המסמך נידון ואומץ בישיבת הוועד הארצי של תנועת מאבק סוציאליסטי, שנערכה ב־30–31 בינואר.

המהפך ביוון בבחירות האחרונות שהביא לשלטון את מפלגת השמאל סיריזה, המתנגדת למדיניות הצנע ולשנאת זרים, הצליח לעורר השראה ולהוציא רבבות להפגין גם במדריד תחת הקריאה "עכשיו תורנו". בישראל, הבחירות הקרובות לכנסת הציבו אתגר לא פשוט עבור השמאל, על רקע סכסוך לאומי חריף ומשבר חברתי מעמיק.

ערב בחירות 2015, מעל 2.5 מיליון אזרחים בישראל, בהם קרוב למיליון ילדים, חיים בעוני (דוח העוני האלטרנטיבי, "לתת"). כמחצית ממשקי הבית העניים עובדים, ומספר עובדי הקבלן במשק המשיך לטפס גם בשנה החולפת. הררי החובות של משקי הבית תחת ממשלות נתניהו תפחו בעשרות אחוזים. תשלומי ההורים זינקו בעשרות אחוזים. בתי החולים בקריסה וחולים שוכבים שוב במסדרונות.

חמישה חודשים בקושי אחרי המלחמה המזוויעה בעזה בקיץ האחרון, שרידי ממשלת נתניהו גוררים את הציבור הישראלי אל סיפה של מלחמה חדשה עם חיזבאללה. המשבר הגיאו־פוליטי במזרח התיכון, עם העלייה של דאע״ש ושל קבוצות ג׳יהאדיסטיות נוספות גם בסיני, מסייע לשלטון הימין בישראל לנצל ולרכוב על החששות הביטחוניים בציבור הישראלי.

הכיבוש והמצור ממשיכים לשעבד ולרמוס מיליוני בני־אדם. נתניהו והימין רקדו על דם נרצחי הפיגועים הקשים בצרפת במאמץ לגייס לגיטימציה ציבורית ובינלאומית למדיניות של דיכוי לאומי, כיבוש קולוניאלי, תוקפנות אימפריאליסטית וסכסכנות לאומנית־גזענית. בה־בעת הגברת ההתקפות על הציבור הערבי־פלסטיני מתורגמת להרג אזרחים — עוד שני אזרחים ערבים נורו למוות בידי שוטרים שפעלו בהתאם ל"רוח המפקד" של ממשלת הימין.

קואליציית הון והתנחלויות

הבחירות לפני שנתיים ביטאו סלידה ממדיניות ממשלת נתניהו הקודמת. נתניהו הכריז אז בבהלה ביום הבחירות ש"שלטון הליכוד בסכנה". אף שהברית בין "הליכוד" ל"ישראל ביתנו" הקלה על הליכוד להרכיב שוב את הממשלה, שתי המפלגות יחד איבדו רבע מהמושבים שהחזיקו, והליכוד נהפכה למפלגת השלטון עם הייצוג הקטן ביותר בכנסת אי־פעם. רבים קיוו שהשאיפות לשינוי שהניעו את תנועת המחאה החברתית של 2011 והתמיכה הבסיסית הרווחת יחסית בקרב הציבור הישראלי ברעיון של "שתי מדינות", כחלק מפתרון לסכסוך הלאומי, יבואו לידי ביטוי כלשהו בסדר־היום של הממשלה החדשה.

למרות זאת, תנועת מאבק סוציאליסטי אפיינה את קואליציית השלטון החדשה־ישנה כקואליציית "הון והתנחלויות": ממשלת ימין קפיטליסטית עם סדר־יום ניאו־ליברלי וגזעני, ועם משקל מוגבר לאינטרסים של מפעל ההתנחלויות הקולוניאלי בשטחים הפלסטיניים הכבושים. הקואליציה כללה את הקצה הימני־קיצוני של הכנסת, הימין הקולוניאליסטי־משיחי בדמות הבית־היהודי–תקומה, שכבשה מוקדי כוח חדשים בעזרת "ברית האחים" של בנט ולפיד, לצד מפלגתו הגזענית של ליברמן ונציגי אגף ניצי־סיפוחיסטי שהתחזק בליכוד.

הפרספקטיבה שלנו היתה שממשלת נתניהו השלישית תפעל במטרה "לגלגל עלינו את מחיר הגירעון, להמשיך את המתקפה על הזכויות החברתיות והדמוקרטיות וללבות הסתה גזענית והפחדה ביטחונית"; שהיא תוביל מיומה הראשון מתקפה כלכלית על מעמד העובדים הישראלי, תלבה את השסע הלאומי בין יהודים וערבים, ובעוד שהיא תידחף בסבירות גבוהה לחדש את המשא־ומתן עם אש״ף, היא לא תרצה ולא תוכל פוליטית להציע אף ויתור משמעותי ותקדם למעשה את המשך הכיבוש וההתנחלויות.

הזהרנו גם ש"הסכנה לעימות צבאי מדמם נוסף בשנה־שנתיים הקרובות גבוהה", שכן בלחץ משברים אזוריים ופנימיים הממשלה עשויה לממש תוכניות מגירה לסבב מלחמה נוסף בעזה, כמו גם לתקיפות צבאיות בשטחי סוריה ולבנון, ואף לא פסלנו אפשרות של עימות צבאי עם איראן. למעט התרחיש הקיצוני ביותר, של מלחמה עם איראן — אפשרות שנדחקה לשוליים על רקע שיחות הגרעין בין איראן למעצמות — את השאר שלטון הימין באופן כללי אכן הוציא לפועל. זו היתה תקופה של ריאקציה משמעותית.

עם זאת, על רקע בידוד בינלאומי גובר של ישראל, משבר גיאו־פוליטי, נסיגה ברורה בצמיחה הכלכלית, מיאוס חברתי ניכר וסבלנות פחותה בציבור הישראלי, ותסיסה גוברת בקרב פלסטינים כנגד דיכויים הלאומי, הורכבה ממשלה חלשה יותר מקודמתה, שהערכנו כי היא עשויה להתפרק מול כל משבר משמעותי.

המתחים והעימותים בין מפלגות הקואליציה הסלימו לכדי משבר בתוך קצת יותר משנה, סביב המלחמה בקיץ. מעבר לאי־אלו הבדלים אידיאולוגיים, העימותים הגלויים שיקפו אז יותר מכל את הניסיון של הפוליטיקאים הלאומנים להתנער מהאחריות למשבר ולגייס תמיכה ציבורית סביב הבטחות ל"פתרון אמיתי".

לאחר המלחמה, על רקע המשך התפתחות המשבר המדיני־ביטחוני, באגף של לפיד ולבני חששו מההשלכות הפוליטיות של המשך היישום של קו פרובוקטיבי "מדי" ולכן פעלו כדי להתבדל במידה מסוימת מחלק מהצעדים של שותפיהם, כמו מהגירסה הבוטה יותר של "חוק הלאום", שנועד להעמיק את האפליה של הציבור הערבי־פלסטיני. ויכוחים תקציביים שטחיים בהמשך, שכללו את התפטרותו של השר פרץ, שיקפו ניסיונות לפייס זעם חברתי ולהתנער מאחריות למצוקות הכלכליות של מרבית הציבור הישראלי. בתוך שנה ושמונה חודשים הממשלה התפרקה, מבלי שאף מפלגה תוכל להקים קואליציית רוב, מה שהביא לכהונת הכנסת הקצרה ביותר בחצי המאה האחרונה.

ממשלת מלחמה

משבר ההסלמה בסכסוך הישראלי־פלסטיני, שהגיע לשיאו במלחמה בעזה, היה האירוע החשוב והקשה ביותר שהובילה ממשלת נתניהו.

המשא־ומתן המדומה בין ממשלת נתניהו לבין אש״ף שימש למעשה כיסוי לבניית שיא בהתנחלויות בקצב שלא נראה מאז תקופת ממשלת ברק, ערב האינתיפאדה השנייה, ולהחמרה מתואמת במצור הישראלי־מצרי על רצועת עזה — לאחר שבתום סבב המלחמה של "עמוד ענן", ערב בחירות 2013, ממשלת נתניהו דאז נאלצה להתחייב להקל בתנאי המצור.

