במכללה האקדמית יפו נערך ביום רביעי שעבר (25.2), יום קודם לעימות הטלוויזיוני בערוץ 2, פאנל בחירות בנושא המאבק בעוני.

בפאנל, שאירגנו "הפורום למאבק בעוני", "הקואליציה להעסקה ישירה" ו"פורום דיור ציבורי", השתתפו שבעה מועמדים לכנסת מטעם הרשימות ישראל־ביתנו, הליכוד, כולנו (של כחלון), יש־עתיד, המחנה־הציוני, מרצ והרשימה המשותפת.

מול קהל של כמה עשרות, שרובו הורכב מפעילי דיור ציבורי והעסקה ישירה, עובדי קבלן ודיירי דיור ציבורי, רוב המועמדים, ממפלגות הממסד הקפיטליסטיות, ניסו לעטות מסכה "חברתית" ולטייח את סדר היום ההרסני האמיתי של מפלגותיהם. אך בכל זאת, הפנים האמיתיות בצבצו מבעד למסכות.

המועמד של כחלון, אלי אללוף, שכתב דוח שמציע לזרוק כמה פירורים לעניים, "התחייב" להפסיק תוך 5 שנים את העסקת עובדי הקבלן בשירות הציבורי. כשנשאל מהקהל למה 5 שנים ולא מייד, התשובה החצופה של אללוף היתה: "נו באמת, תהיה רציני". ח״כ קארין אלהרר, נציגת יש־עתיד, חיזקה את אותו הקו כשטענה שהיא יכולה להגיד שעוד שנה לא יהיו עובדי קבלן, אבל היא לא רוצה "להיות פופוליסטית".

כשמדובר במצוקות הבוערות של מרבית הציבור, הפוליטיקאים הקפיטליסטיים תמיד יסבירו שאין לכאורה פתרונות מיידיים על הפרק ושמי שנדרסים על־ידי המדיניות שהמפלגות שלהם מקדמות צריכים להתאזר בסבלנות.

נציג הליכוד, יואב קיש, הסביר ש"הנושא החברתי קרוב לליבי", וגם הזמין כל פעיל ופעילה באולם להתקשר אליו כשיהיה חבר כנסת כדי לקדם נושאים שונים. באופן לא מפתיע הוא הודה ש"לא התחבר" למחאה החברתית של 2011, שכן במציאות, פוליטיקאים קפיטליסטים כמוהו מעוניינים לזרות חול בעיני הציבור וליצור רושם שהם והמפלגה שלהם "יטפלו בעניינים" באמצעות "עשייה פרלמנטרית" — אבל המדיניות האמיתית שהם מקדמים מאוימת בדיוק מהתפתחות של מאבקים בשטח ולחץ "מלמטה" לשינוי של ממש.

ח״כ איתן כבל, נציג "העבודה" והמחנה־הציוני, שמתיימרת להיות אלטרנטיבה לנתניהו, לא הציג תמונה שונה. כבל הצהיר על המחויבות שלו לכאורה לנושא הדיור הציבורי — שממשלות שבהן העבודה ישבה חיסלו — ולחיסול ההעסקה הקבלנית במשק. כשזכה לתגובות עוינות ומוצדקות מהקהל, שלא ממש האמין להבטחות הסרק, התשובה של כבל היתה לנזוף ברוב חוצפה בקהל.

כל המועמדים האלה גם זכו להערות ביניים וקריאות מהקהל. הקהל לא "קנה את הסחורה" ולא הסתפק בהצהרות ריקות. הזעם על גורמי הממסד הצבועים גרם להפסקות ארוכות בפאנל, שלרגעים ארוכים עמד על סף פיצוץ. לדיירי דיור ציבורי ולעובדי קבלן לא היו מוכנים, ובצדק, לגלות סובלנות לשקרים של נציגי הממסד.

נציגה "חברתית" במפלגה קפיטליסטית גזענית?

