בין היתר הבנה כי "כוחות השוק" והמדינה הקפיטליסטית לא ידאגו לצרכים ולאינטרסים של האנשים מהשורה וכי הפתרון לבעיות החברתיות הבוערות לא יגיע מהם. אבל בזמן שבעלי ההון וממשלות קפיטליסטיות ממשיכים לשלוט בחברה, עובדים וצעירים, חברי קואופרטיבים או לא, ממשיכים להיות תלויים בהחלטות של "אנשים חיצוניים". באופן בלתי נמנע הדבר מגביל את ההישגים שיכולים להיות לקואופרטיבים.

קרל מרקס התייחס לתופעה הזאת והסביר כי: "המפעלים הקואופרטיביים שנמצאים בבעלות העובדים, מייצגים את הניצנים הראשונים של הסדר החדש בתוך הסדר הישן. עם זאת, באופן טבעי, הם משחזרים, וחייבים לשחזר, בכל ההתארגנות הממשית שלהם את המגבלות של המערכת הקיימת" (הקפיטל, כרך 3).

הפעילות הכלכלית של הקואופרטיבים נעשית במסגרת כלכלה קפיטליסטית. זה אומר שגם אם הם פועלים ממניעים שונים מאלה של חברות עסקיות, הם עדיין כפופים לגבולות של כלכלת השוק, לחסדיהם של הבנקים וחברות האשראי ולמדיניות המיסוי המעוותת של הממשלה. חלק מהקואופרטיבים נתונים גם לתחרות קשה מצד תאגידים שיכולים להוריד מחירים למחירי הפסד — מה שעשוי לגרום לקואופרטיבים להרע את תנאי החברים, לפגוע בעובדים שלהם ואף להיסגר.

הקואופרטיבים גם אינם חסינים בפני משברים כלכליים שהשיטה הקפיטליסטית יוצרת. כך, המשבר העולמי והאבטלה הגואה באירופה לא פסחו על הקואופרטיב הענק "מונדרגון" (Mondragon) בחבל הבאסקים בספרד, שמעסיק 83 אלף עובדים. למרות שמונדרגון צימצם שכר ופיטר עובדים בהיקפים נמוכים מאשר חברות עסקיות אחרות בספרד, הוא נאלץ לסגור את אחת מחברות הדגל שלו, יצרנית מוצרי החשמל פאגור (Fagor). המשבר העולמי גם לא פסח על הבנק הקואופרטיבי של בריטניה, שקנה נכסים רעילים ונאלץ להעביר את רוב מניותיו לחברות פרטיות ולפטר אלף עובדים.

הישגים דורשים מאבק

התנועה הקואופרטיבית, גדולה ככל שתהיה, עדיין מוגבלת ביכולת לשפר את מצבם של חבריה. גם חבר בקואופרטיב מזון או אגודת אשראי ממשיך לסבול מעליית מחירי הדיור, עליות המסים, גזרות כלכליות ושכר נמוך.

ההקמה של קואופרטיביים היא דרך התמודדות עם ההשלכות של המדיניות הניאו־ליברלית אבל היא לא בהכרח דרך מאבק נגד אותה מדיניות. לכן לשני השרים המיליונרים נפתלי בנט ויאיר לפיד, המובילים התקפות ניאו־ליברליות קשות, לא היתה שום בעיה לתמוך ביוזמת ההקמה של הבנק הקואופרטיבי "אופק". נראה כי מבחינתם היוזמה הזאת מייצגת אפיק "בטוח" לתיעול הזעם הציבורי המתרחב על העושק של משקי הבית בידי המערכת הבנקאית, בחסות הממשלה.

בשביל להביא לשינוי אמיתי אין מנוס ממאבק רחב לעליות שכר, פיקוח מחירים, העברת נטל המס לבעלי ההון והלאמה של משאבי הטבע והתאגידים הגדולים כדי לממן השקעה מסיבית בדיור, חינוך, בריאות ורווחה. לכן חשוב שהתארגנויות קואופרטיביות יקדמו גם את המטרות האלו, במקביל לפעילות השוטפת שלהם, דרך מעורבות וסיוע במידת האפשר למאבקי עובדים, מאבקים חברתיים ולמאבק הרחב נגד שלטון ההון.

אלטרנטיבה לקפיטליזם

התארגנויות קואופרטיביות לכל היותר מאפשרות ליצור "איים חברתיים" לחבריהן בתוך הים הקפיטליסטי הסוער, אך הן לא מסוגלות להשפיע על גובה הגלים או על משך הגאות והשפל.

בזמן שקואופרטיבים עשויים לצמצם את נתח השוק של בעלי ההון, הם עדיין לא יוצרים את התנאים לכלכלה בשליטת ה־99%. לשם כך יש צורך בהפקעת השליטה מידי ה־1% בכלכלה באמצעות העברת הבנקים, משאבי הטבע והתאגידים הגדולים לבעלות ציבורית ולניהול ופיקוח דמוקרטיים של נציגי עובדים, התארגנויות צרכנים והציבור הרחב.

זה יסלול את הדרך לתכנון כלכלי מקיף במשק שיאפשר לנהל את הכלכלה כולה בצורה "קואופרטיבית", כלומר שיתופית ודמוקרטית, לטובת ה־99%. כך, בחברה סוציאליסטית, בלי שבעלי ההון וממשלות קפיטליסטיות יתערבו כדי לחסל את ההישגים שהושגו, ובלי חשש שמשברים כלכליים קפיטליסטיים יזרקו אנשים לחיי אבטלה ועוני, אפשר יהיה להבטיח שאנשים באמת "יקבלו החלטות עבור עצמם ללא תלות בגורמים חיצוניים".