רצח שלושת הנערים הישראלים שימש באופן ציני למתקפה הצבאית הנרחבת ביותר על שטחי הגדה המערבית בשנים האחרונות ולהלהטה של הסתה לאומנית־גזענית שחיזקה את ידי המפגעים ששרפו את הנער הפלסטיני אבו־ח׳דיר בעודו בחיים. המלחמה הכמעט לגמרי חד־צדדית בעזה — מבחינת יחסי הכוחות, מאזן הקורבנות והיקף ההרס — כללה את מרחץ הדמים הברוטלי ביותר בתולדות הרצועה, עם למעלה מ־2,100 פלסטינים הרוגים, ומספר הרוגים ישראלים הגדול יותר מסך כל ההרוגים בשטח ישראל מירי רקטות ופצמ״רים מהרצועה לפני כן. בעוד שדמגוגיה ביטחונית מלווה כל מהלך צבאי וכל מדיניות תוקפנית של השלטון, במציאות אחת ההשלכות הנוראיות של העמקת השסע הלאומי בעקבות המלחמה היתה גל פיגועי הנקם הרצחניים נגד ישראלים, במיוחד בירושלים.

את אירועי הקיץ ניתחנו בהרחבה בפרסומי התנועה. המלחמה הדגישה ששלטון הימין הישראלי והימין האסלאמיסטי בדמות חמאס מזינים פוליטית אחד את השני. היא המחישה גם לאן מובילים הניסיונות של השלטון הישראלי "לנהל את הסכסוך". מפקד אוגדת עזה, תא״ל איתי וירוב, הודה כי מטרת המלחמה לא היתה להכריע את שלטון חמאס, ולדעתו גם לא "להרתיע" — לדבריו, "זו יהירות לנסות להרתיע מישהו בשג׳אעיה" — אלא להחליש את כוחן הצבאי של המיליציות ברצועה עד לסבב הבא (מדיניות שזכתה לכינוי "כיסוח דשא"). בין כה ובין כה, המלחמה לא נועדה להגן על שלום הציבור הישראלי אלא "לתחזק" את המשך המצור והכיבוש.

ממשלת נתניהו, בשיתוף פעולה עם משטר א־סיסי במצרים, הצליחה לחמוק ביהירות גם מהמשא־ומתן שהיה אמור להתקיים בקהיר על הקלות במצור, שנמשך ביתר שאת. אולם כפי שהתרענו, "ללא הסרה מוחלטת של המצור ומימוש זכות הפלסטינים למדינה עצמאית של ממש לצד ישראל, הזרעים לסבב הדמים הבא כבר נזרעו. הפסקת־האש הקרובה מבטיחה לאוכלוסייה הפלסטינית הנצורה ברצועה בעיקר המשך חיי עוני ומצוקה תחת מצור ותוקפנות צבאית. לציבור הישראלי, בעיקר בדרום, היא מבטיחה המשך חיים בצל חרדה מפני סבב המלחמה הבא. אף בעיה יסודית לא נפתרה" ("מלחמת שולל ומרחץ דמים", 11.8).

ציד־המכשפות הלאומני שטופח "מלמעלה" ושימש להשתקה של ביקורת על המלחמה, כלל גל פיטורי עובדים ערבים וגל של תקיפות פיזיות של עוברי־אורח ועובדים ערבים, ושל מתנגדי מלחמה. גורמים משיחיים וכהניסטיים־פשיסטיים קיבלו רוח־גבית — חלקם אף מקבלים מימון ממשלתי — לטרור המאורגן שהם מקדמים, לעתים תחת השם "תג מחיר", נגד תושבים ערבים־פלסטינים משני צדי הקו הירוק. הם הצליחו גם לגייס תמיכה מצד חלקים בממשלה לסדרת הפרובוקציות הלאומניות־דתיות סביב מתחם הר הבית/המתחם המקודש. עם זאת, הימין הכהניסטי עדיין יחסית מבודד בציבור הישראלי, ועל הרקע הזה נערך גם גל המעצרים של ראשי ארגון להב״ה. הימין הכהניסטי מייצג סכנה אמיתית בחברה שמוכרחה להיתקל בהתנגדות תקיפה, אבל הבעיה המרכזית היא מדיניות שלטון הימין, שמחזיק כ־4 מיליון פלסטינים בשטחים ללא זכויות אזרח, תחת כיבוש, מצור ומערכת של הפרדה גזענית, ומבטיח אפליה ודיכוי לאומי גם למיעוט הערבי־פלסטיני שממערב לקו הירוק.

אולם המלחמה בפלסטינים וההתקפות על הציבור הערבי־פלסטיני בישראל נענו גם בגל של הפגנות מחאה ברחבי העולם שהגבירו את הלחץ להכרה במדינה פלסטינית; הפגנות חשובות, גם אם מוגבלות מספרית בשלב הזה, של יהודים וערבים בישראל נגד גזענות ונגד המלחמה; ועליית מדרגה בפעולות של מאבק עממי פלסטיני. בשטחים, בשיאה של המלחמה האחרונה, נערכה מול מחסום קלנדיה, תחת אש קטלנית, ההפגנה הגדולה ביותר בגדה המערבית מזה שנים. המאבק האנרגטי שהנהיגו צעירים פלסטינים בישראל נגד תוכנית פראוור סחף אלפים להפגנות ולמרות דיכוי משטרתי כבד הצליח להפיל לבינתיים את התוכנית. הן במזרח ירושלים והן ביישובים ערביים רבים בישראל תורגם הזעם והתסכול — בפרט על מקרי ההרג של אזרחים ערבים על־ידי שוטרים — לא רק למקרים של אלימות לאומנית אלא גם להפגנות מחאה, למרות מעצרים המוניים.

ההערכות בתקשורת הממסדית לגבי תחילתה של "אינתיפאדה שלישית" או "אינתיפאדה עירונית" במזרח ירושלים היו מוקדמות, אך אין ספק שאינתיפאדה חדשה, במובן של התקוממות לאומית המונית, עשויה להתפתח בהמשך, חרף כל אמצעי הדיכוי, בפרט אם הממשלה הבאה תמשיך באותו הקו.

ממשלה תאצ׳ריסטית והמאבק המעמדי

במישור הכלכלי הצפי שלנו היה כאמור שהממשלה תנסה לפתור אז את בעיית הגירעון בתקציב המדינה באמצעות גזירות צנע דרקוניות ותוביל התקפות נוספות על מעמד העובדים הישראלי. הערכנו שבד־בבד היא תפעל תוך המשך נקיטת טקטיקות של "הפרד ומשול" ובהן ההסתה נגד הוועדים החזקים, אך יותר מכך, החתירה להפיכת העניים ביותר — הערבים, החרדים, העובדים המהגרים ומבקשי המקלט — לשעירים־לעזאזל לשם הסטת הזעם החברתי והמעמדי. ספין "השוויון בנטל" וההסתה שליוותה את הקיצוץ בקצבאות הילדים היו חלק מהמגמה הזאת. השביתה ההמונית של מבקשי המקלט בינואר 2014 נגד מדיניות הכליאה והגירוש אמנם נותרה מבודדת יחסית ולכן גם לא הספיקה כדי לכופף את הממשלה, אבל היא חשפה פוטנציאל התארגנות מרשים גם בקרב שכבות נטולות זכויות ומרוסקות שעסוקות במאבק הישרדות קיומי.

צעדי הקיצוצים והמיסוי הרגרסיבי תקפו את העניים ביותר ורוששו עוד יותר את מעמד העובדים: העלאת המע״מ, הגדלת "מסי החטאים" (על טבק ואלכוהול), העלאת מס הכנסה לדרגות ביניים, קיצוץ בקצבאות הילדים, הקפאת שכר במגזר הציבורי, צמצום ויתורים סמליים שניתנו בעקבות המחאה החברתית וכו׳. במקביל, הממשלה פנתה להאצת תהליך ההפרטה — כולל שוד משאבי הטבע למטרות רווח — ולהתקפת העבודה המאורגנת.