ח״כ אורלי לוי־אבקסיס, מספר 2 ברשימת ישראל־ביתנו, זכתה לתגובות מעורבות יותר. חלק מהקהל הצביע בצדק על כך שהיתה חלק מקואליציית השלטון האחרונה, אבל אחרים רואים בה נציגה "משלנו" מכיוון שהיא מציגה את עצמה כמי שמזדהה ודואגת לעניים ושמסתייגת לכאורה מגזירות כלכליות. גם ח״כ שלי יחימוביץ׳ מ"העבודה" כינתה באחרונה את לוי "לוחמת חברתית אמיתית".

לוי קידמה בפאנל את הרעיון שלא רק היא, אלא מפלגת ישראל־ביתנו בעצמה היא מפלגה "חברתית". מפלגתו של ליברמן היא מפלגה תאצ׳ריסטית, גזענית ומושחתת, שקידמה במופגן לאורך השנים התקפות קשות על מעמד העובדים. ה"סגנית" החדשה של ליברמן לא יכולה להיחשב "חברתית" — היא לא באמת בצד של העובדים והעניים. שינויי החקיקה הקוסמטיים שהיא מקדמת כדי לרכך גזירות כלכליות מסוימות לא ישנו את העובדה שהיא בשורה התחתונה עלה־תאנה "חברתי" למפלגה שנלחמת בעובדים ובעניים.

ראוי לציין שהתוכנית שמקדמת לוי למתן משכנתאות של עד 90% מערך הנכס לזוגות צעירים אינה מציעה פתרון אמיתי למצוקות הדיור אלא שיעבוד נוסף של מעמד העובדים לחובות ולריביות שזוגות רבים לא יוכלו כלל להחזיר.

המאבק להצבת אלטרנטיבה אמיתית

אילן גילאון ממרצ הציג מספר דרישות חשובות, גם אם מוגבלות, כמו בניית 15 אלף דירות דיור ציבורי והורדת המע״מ והגברה מסוימת של המיסוי על בעלי ההון. למעשה, גילאון הציע להדוף במידה מוגבלת חלק מההתקפות של שלטון ההון, אבל לא לעצור אותן לחלוטין. כדי לעצור את ההתקפות האלו ולקדם את סדר היום של ציבור העובדים והעניים, צריך להלאים את משאבי הטבע, הבנקים והתאגידים הגדולים, תחת פיקוח וניהול ציבוריים ודמוקרטיים, גם כדי לממן את הצרכים שלנו וגם כדי למנוע משלטון ההון לחזור ולהתקיף את ההישגים שלנו.

גילאון גם הגביל את דרך המאבק להשגת הדרישות הללו לחקיקה בכנסת, אבל בזמן שהממשלה הבאה, בכל הרכב אפשרי, תהיה ממשלת הון, כדי לקדם אפילו את הדרישות החלקיות שגילאון הציג נחוץ לבנות מאבק עוצמתי בשטח שגילאון לא מנסה לבנות.

נציג חד״ש והרשימה המשותפת, יוסף ג׳בארין, הפאנליסט היחיד שלא ממפלגות הממסד, הצביע על שפיכת התקציבים על ההתנחלויות והכיבוש. אבל בזמן שאין ספק שצריך להפסיק את ההשקעה התקציבית בהתנחלויות, כשלעצמו זה לא ישחרר את המשאבים הדרושים לציבור העובדים ולשכבות הכי עניות, כולל לציבור הערבי־פלסטיני, בלי מאבק נגד המדיניות הניאו־ליברלית ולהחלפת הכלכלה הקפיטליסטית, מאבק שלמרבה הצער הרשימה המשותפת לא מקדמת.

מהקהל באירוע עלה בבירור רצון עמוק בשינוי, ובפרט מדוברים כמו וואפה עטיה, שדיברה על תנאי העוני שהיא חיה בהם, ריקי בן־לולו, דיירת הדיור הציבורי שדיברה על הרצון לחיות ביציבות, ומורן מלכה, עובד קבלן מוועד עובדי מלווי נכי צה״ל. אלא שבבחירות 2015 חסרה המפלגה הרחבה שתציע ביטוי פוליטי חד־משמעי לרצון הזה, ושתקדם את סדר היום של ציבור העובדים, היהודים והערבים, דרך הצבת חלופה סוציאליסטית לכלל סדר היום של שלטון ההון וההתנחלויות.