התחושה של רבים בציבור הישראלי שצריך "לעשות הכול" כדי לשים סוף לשלטון הימין של נתניהו והליכוד תורגמה במוצ״ש, עשרה ימים לפני הבחירות, לנהירה של עשרות אלפים לכיכר רבין בתל אביב, לעצרת שהתארגנה תחת הכותרת "ישראל רוצה שינוי".

הפגנה בסדר־גודל כזה בקריאה להחלפת השלטון לא התקיימה מאז השלבים הראשונים של המחאה החברתית ב־2011. עם קהל אנרגטי יחסית, לא רק פעילי המחנה־הציוני ומרצ הדהדו את הסיסמה "ביבי הביתה" לאורך העצרת. נציגי הליכוד הגיבו בלחץ ו"גילו לציבור" שההפגנה היא חלק מ"קמפיין מתוזמר" להחלפת השלטון.

פעילי מאבק סוציאליסטי הגיעו לעצרת עם המסר המרכזי "זה לא רק ביבי, זה שלטון ההון וההתנחלויות". לצד זאת הניפו פעילי התנועה באנר שהביע סולידריות עם השביתה המתמשכת של עובדי תרכובות ברום ומפעלי ים המלח, ושקרא להלאים את כי״ל. הקריאה "ביבי הביתה" נשמעת היטב גם בהפגנות העובדים בשבועות האחרונים. יו״ר ועד עובדי מפעלי ים המלח, ארמונד לנקרי, אף היה אמור לנאום בעצמו בעצרת, אך למרבה הצער לנקרי הוא חבר מרכז ליכוד ונעתר לבקשת נתניהו שלא להגיע.

"לא עוד!"

"בבחירות האחרונות הצבעתי ביבי. לא עוד!", הכריזה רונית קציר, תושבת שדרות, בוגרת "בני עקיבא" וממייסדות "התנועה לעתיד הנגב המערבי". היא פנתה בדבריה לנתניהו, "אתה נוקט מדיניות של 'ניהול הסכסוך' על גבם של ילדינו. עד מלחמת 'צוק איתן' קיבלתי מציאות זו כגזירה משמיים", אך היא הגיעה למסקנה ש"הייאוש שלי הוא הכוח הפוליטי שלך. הסדר אמיתי שייתן לנו תקווה לא יאפשר להציג את עצמך כמר ביטחון... יש לך עזות־מצח להציג את עצמך בתור מי שידאג לביטחוננו... ייאוש וחיים על החרב, זה מה שיש לך למכור לנו?! אם כך אז לא תודה!".

הפעילה החברתית אור־לי ברלב קראה "לא רק להחלפת שלטון פוליטי אלא להחלפת שלטון האוליגרכיה שאוחז לנו בגרון. צריכים לחסל את שלטון האוליגרכיה ולייסד מחדש דמוקרטיה אמיתית שבה העם הוא הריבון בפועל".

דורית לוי, פעילת "צוות הדיור הציבורי", הציגה כתב אישום נגד ממשלות ישראל לאורך העשורים האחרונים שהובילו את חיסול הדיור הציבורי. היא הסבירה שרשימת הזכאים ארוכה וש"הקשחת הקריטריונים אילצה ציבור שלם לרדת אל מתחת לקו העוני", וקראה לשיקום מלאי הדירות, לבנייה מסיבית בכל הארץ ולהגמשת הקריטריונים.

להחליף, אבל בְמה?

העצרת, שהופקה על־ידי עמותת "כן לשלום"/"מיליון ידיים", נועדה לקדם הצבעה שתוביל לכאורה להחלפת ממשלת הליכוד בממשלת המחנה־הציוני. היא חפפה את המסר של קמפיין V15 ("ניצחון 2015"): "פשוט מחליפים".

מובן שרבים יחפשו "להעניש" את ממשלת הימין ואת נתניהו והליכוד באמצעות הצבעה כזו או אחרת. אבל כשמדובר על מאבק להחלפת שלטון הימין חובה לשאול גם "במה מחליפים". כדאי לזכור למשל שממשלת "קדימה" ו"העבודה", שקדמה לנתניהו, המיטה אסונות בדמות שתי מלחמות עקובות מדם וגזירות כלכליות.

נציגי מפלגות רשמיים כלל לא נאמו בעצרת, אף שמטרתה היתה החלפת השלטון. אולם התשובה שהציעה העצרת היתה כאמור קואליציה של המחנה־הציוני.

בציבור הרחב, כפי שמרמזים גם הסקרים, ניכר שאין אשליות חזקות במחנה־הציוני. "התנועה" של לבני, שהיתה חלק מהממשלה האחרונה, ו"העבודה", שהיתה חלק מרוב ממשלות ישראל עד היום, תמכו ולקחו חלק ביישום התקפות כלכליות קשות על מעמד העובדים ועל העניים ביותר; המשיכו בכיבוש ובהתנחלויות, והביאו למלחמות וסבבי דמים.