בנט העיד על הנחישות התאצ׳ריסטית של הממשלה להמשיך במהפכת־הנגד הכלכלית הניאו־ליברלית: "זו הגדולה בממשלה הזו — לא לפיד, לא אני ולא נתניהו סופרים את העובדים". ראשי ההסתדרות, עיני ובעיקר יורשו ניסנקורן, נדחפו לאמץ רטוריקה לוחמנית יותר בתגובה להתקפות, אך בשורה התחתונה שיתפו־פעולה. הם נמנעו מצעדים ארגוניים משמעותיים ופעלו לריסון ולבידוד של מאבקים שהתפתחו בשטח. הממשלה ניצחה בסבבים האחרונים בהסכם "שמיים פתוחים", בתע״ש, ברשות השידור, בדואר, ברכבת ישראל; תקפה גם את עובדי הנמלים — ופעלה לקידום הפרטתן של מעל 20 חברות ממשלתיות (כולל בעיצומה של המלחמה). כחלק מכוונה לנטרל התנגדות פוטנציאלית בהמשך, הממשלה הכינה לחקיקה הצעת חוק להחמרת האיסור על שביתות פוליטיות.

הערכנו שיתפתחו מחאות ומאבקים משמעותיים יותר נגד גזירות הצנע והמדיניות הכלכלית של הממשלה. אלא שבחייה הקצרים הממשלה הספיקה להעביר רק סבב משמעותי אחד של צעדי צנע ומיסוי רגרסיבי, שהתחיל לעורר לא מעט זעם חברתי. התמיכה בלפיד, כשר האוצר החדש, התרסקה בתוך שבועות ספורים מרגע הקמת הממשלה. כדי לפייס את הזעם, לפיד קידם את הרעיון שגזירות הצנע הן מכה זמנית הכרחית ושעד ינואר 2015 המצב הכלכלי של האדם העובד "יהיה טוב יותר". חלקים בציבור קיוו כנגד כל הסיכויים שאולי באמת מדובר ברעה חולפת, אך בו־בזמן היתה שכבה משמעותית שבכל זאת חיפשה דרך להיאבק בגזירות.

תחושת האכזבה והדמורליזציה שאפיינה שכבות רחבות במעמד העובדים ובמעמד הביניים בתקופה שלאחר גל מאבקי העובדים ההתקפיים והתנועה ההמונית של 2011 אמנם עדיין חסמה התפתחות ספונטנית של מאבק המוני מחודש, שכן אפיק הפעולה של ההפגנות נתפס כחסר אפקטיביות. אולם הזעם החברתי והשאיפה לשינוי לא נעלמו אלא חיפשו דרכים שיובילו להישגים ממשיים. רבבות עובדים לא מאורגנים פנו באופן חסר תקדים לחפש פתרון למצוקת יוקר המחיה במישור האיגוד־מקצועי ולקחו חלק במאבקי התאגדות מרשימים. ראשי ההסתדרות, ראשי ארגוני הרופאים, המורים והסגל האקדמי באוניברסיטאות, וגם ראשי התאחדות הסטודנטים, איימו אז שיובילו מאבק רציני לעצירת הגזירות. לכל אלה, ובמיוחד להנהגת ההסתדרות, היתה אפשרות להראות שניתן לבנות מאבק עם כוח פוטנציאלי משמעותי לשינוי, אך הם זזו הצדה ונתנו למעשה אור ירוק להעברת הגזירות.

עיני סיפק ויתורים קשים בשם העובדים ללא כל מאבק, ובודד כך גם את צעדי המחאה שנקטו איגוד העובדים הסוציאליים והסתדרות הגמלאים. מהעמדה של מי שמילא את התפקיד המכריע ביותר בטרפוד המאבק הזה, כמו גם בהכשלת מחאת יוקר המחיה ב־2011, עיני העז להכריז שאם תהיה מחאה ההסתדרות תצטרף וגלגל כך את האחריות על חוסר נכונות להיאבק בגזירות אל שאר הציבור. ימים ספורים אחרי שעיני הכריז על הדיל הרקוב שחתם עם האוצר הפגינו למרות הכל כ־10,000 בני־אדם בתל אביב נגד הגזירות. אף אחת ממפלגות הממסד הקפיטליסטיות מה"אופוזיציה" בכנסת לא ניסתה לארגן ולהוביל מאבק אמיתי בנושא. בכלל זה גם מפלגת "העבודה", שהתחפשה בקמפיין הבחירות הקודם שלה למייצגת הפוליטית של המחאה החברתית, אך בשורה התחתונה לא חלקה מהותית על תוכנית התקציב. רגע קודם, חלקים בהנהגתה ובהם היו״ר הנוכחי הרצוג, עוד ניסו להוביל שוב להצטרפות לקואליציה של נתניהו.

אחרי שנים של צמיחה שבהן מעמד העובדים המשיך להתרושש, העלאת המיסוי הרגרסיבית והקיצוצים בקצבאות היו פגיעה נוספת, לצד המשך תהליך ההפרטה. כעת המשק הישראלי שוב על סף מיתון, ב־2014 נרשמה אינפלציה שלילית לראשונה מאז 2006, והדבר עלול להוביל בהמשך לגל חדש של פיטורים והורדות שכר. החשש מההשלכות הכלכליות והפוליטיות של הידרדרות למיתון, הוביל את הממשלה, בשלביה האחרונים, לנסות לגבש תקציב עם פחות צעדי צנע ועם מספר ויתורים סמליים, שימומנו דרך הרחבת הגירעון. פקידות האוצר ובנק ישראל, שהתנגדה לניסיון הזה, ניסתה לדחוף להעלאות מסים נוספות על העובדים והעניים. לקראת הבחירות הממשלה גם אישרה לבסוף את הרחבת הסכם שכר המינימום שהשיגה ההסתדרות מול ארגוני המעבידים, ושכולל ויתור, גם אם מוגבל ביותר, עבור מאות אלפי עובדים במשק.

בקרב המעמד הקפיטליסטי בישראל קיימים חששות מפני התחדשות של מחאה חברתית המונית ומפני עימות חזיתי מחודש עם ההסתדרות והתפתחות של שביתות עובדים חזקות ברמה הארצית. אמנם הפחד לא שולט בטייקונים כפי שקרה במידה מסוימת בחודשים שלאחר המחאה של 2011, וגם הממשלה חשה חופשית מספיק להקפיא פירורים של תקציבים שהובטחו; אולם ברור שעל רקע משבר כלכלי חדש שמתפתח, ההרעה הנוספת בתנאי מעמד העובדים ומעמד הביניים מסוגלת להצית פיצוץ חברתי. האיום של ניסנקורן בשביתה כללית בדצמבר, בדרישה להעלאת שכר המינימום, לצמצום ההעסקה הקבלנית במגזר הציבורי ולשילוב עובדים בעלי מוגבלויות, נעשה בליווי רטוריקה לוחמנית יחסית והשקעה בקמפיין הסברה לגיוס תמיכה ציבורית. זה היה איום בסוג של שביתה פוליטית, נגד מדיניות הממשלה.

הדרישה שתנועת מאבק סוציאליסטי יזמה להעלאת שכר המינימום ל־30 שקל לשעה (5,580 שקל לחודש) קיבלה משקל וצברה תאוצה לאחר שאומצה גם על־ידי ארגון כוח לעובדים וח״כ דב חנין מחד״ש. לקמפיין של "מינימום 30", למרות מגבלותיו, ולגיוס התמיכה שהובלנו של עשרות חברי ועדים, היה חלק לא מבוטל בבניית הלחץ על ניסנקורן לדרוש את העלאת שכר המינימום ואף לנקוב בסכום ברור. עם זאת, ניסנקורן פעל למעשה כדי לטרפד את הקמפיין שחתר להעלאת שכר המינימום בשיעור כמעט כפול מזה שהושג. אלמלא התפרקות הממשלה וההסכם שחתם ניסנקורן, קיום השביתה והמשך המאבק בכיוון הזה היו יכולים להתחיל לשנות שוב את הלך־הרוח המיואש מהמצב הכלכלי ולחזק מחדש את הסנטימנט במעמד העובדים שיש דרך מעשית להיאבק ולהתחיל לפתור את מצוקת יוקר המחיה ומשכורות העוני.

רוב נגד ממשלת "ליכוד"

כאמור בבחירות הקודמות רבים קיוו לראות תרגום של תנועת המחאה לשינוי פוליטי. אך על רקע החולשה של השמאל ובהיעדר אלטרנטיבה פוליטית של ממש מצד המנהיגים המקריים של אותה תנועה, המפלגות שהיו לשותפות הקואליציה של הליכוד־ביתנו, ובעיקר "יש עתיד", השתמשו לקראת בחירות 2013 בספין "הפוליטיקה החדשה" כדי להתמודד עם חוסר האמון הציבורי. האפקט היה מוגבל. "יש עתיד", הסברנו, הצליחה לגייס את התסכול של מעמד הביניים הישראלי לטובת יישום מדיניות קפיטליסטית בשירות בעלי ההון, אבל איבדה תמיכה משמעותית.

כעת, לפי סקרי הבחירות, רוב הציבור הישראלי לא רוצה לראות את נתניהו והליכוד מרכיבים את הממשלה הבאה. אך מנגד, הרצוג, לבני ו"העבודה"/"המחנה הציוני", נהנים מעלייה מוגבלת ביותר בסקרים. למעשה אין סביבם אשליות חזקות, אלא בינתיים בעיקר תקווה נואשת של חלקים בציבור הישראלי ש"המחנה הציוני" יהיה כביכול מכשיר לסילוק של שלטון הליכוד. זוהי העדפת "הרע במיעוטו" ולא ציפייה המונית למהפך של ממש במדיניות כפי שקרה ב"מרד הקלפיות" ביוון.

אי־אפשר לדעת כרגע איזו מפלגה תעמוד בראשות הממשלה הבאה. "המחנה הציוני" צפוי ככל הנראה לגרוף מספר מנדטים דומה לזה שאיתו הרכיב ברק קואליציה מפוצלת ומקרטעת של 7 סיעות אחרי בחירות 1999 — אך גם זה כלל לא בטוח. סביר להניח שלהחלטות הרבנים במפלגות החרדיות יהיה משקל מכריע לכאן או לכאן בקביעת מפלגת השלטון הבאה. במטרה לקטב את ההצבעה, הן נתניהו והן לבני יצאו בהצהרות מעורפלות שרומזות לאי־נכונות לשבת בממשלה משותפת לשני ה"גושים" האמורפיים. אך גם תרחיש של ממשלה רחבה כזו, שמפלגת הימין של כחלון מקדמת, בדומה לעמדתו של לפיד בבחירות הקודמות, רחוק מלהיות מופרך.

מבחינת האינטרסים של המעמד הקפיטליסטי בישראל בעת הזאת, ממשלה ימנית יותר של ליכוד־בנט־חרדים היא מתכון בטוח ל"שריפת גשרים" במישור הבינלאומי, להסלמה במאבק הפלסטיני ולפיצוץ חברתי בישראל. מבחינת רובם עדיפה ממשלה ללא "הבית היהודי", שתנסה לחלץ את הקפיטליזם הישראלי מהבידוד הבינלאומי שהוא מתחיל לשקוע בו, ושתנסה לייצב את הסכסוך הלאומי — ו"לסכל" גלישה לתרחיש של "מדינה דו־לאומית" — דרך משא־ומתן על הסדר ישראלי־פלסטיני חדש, חרף המחלוקות על הדרך להשיג זאת. כמו כן, מבחינת חלקים משמעותיים במעמד השליט עדיפה ממשלה שתנסה לפייס את הזעם החברתי והמעמדי, כולל דרך ויתורים מוגבלים מסוימים, כדי לרכך התנגדות להתקפות על תנאי המחיה והעבודה של מעמד העובדים על רקע הקיפאון הכלכלי והאפשרות למיתון.

רוב הציבור הישראלי מייחל להסתלקות שלטון נתניהו בעיקר בשל מצוקת יוקר המחיה ואי־השוויון הכלכלי־חברתי, ועבור שכבות לא מבוטלות מדובר גם בתקווה לשינוי במצב הביטחוני. מצביעי "המחנה הציוני" יתאכזבו לגלות שהפערים האמיתיים בין הרשימה הזאת לבין הליכוד אינם יסודיים.

לקראת בחירות 2009, על רקע המשבר הכלכלי העולמי והביקורת הגוברת על המדיניות הניאו־ליברלית, לבני ניסתה להשמיע קו מסתייג ממדיניות ההפרטה. מפלגת העבודה תקפה אותה אז: "לבני היתה שותפה נלהבת להפרטות נתניהו. היא הצביעה בעד כל ההפרטות, לרבות ההפרטה השערורייתית של בתי הכלא. עמדותיה המשתנות במהירות שיא, לפי עצות יועציה, עלולות לעורר סחרחורת". רגע אחר־כך, "העבודה" — המפלגה הקפיטליסטית שלקחה חלק ברוב ממשלות ישראל ושבעצמה יישמה תוכניות הפרטה בממשלות שונות — כבר הצטרפה לממשלת נתניהו, עד שנזרקה בפועל על־ידי ברק, זמן לא רב לפני פרוץ המחאה. לקראת בחירות 2015, אחרי שהפעם היתה זו לבני שנזרקה בעל־כורחה מממשלת נתניהו, החבירה בין הגורמים הונעה בעיקר מהשאיפה לקדם הכרעה בוויכוח על אסטרטגיה ליחסי־החוץ ול"ניהול הסכסוך" מנקודת המבט של המעמד השליט בישראל. בעניין הזה ובוודאי גם לגבי המישור הכלכלי לא מדובר כאמור בוויכוח יסודי.

מהפך עם "המחנה הציוני" ומרצ?

ראוי להזכיר שממשלת קדימה־העבודה בראשות אולמרט, שעלתה על סמך הבטחה לפנות התנחלויות בגדה המערבית ("תוכנית ההתכנסות"), הובילה בשורה התחתונה לשתי מלחמות עקובות־מדם, החלה במצור הרשמי על רצועת עזה, ותנועת "שלום עכשיו" אמרה עליה אז כי בצל המשא־ומתן הישראלי־פלסטיני "ממשלת ברק־אולמרט מסייעת למתנחלים יותר מממשלות ימין בעבר ומאפשרת את התרחבות הבנייה במרבית האזורים מעבר לקו הירוק". אותה הממשלה גם תקפה את מעמד העובדים הישראלי (כולל הפרטת בז״ן, "אופק חדש"), את העניים ביותר (תוכנית ויסקונסין המחודשת) ואת הסטודנטים (ועדת שוחט).

מועמד "המחנה הציוני" לתפקיד שר הביטחון הוא גנרל ימני, עמוס ידלין, שתומך בין השאר בהתנחלויות הפנאטיות בסילואן, לצד תמיכה מוגבלת בפינוי התנחלויות בגדה. אמנם ייתכן שממשלה של "המחנה הציוני", אם יופעל עליה די לחץ בכיוון, תהיה פתוחה יותר לוויתורים טריטוריאליים ואף להכרה פורמלית בשדרוג הרשות הפלסטינית למדינה על הנייר במסגרת הסכם חדש עם אש״ף. אולם הסכמה כזו תותנה בהמשך שליטה ישראלית בצורה כזו או אחרת בשטח, ותלווה קרוב לוודאי בהמשך של תקיפות צבאיות בשטחים הפלסטיניים, בפרט בשעה שעל רקע המצוקות הקיימות ובעקבות המלחמה האחרונה חמאס נשען על תמיכה מוגברת. ממשלה כזו לא תסיים באופן מלא את המדיניות התוקפנית, החד־צדדית, של המצור, הכיבוש וההתנחלויות. בכל תרחיש לא יהיה מדובר במתן מענה אמיתי לשאיפות של פלסטינים מהשורה לחיי רווחה ולשחרור לאומי. בעיות היסוד לא ייפתרו והסכסוך המדמם יימשך.