למרות נאומים של מספר פעילות חברתיות, לא עלתה מהבמה כל חלופה פוליטית של ממש, ובפרט כזו שמייצגת את האינטרסים, המצוקות והשאיפות של ציבור העובדים היהודים והערבים בישראל. להפך, לצד הדרה של ערבים (למעט נואם אחד בסוף העצרת על תקן חייל דרוזי לשעבר), וקולות של התנשאות אליטיסטית ולאומנות ציונית, הדוברים המרכזיים דיברו מלב־לבו של הממסד.

תסכול הגנרלים לא מייצג פתרון

שלא במקרה, שני הדוברים הראשיים בעצרת היו שני אלופים במילואים, ראש המוסד לשעבר מאיר דגן וסגן ראש המוסד לשעבר עמירם לוין. שניהם נמנים עם תנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל", שהוקמה באוקטובר בעקבות המלחמה. מטרת התנועה, בה חברים כמאתיים קצינים בכירים בדימוס ממערכת הביטחון הישראלית, היא להביא את השלטון בישראל לאימוץ תוכנית להסדר ישראלי־פלסטיני ולהסדרים אזוריים על בסיס "היוזמה הערבית".

ההתארגנות אינה מייצגת את הציבור הרחב אלא את האליטה ה"ביטחונית". קדם לה, מכיוון אחר, קמפיין שהובילו טייקונים ישראלים בתקופת סבב המשא־ומתן המדומה בין ישראל לאש״ף, תחת הכותרת "שוברים את הקיפאון" (BTI), במטרה ללחוץ על נתניהו להגיע להסדר כלשהו.

בוויכוחים האלה שמתנהלים בקרב המעמד השליט הישראלי על רקע הבידוד הבינלאומי הגובר של ישראל, המשבר הגיאו־פוליטי במזרח התיכון וההסלמה בסכסוך הישראלי־פלסטיני, אין אף צד שמייצג תוכנית של שלום בר־קיימא. השגת שלום דורשת כתנאי מקדים סיום של הדיכוי הלאומי של הפלסטינים, שוויון מלא בכל התחומים בין ישראלים ופלסטינים, ומאבק לדמוקרטיה ולשיפור מהותי בתנאי המחיה של ההמונים בכל המזרח התיכון. דגן, לוין ושותפיהם הם לא חלק מהפתרון אלא מהבעיה.

בעוד שנתניהו והליכוד מחפשים בעת הנוכחית בעיקר להמשיך ב"ניהול" הסכסוך באמצעים צבאיים, הרי שהם מצדם מחפשים להכריע את המאבק הפלסטיני נגד הדיקטטורה של הכיבוש והדיכוי הלאומי באמצעות שיתוף־פעולה עם "המדינות המתונות בעולם הערבי" — הדיקטטורות של הליגה הערבית — ותחת חסות ארצות־הברית ושאר המעצמות הקפיטליסטיות.

מטרתם היא לא מדינה פלסטינית שוות זכויות לצד ישראל. כמו נתניהו, גם הם תומכים בהבטחת המשך שליטה ישראלית ישירה או עקיפה בחלקים מהשטחים הפלסטיניים, וכמוהו גם הם מתנגדים לשוויון זכויות של ממש לציבור הערבי־פלסטיני בתוך ישראל. לכן הם מציעים למעשה מתכון להמשך הסכסוך הלאומי.

להציב חלופה לשלטון הימין

אור־לי ברלב שילבה מסר חשוב בדבריה כשהדגישה שגם אם שלטון נתניהו ייפול, צריך להמשיך להיאבק פוליטית לשינוי: "אנחנו לא נמצאים בכיס של אף אחד... התחלנו ואנחנו לא ניכנע, לא נירתע ולא נעצור עד שנייסד כאן חברה צודקת והוגנת".

אי־אפשר למגר את העוני ואת שלטון ההון בלי להיאבק בבירור להחלפת כלכלת הניצול והמצוקה שמכתיבה השיטה הקפיטליסטית. אי־אפשר להביא לסיום הסכסוך הלאומי על בסיס תוכנית להמשך דיכוי הפלסטינים בדרכים אחרות. אי־אפשר לכונן שלום אזורי בר־קיימא על בסיס הסכמות בין שלטונות ימין רודניים ובחסות המעצמות שעניינן האמיתי הוא קידום אימפריאליסטי של מידת השפעתן ושל יכולתן להמשיך לשדוד את משאבי האזור.

רק ממשלה סוציאליסטית, שתייצג את ציבור העובדים היהודים והערבים, תוכל להושיט יד סולידרית — לא לדיקטטורות ולאליטות המושחתות והדכאניות אלא למאבקים נגדן. לשם כך יהיה צורך להמשיך אחרי הבחירות במאמצים לקידום הקמתה של מפלגה של ציבור העובדים, ולהצבת חלופה של שמאל סוציאליסטי יהודי־ערבי חזק, שיוכל באמת לסלול את הדרך להחלפת שלטון הימין.