כשברקע אפשרות למיתון כלכלי בנוסף להוצאות גבוהות על ביטחון והחזרי חוב, הממשלה הקפיטליסטית הבאה מלכתחילה תהיה מוגבלת למדי בוויתורים התקציביים והכלכליים שהיא עשויה לנסות לספק. מועמד "המחנה הציוני" לתפקיד שר האוצר הוא מנואל טרכטנברג, שמונה על־ידי נתניהו לתפקיד הקברן של מחאת 2011 — כלכלן ימני, חסיד אדוק של כלכלת השוק הקפיטליסטית, שתומך בהפרטות, מתנגד להגברת אכיפת חוקי עבודה, תומך בתוכנית ויסקונסין ובהעלאת שכר הלימוד ועוד. לחלק מהמועמדים ברשימה יש תדמית "חברתית", אך בשורה התחתונה התוכנית הכלכלית של מפלגת העבודה ושל שותפיהם, כפי שהודגם כבר גם במבחן המעשה פעם אחר פעם, היא תוכנית ניאו־ליברלית ביסודה, המשלבת במקרה הטוב מספר תיקונים קוסמטיים בעיקרם. כל אשליה ששינוי כלכלי־חברתי משמעותי יוכל להגיע מהכיוון הזה או שניתן להשיג קפיטליזם "חברתי" תתרסק על קרקע המציאות.

ממשלה כזו לא תפתור אף אחת מהבעיות הבוערות בחברה הישראלית, בלשון המעטה. קיימת סכנה שהיא אף תסלול את הדרך לחזרה של ממשלת ימין־קיצוני עוד יותר מסוכנת, אם לא תקום חלופה פוליטית רצינית משמאל למפלגות הממסד. תרחיש שבו שלטון נתניהו והליכוד יסתיים אחרי הבחירות הקרובות הוא בכל זאת חיובי, לא מכיוון שהוא יביא למצב "קצת יותר טוב", אלא מכיוון שהוא יוכל להאיץ את המסקנות של עובדים וצעירים ישראלים שהתוכניות הפוליטיות של מפלגות ה"מרכז" הקפיטליסטיות, כולל מפלגת "העבודה", לא מציעות פתרונות רציניים, וכי יש צורך לקדם אלטרנטיבה פוליטית אמיתית שתייצג את מעמד העובדים, היהודי והערבי, עם סדר־יום של שינוי סוציאליסטי.

מרצ, שמציגה עצמה בתור "השמאל של ישראל", נתפסת בעיני רבים כמייצגת של חלופה פוליטית לשלטון הימין, שכן היא נוטה להתנגד למדיניות הניאו־ליברלית, לגזענות, לסקסיזם, להומופוביה, לכיבוש ולמצור. המסר המרכזי של קמפיין הבחירות שלה, תחת הכותרת "מהפך עם מרצ", הוא שצריך לעזור לה להיהפך לאגף השמאלי בממשלה של "המחנה הציוני", שאולי תכלול גם את ליברמן. אף שרבים ורבות מתומכיה של מרצ רואים עצמם סוציאליסטים ושואפים לשינוי עמוק, הקו הפוליטי של מרצ חותר בעיקר לריכוך גזירות ולתיקוני חקיקה ליברליים, מוגבלים. למעשה, מרצ כבר ישבה בממשלות מפריטות, שיישמו גזירות כלכליות והמשיכו בכיבוש ובהתנחלויות, תמכה בתקציבי גזירות, ואף תמכה במלחמות קשות בשנים האחרונות.

מנהיגי מרצ גלאון וגילאון תמכו בהפצצות "כירורגיות" ברצועה בתחילתה של המלחמה בקיץ האחרון, אף שבהמשך ובלחץ חיובי מהשטח — בין היתר מצעירי מרצ שנדרשו על־ידי הנהגת המפלגה שלא להגיע להפגנות עם סממני המפלגה — המפלגה נדחפה להתנגדות למלחמה. אולם בשורה התחתונה התוכנית הפוליטית של מרצ, שמקווה להיות חלק מהממשלה הקפיטליסטית הבאה, אינה מציעה חלופה של ממש, כלכלית ומדינית, למפלגות הממסד. אם היא תיכנס לממשלה כזו, היא עתידה עם הזמן לנפץ תקוות ולאכזב רבים מתומכיה.

"ממשל חזק" למערכת פוליטית חלשה

בבחירות 2013 מפלגות הממסד המרכזיות שוב לא הצליחו לגייס תמיכה אלקטורלית מסיבית, והניכור מהפוליטיקה הממסדית תורגם לכנסת עוד יותר מפוצלת. במצב הזה, ותחת לחץ גלוי מהמעמד הקפיטליסטי, הואץ המהלך להעלאת אחוז החסימה, עשור בקושי מאז ההעלאה הקודמת.

המהלך, שעבר בעזרת "התנועה" של לבני, נתמך כרעיון בעבר גם על־ידי "העבודה" ומרצ. הוצאתו לפועל שירתה שתי מטרות: ניסיון לדחוק נציגים ערבים־פלסטינים אל מחוץ לכנסת ולחזק כך את הימין הגזעני בכנסת, ובעיקר ניסיון לחזק טכנית את הסיעות של מפלגות הממסד כדי להגביל את ההשפעה של הצטמקות בסיס התמיכה שלהן. כך גם מוערמים מכשולים נוספים בפני צמיחה של מפלגות חדשות, כולל באמצעות דרבון דפוס הצבעה טקטית ל"רע במיעוטו". בדרך זו מבקשים במעמד השליט להעמיד "ממשל חזק" בראש מערכת פוליטית חלשה. בדומה לבחירה הישירה לראשות הממשלה בעבר, גם המהלך הזה צפוי להיכשל בהשגת מטרותיו העיקריות.

לפי סקר שפורסם ב"הארץ" (5.1) כשני־שלישים מהציבור הישראלי הכללי מביעים חוסר אמון בכנסת, במפלגות, בחברי הכנסת ובשרים! העובדה שחמישה מיליונרים הובילו את הממשלה האחרונה, כמו גם פרשת השחיתות של "ישראל ביתנו" ושל שורה ארוכה של פוליטיקאים ברשויות ציבוריות, מדגישות את הנתק המוחלט של המפלגות הקפיטליסטיות מתנאי המחיה של הציבור הרחב.

הליכוד בראשות נתניהו מציע כעת, תחת הסיסמה האירונית "מצביעים ליכוד לשינוי השיטה", שינוי חוקתי נוסף בניסיון להתגבר טכנית על חוסר האמון הציבורי במפלגות הממסד, והפעם לקבוע שהמפלגה עם הסיעה הגדולה ביותר תרכיב אוטומטית את הממשלה. בתקופותיהן של שתי הממשלות הראשונות של נתניהו, הליכוד לא החזיק בסיעה הגדולה בכנסת, סיעתו בכנסת הנוכחית היא כבר לא הגדולה ביותר, וקיימים סיכויים לא קטנים שבכנסת הבאה היא תישאר הסיעה השנייה. האסטרטגים של נתניהו יודעים את זה ויודעים שבמרבית המקרים המפלגה הגדולה ממילא מרכיבה את הקואליציה, ושממשלה ללא רוב בכנסת היא מטבעה עוד פחות יציבה, אבל מקווים שהמהלך יחזק דרסטית הצבעה טקטית לשתי מפלגות גדולות, מה שאמור להוביל שוב לסוג של מערכת דו־גושית.

מערכת עם דינמיקה כזו, כפי שנוצרה בישראל לאחר התמוטטות ההגמוניה של "העבודה" ועליית הליכוד, לא הצליחה להחזיק מעמד בעבר בראש ובראשונה מסיבות חברתיות: נטישת המפלגות המסורתיות, בעיקר כתגובה להשלכות המדיניות הניאו־ליברלית. לא סביר שמהלך חקיקה כזה, אם ייצא לפועל, אכן יוביל לחזרה ניכרת של הצבעה "מסורתית". סביר יותר שבהשפעת המשבר החברתי המתמשך בישראל, הניכור של עובדים וצעירים מהמערכת הפוליטית הרשמית בעיקר יחריף עוד יותר.

התהליך הזה כמובן לא מוביל אוטומטית לצמיחה של אלטרנטיבה פוליטית, בפרט בהתחשב בתפקיד המסבך שממלאת הסוגיה הלאומית, אבל אין ספק שאמצעים טכניים לא ימנעו אותו. אפילו המערכת הדו־מפלגתית המאובנת הידועה של בריטניה מתערערת בשנים האחרונות כפועל יוצא של המשבר הקפיטליסטי. ביוון וגם בספרד, מערכת דו־גושית עם אחוז חסימה דומה לא מנעה את צמיחתן המטאורית של מפלגות השמאל החדשות סיריזה ופודמוס, שעה שהמונים נוטשים את מפלגות הממסד בחיפוש אחר פתרון למשבר הכלכלי העמוק.

"הרשימה המשותפת"

ההתקפה האנטי־דמוקרטית של העלאת אחוז החסימה איימה למחוק את הייצוג של חלק מהמפלגות הערביות מהכנסת, כמו גם את הייצוג של חד״ש — קואליציית השמאל שמבוססת בעיקר בציבור הערבי, שחרטה על דגלה את המאבק המשותף של יהודים וערבים לשלום ולשוויון, ושאף נוטה לעתים להציג עצמה כסוציאליסטית. בעוד שליברמן ורבים משותפיו קיוו לראות דחיקה של נציגים ערבים־פלסטינים אל מחוץ לכנסת, לפיד ופוליטיקאים קפיטליסטים אחרים קיוו שהמפלגות השונות שמבוססות בציבור הערבי־פלסטיני יתמזגו ליישות פוליטית לאומית אחת, מה שייקל על התיוג וההדרה הגזענית של הנציגים הערבים, ה"זועביז" בלשון לפיד.

תגובת־הנגד שהוכרזה לבסוף מול ההתקפה הליברמנית היתה הקמת "הרשימה המשותפת" — ברית אלקטורלית של חד״ש הערבית־יהודית, בל״ד ותע״ל הלאומיות־ליברליות, ורע״ם האסלאמיסטית (הפלג הדרומי של "התנועה האסלאמית"). הרעיון של איחוד מהסוג הזה צבר פופולריות עוד טרם העלאת אחוז החסימה, כתגובה נגדית לדיכוי הלאומי הברוטלי, ומתוך שאיפה לראות התארגנות של מאבק רחב ואפקטיבי.

שכבה לא מבוטלת בציבור הערבי־פלסטיני מחרימה את ההצבעה מאז דיכוי הדמים של הפגנות אוקטובר 2000 — אחוז ההצבעה נפל מ־75% בבחירות 1999 לממוצע של 57% בארבע מערכות הבחירות האחרונות לכנסת. השיעור הנמוך ביותר, והפער הגדול ביותר עד היום בהשוואה לאחוז ההצבעה הכללי, נרשם בבחירות 2009, מיד לאחר סבב המלחמה בעזה, עם כ־53%. כעת לפי סקר ראשוני שנערך, אחוז ההצבעה צפוי לעלות במידה מסוימת, עם צפי לעוד רבבות מצביעים לרשימה המשותפת.

כתוצאה מהשתתפות גבוהה יותר, אם זו אכן תתממש ובהיקף שלא יקוזז בעלייה דומה באחוז ההצבעה הכללי, ייתכן שרשימה כזו תוכל לגרוף עוד 2–3 מושבים ואף להיהפך רשמית לסיעה הרביעית בגודלה בכנסת הבאה, עם מספר שיא של נציגים ערבים בכנסת. מנהיגי הרשימה המשותפת מקווים שהם יצליחו להכניס נציגים על חשבון נציגים של הימין הקיצוני, ושיהיה להם מעט יותר משקל בכנסת כדי לבלום שם התקפות גזעניות.

בעוד שהצבעתם הצפויה של רבים לרשימה כזו כמחאה נגד הגזענות וההתקפות על הפלסטינים מובנת, בשורה התחתונה, בניגוד להכרזות הדרמטיות של חלק מהמנהיגים, היא תהיה מוגבלת למדי ביכולתה להוביל להישגים ממשיים מהותיים עבור הציבור הערבי־פלסטיני.

ראשית, המשא־ומתן בין המפלגות התמקד בחלוקה טכנית של הרשימה, אף שבמציאות לא ניתן להתייחס לקמפיין בחירות משותף כאל "בלוק טכני" בלבד — הרשימה מייצגת כמובן מידה של שיתוף פעולה פוליטי שנועד לחזק כוחות פוליטיים מסוימים ושמקדם מסרים פוליטיים מסוימים. "ועדת הפיוס הלאומי" (ועדת המשא־ומתן בין המפלגות) פירסמה הצהרה מפורטת בעניין חלוקת המקומות ברשימה עוד טרם פרסום עיקרי המצע הפוליטי המשותף.

שבעת הסעיפים במצע כוללים דרישות שונות נגד אפליה ודיכוי לאומי, נגד גזענות, ולמען "קידום צדק חברתי, מאבק בעוני... ונגד צמצום השירותים החברתיים". אולם באופן משמעותי, בשל המעורבות של מפלגות פרו־קפיטליסטיות, המצע אינו כולל התנגדות להפרטה, להעסקה קבלנית, למשכורות העוני ולהתקפות על העבודה המאורגנת. הוא אינו כולל דרישות מהמדינה להשקעה ציבורית ממשית בתשתיות וביצירת מישרות אפילו ברשויות הערביות (הוא מסתפק בהקשר הזה בדרישה להרחבת תוכניות המיתאר של היישובים הערביים, להקצאת קרקעות לבנייה ולהרחבת אזורי תעשייה ומקומות העבודה בהם).

המצע כולל התחייבות לקידום מאבק בדיכוי נשים ולמען שוויון לנשים בחברה, אך הצהרה זו סותרת חד־משמעית את רעיונותיה ופעילותה של "התנועה האסלאמית" על פלגיה, שמייצגת בנוסף גם סכנה אמיתית לשלומם ולביטחונם של להט״ב, ובפרט של להט״ב ערבים. הפלג הדרומי, אף שהוא נחשב מתון, הוא כוח ימין אסלאמיסטי, שבין השאר דוגל רטורית בהקמת ח׳ליפות אסלאמית, ומזדהה פוליטית בקווים כלליים עם חמאס. אין להתפלא שעיקרי המצע המשותף אינם קוראים למשל להפרדת ענייני דת ומדינה, ונותרים כה עמומים ודלים בהתייחסויות למדיניות כלכלית־חברתית רחבה.

הרשימה המשותפת היא רשימת מחאה נגד דיכוי לאומי, אך היא אינה מייצגת חלופה פוליטית שמאלית אמיתית. מצע הרשימה אף אינו נותן מענה בסיסי למצוקות הכלכליות והחברתיות העיקריות של הציבור הערבי־פלסטיני. למעשה לא ניתן יהיה לפתור את אותן מצוקות, ועל אחת כמה וכמה להשיג שוויון זכויות מלא, ללא מאבק במדיניות הניאו־ליברלית שמעמיקה את העוני ואת הניצול הקיצוני, וללא מאבק להחלפת המשטר הכלכלי־חברתי הקפיטליסטי בישראל, שהדיכוי הלאומי וההפרדה הגזענית משמשים לו אבני יסוד.

שנית, הרשימה תהיה מוגבלת בהישגיה הפוטנציאליים עבור הציבור הערבי־פלסטיני שכן ההתלכדות לגוש פוליטי לאומי אחד מחזקת קושי אסטרטגי מבחינת המאבק של המיעוט הלאומי: היא אמנם מקרקעת את השאיפה הליברמנית למחוק נציגות ערבית בכנסת, אבל בד־בבד גם משחקת לידי שאיפה כללית במעמד השליט הישראלי להעמיק למעשה את ההפרדה בין פוליטיקה לאומית ערבית־פלסטינית לבין פוליטיקה לאומית ישראלית־יהודית. למרבה האירוניה, המפלגה הקומוניסטית (מק״י), השולטת בפועל בחד״ש, הצהירה חודש וחצי בלבד לפני השקת הרשימה המשותפת כי "מטרת נתניהו, ליברמן והימין הישראלי היא לייצר כלי פוליטי לפסילה והדרה קולקטיבית וטוטאלית של כלל הייצוג של האזרחים הערבים בישראל. אבל מעבר לכך, ברור שמצב בו הפוליטיקה בארץ תתחלק בין מפלגות יהודיות־ציוניות לבין מפלגה ערבית אחת — הוא מצב אידיאלי מבחינת האג׳נדה הגזענית של גורמים מרכזיים בשלטון" (דו״ח הוועד המרכזי של מק״י, דצמבר 2014).

טקטיקה להחלשת הימין הגזעני בכנסת צריכה להיות מחוברת לאסטרטגיה להחלשת ההשפעה של הימין הגזעני בחברה הישראלית. אין חולק על הנחיצות של הציבור הערבי־פלסטיני במאבק רחב נגד ההתקפות עליו, ולשם כך נחוצים שיתופי־פעולה מסוגים שונים בין התנועות הפוליטיות שמבוססות בציבור הזה. אך מדובר תמיד בשאלה קונקרטית ולא בעיקרון מופשט, בניגוד למשתמע מדברי חלק מנציגי המפלגות.

ראש עיריית נצרת לשעבר מחד״ש, ראמז ג׳ראיסי, בניסיון ליצור אידיאליזציה למהלך שהיה שנוי במחלוקת גם בשורות חד״ש, קרא לתנועות הפוליטיות בעולם הערבי וברשות הפלסטינית "ללמוד איך הצלחנו לאחד בין קומוניסטים, לאומים ואסלאמיסטים". אלא שהפיכת שיתוף־פעולה טקטי לעיקרון, של אחדות לאומית במקרה הזה, היא כיוון מסוכן עבור כל תנועת שמאל, שעלולה כך בקלות להוביל את תומכיה גם לשיתופי־פעולה בלתי מועילים ולעתים אף מזיקים בהסתכלות רחבה יותר על הצורך בקידום של מאבק מאוחד בהובלת כוחות שמאליים מקרב מעמד העובדים.

ראוי לזכור ששיתוף־הפעולה של הנהגות כל אותן המפלגות במסגרת הארגונית של "ועדת המעקב" הועיל במקרים שונים להתארגנות של הפגנות ושביתות מחאה, אבל פעמים רבות לא בהכרח הועיל או איפשר לקדם את המאבק. בשל המגבלות שקשורות בהתארגנות חוצת־מעמדות ובשל חולשות פוליטיות אחרות של הכוחות המעורבים, ההנהגה ה"משותפת" לא קידמה תוכנית מאבק אפקטיבית.

עריכת קמפיין בחירות משותף, בשונה ממסגרת התיאום של ועדת המעקב, מתיימרת להציב, באופן חלקי, חלופה פוליטית משותפת, דרך משותפת למאבק פוליטי. הדרך הזאת כלל לא היתה במרכז הדיון על הרשימה המשותפת, שסביר להניח שתתפצל בהמשך. בהתחשב במגבלות הפוליטיות של המפלגות המעורבות, ובמנעד הפוליטי שכולל גם כוחות ימניים, קשה לראות כיצד אותן מפלגות יתרגמו הישג אלקטורלי לקידום של מאבק אפקטיבי להישגים מהותיים עבור הציבור הערבי־פלסטיני. אפשר להעריך שהפרויקט הזה לא יגשים את הציפיות של רבים מתומכיו.

חד״ש

שיתופי־פעולה אלקטורליים קודמים ברמה המקומית והארצית בין המפלגות השונות שמעורבות כעת ברשימה המשותפת, כולל רשימות מקומיות של חד״ש ו"התנועה האסלאמית", כבלו בדרך־כלל את חד״ש למסר לאומי צר ועיכבו למעשה בנייה של אלטרנטיבה פוליטית של שמאל יהודי־ערבי. חשוב לזכור שבעוד שהשאלה הלאומית היא השאלה המרכזית והדחופה ביותר כעת, לא רק שהיא לא תוכל להיפתר מעשית במבודד מהבעיות החברתיות הבוערות, קשה לראות כיצד הרשימה המשותפת הנוכחית נהפכת לאפשרות רלוונטית גם עבור חלק אפילו קטן ממעמד העובדים היהודי ועבור שכבה משמעותית של צעירים בציבור היהודי.

האמת היא שרשימה ערבית רחבה היתה צפויה לצלוח את אחוז החסימה גם אם חד״ש לא היתה לוקחת בה חלק, ולפי מרבית הסקרים שנערכו, חד״ש הצליחה לעבור את אחוז החסימה החדש לבדה ואף להגדיל את כוחה. עם זאת, היא ניצבה מול איום אמיתי, וכתוצאה מכך גם הייצוג הציבורי היחידי כרגע ברמה הארצית לשמאל יהודי־ערבי ניצב מול איום. אולם אין זה אומר שהדרך להתגבר על האיום הזה היתה להקים את "הרשימה המשותפת", שתבוא על חשבון היכולת להגיע לשכבות חדשות משני צדי השסע הלאומי שמחפשות אלטרנטיבה פוליטית שמאלית.

כפי שחלק מהפעילים והפעילות בחד״ש גם סברו בעצמם, עדיפה היתה התמודדות בשתי רשימות נפרדות כדי שאחת מהן תציג חלופה שמאלית ברורה. גם במקרה כזה, הכרחי היה להכפיף כל שיתוף־פעולה אלקטורלי, גם אם צר יותר, להתעקשות עקרונית על התוכן הפוליטי של המצע והקמפיין המשותף, כולל בהתייחסות רחבה למצוקות הכלכליות והחברתיות הכלליות בחברה הישראלית.

לצערנו, חד״ש בחרה לזהות עצמה פוליטית גם עם גורמי ימין דתי ועם קו לאומי צר, ולהקריב את האפשרות לנהל קמפיין פוליטי עצמאי באמת שיציג חלופה שמאלית שתפנה לעובדים ולעניים היהודים והערבים כאחד. ח״כ דב חנין, שהתנגד במקור לשיתוף־פעולה אלקטורלי על בסיס לאומי, אומר כי "האתגר שלפנינו היה ונותר הקמת מחנה דמוקרטי יהודי־ערבי רחב. רק מחנה כזה יוכל להפוך את הכיוון אליו הולכת הארץ הזו ולשנות באופן אמיתי את סדרי העדיפויות הקיימים כאן. חייבים לעשות כל מאמץ כדי שבבחירות הבאות יתייצב מחנה רחב כזה בפני הציבור". ראוי שחד״ש תפרוש מהסיעה המשותפת מיד לאחר הבחירות ותסייע לא רק להקמת "מחנה דמוקרטי יהודי־ערבי" אלא לבניית האלטרנטיבה הפוליטית הדרושה של שמאל סוציאליסטי יהודי־ערבי.

אתגר מרכזי של שמאל סוציאליסטי, מלבד התייצבות נחרצת נגד התקפות שלטון הימין על הציבור הערבי־פלסטיני ובכלל, הוא להציע דרך ולחתור לפרוץ את ההפרדה בין מאבקים והתארגנויות פוליטיות משני צדי השסע הלאומי ששלטון הימין מעוניין להנציח. השאיפה צריכה להיות לחזק את המסר של מאבק משותף של יהודים וערבים, שחד״ש מדגישה, אך גם דרך פנייה למצוקות ולמאבקים של שכבות רחבות בציבור העובדים הישראלי שמנוכרות למפלגות הממסד ומחפשות ביטוי פוליטי.

אין זה מקרי ששיעורי הצבעה ביישובי מעמד עובדים יהודי־חילוני מהשכבות המרוששות בפריפריה הגיאוגרפית, נוטים להיות נמוכים משמעותית מהממוצע הארצי. במערכת הבחירות הנוכחית, שוב הימין החרדי־פופוליסטי, הפרו־קפיטליסטי, של ש״ס, מנסה לנצל את החלל הפוליטי שקיים ולפנות לאותן שכבות באופן דמגוגי תחת הסיסמה "המהפכה חוזרת". האפקט של הפנייה הצבועה הזאת — שאינה מציעה לעובדים ולעניים דרך להישגים אמיתיים, ואף חותרת לסכסך ביניהם — יהיה מוגבל. אולם פנייה עקבית משמאל לאורך זמן לאותן שכבות, ולמעמד העובדים בכלל, תוכל לשמש משקל־נגד לתעמולה השקרית והסכסכנית של הימין, ולהעלות את המודעות לגבי האינטרס והצורך בהתארגנות פוליטית רחבה בשמאל, לדעתנו סביב פתרונות סוציאליסטיים.

"להדוף את סכנת הפשיזם"

יו״ר חד״ש הפורש, ממנהיגי מק״י, ח״כ מוחמד ברכה, אמר שהמשימה העיקרית של השמאל בבחירות האלה היא "לחסום את חזרת הימין לשלטון, ולהגדיל את ההשתתפות והייצוג של הציבור הערבי והכוחות הדמוקרטיים היהודיים בכנסת ה־20, במטרה להדוף את סכנת הפשיזם". היו״ר החדש, אימן עודה, וכמוהו גם נציגים אחרים של חד״ש חזרו על דברים דומים. הם טועים.

בהחלט אין להקל ראש בריאקציה הלאומנית־דתית האגרסיבית בחברה הישראלית, כולל בהתחזקות מסוימת של גורמים כהניסטיים־פשיסטיים. אלא שממשלה פוטנציאלית של "המחנה הציוני" והגדלה סמלית של מספר הח״כים הערבים אינן מאיימות על הסכנה הזאת בחברה, שדורשת תשובה פוליטית הולמת בדמות חתירה לבנייה של שמאל חזק שיוכל לערער את ההשפעה של הימין הקיצוני. לדעתנו, בשם "סכנת הפשיזם", הגישה שמייצגים מנהיגי חד״ש זורעת אשליות באופי הצפוי של קואליציה שלטונית פוטנציאלית, ימנית־בפועל, בראשות מפלגת העבודה, שתמכה במלוא המרץ במלחמה האחרונה ובכל קודמותיה, ושהמציאה את הכיבוש וההתנחלויות. כאמור, לא מן הנמנע כלל ש"העבודה" תשב שוב לאחר הבחירות בקואליציה משותפת עם הליכוד.

חשוב להצביע על המגבלות של מגמות הריאקציה. ממשלת ליכוד־בנט, אם תקום, תהיה מסוכנת יותר, וזו סיבה טובה להסביר את הצורך במאבק פוליטי שמאלי, כדרך היחידה למגר את התנאים שמשמשים קרקע פורייה לריאקציה. אך גם תרחיש של הקמת ממשלה כזו לא מייצג סכנה קרובה של פשיזם במובן האמיתי. האידיאולוגיה והטרור של הימין הכהניסטי בתקופה הזאת אמנם רוכשים תומכים חדשים, אבל כאמור עדיין מבודדים לרוב ומעוררים סלידה בקרב חלקים רחבים בציבור היהודי, למרות הלכי־רוח לאומניים־גזעניים.

מפלגת המתנחלים המשיחית "תקומה" לא פרשה לבסוף מ"הבית היהודי" מחשש שהם ייחלשו אם ינסו להתמודד בנפרד עם פורשי ש״ס או עם הכהניסטים המוצהרים, ואילו שני האחרונים נדחפו להציג רשימה משותפת ("יחד") בגלל מגבלת כוחותיהם. בדומה לליברמן שגרף בשיאו 15 מנדטים בבחירות 2009, מיד לאחר המלחמה, כעת "הבית היהודי" של בנט, תוך מאמץ בולט להסוות גורמים דתיים־פונדמנטליסטיים בפנייה לציבור היהודי־חילוני, עשויה אולי להגיע להישג דומה. אולם נכון לעכשיו נראה ששלוש רשימות הימין הקיצוני המובהקות — "הבית היהודי", "ישראל ביתנו" השרויה במשבר ו"יחד" — לא צפויות להגדיל את כוחן המשותף. במקביל, הליכוד תתקשה להיהפך לסיעה הגדולה בכנסת הבאה.

התמיכה הכללית בפתרון של "שתי מדינות" והמיאוס מהמצב הכלכלי־חברתי צפויים לערער את התמיכה הציבורית בממשלה פוטנציאלית של ליכוד־בנט, ללא עלי־תאנה "ליברליים" בדמות לפיד ולבני. במקרה כזה סביר יותר שהשוט של הריאקציה יעורר דווקא התנגדות ותזוזה שמאלה בחברה הישראלית. כדאי לזכור שתנועת המחאה החברתית פרצה בתקופת ממשלת נתניהו הקודמת, כש"ישראל ביתנו" היתה המפלגה השנייה בגודלה בקואליציה.

ברכה ומנהיגים אחרים בחד״ש מתייחסים באופן מעורפל לצורך להגדיל את הייצוג של "הציבור הערבי והכוחות הדמוקרטיים היהודיים", כלומר של מתנגדי הכיבוש והגזענות, אבל אינם מתייחסים לפוטנציאל ולצורך של השמאל לפנות על בסיס מעמדי לציבור העובדים סביב המצוקות הכלכליות־חברתיות כדי לעזור לבנות אלטרנטיבה בולטת בשמאל.

בעוד ששיתוף־פעולה וחיבור עם "כוחות דמוקרטיים" שונים יכולים להיות מועילים, הרי שבוודאי שהכותרת הזאת לא מספיקה בנסיבות הקיימות כיום. האם עומרי פדן, ממקימי "שלום עכשיו" ומבעלי מקדונלד׳ס, שסירב לפתוח סניף מקדונלד׳ס בהתנחלות אריאל, אבל גם נלחם בעובדים שמנסים להתאגד, יכול להיחשב בקטגוריה של כוח "דמוקרטי" שצריך להגדיל את הייצוג הפוליטי שלו?

הצטרפותו לחד״ש של אברהם בורג — הח״כ לשעבר מטעם מפלגת "העבודה", יו״ר הכנסת לשעבר והיו״ר לשעבר של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית — עוררה תשומת־לב בתקשורת הממסדית, אף שהוא לא מתמודד בבחירות הקרובות. בורג הותקף על "חציית הקווים" לאחר שחצה באופן חריג את הרוביקון הפוליטי מלב הממסד וחבר למפלגה לא ציונית.

לאחר שפרש מפעילות פוליטית רשמית ב־2004 לטובת פעילות עסקית, הוא הגיע בשנים האחרונות למסקנות ביקורתיות, אם כי חלקיות ומוגבלות, על האידיאולוגיה הציונית השלטת, על המיליטריזם בחברה הישראלית ועל המדיניות האימפריאליסטית של ישראל. הוא אימץ, מנקודת מבט קפיטליסטית, עמדות פוליטיות שלחלקן שותפים גם סוציאליסטים, ובכלל זה לא רק סיום הכיבוש וההתנחלויות אלא גם פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני ודה־ציוניזציה של המשטר הפוליטי בישראל: בראש ובראשונה כינון מדינה שמקנה שוויון אזרחי ופוליטי מלא לכלל אזרחיה והפרדה מלאה בין דת ומדינה. בנוסף הוא תומך בשנים האחרונות בהקמת קונפדרציה ישראלית־פלסטינית על בסיס זכויות לאומיות שוות.

על בסיס הרעיונות האלה הוא הודיע ב־2010 שהוא מקים מפלגה ("שוויון בישראל"), אבל נסוג בו. לקראת בחירות 2013, הוא עוד ראה בחברו האישי אולמרט אלטרנטיבה פוטנציאלית "ראויה" לנתניהו, אף שלטענתו הצביע חד״ש עוד מבחירות 2009. לאחר שהגיע למסקנה הנכונה שגם הפוליטיקה של מרצ לאומנית ביסודה, החליט להצטרף לחד״ש, אף שהודיע שלא יתמוך ברשימה ערבית רחבה בבחירות הקרובות.

אין ספק שחד״ש, שמתמודדת עם בידוד והסתה על רקע לאומני, צריכה לנצל פילוגים בממסד ולחתור להגיע לציבור רחב יותר. השאלה היא על איזה בסיס נעשה החיבור עם בורג. אמנם בורג הוא שבחר להצטרף לחד״ש, לכאורה תוך הסכמה כללית עם המצע שלה, אבל דווקא כשמדובר בפוליטיקאי עם רקע כמו שלו ובאיש עסקים, ראוי היה שחד״ש תציב תנאים ברורים.

בורג לא מתח קו אדום בינו לבין אנשי עסקים ופוליטיקאים מושחתים בסביבתו, כולל בפרשת ניסיון הפרטת עשות־אשקלון ב־2005. ההסכמה הכללית של בורג עם חד״ש היא על הסוגייה הלאומית, שהיא מרכזית וחשובה, אבל הוא אינו באמת מסכים עם המצע הכלכלי של חד״ש (בכינוס סגור שערכה מק״י בתל אביב ב־23 במאי, הוא אף בחר לתקוף את "הדוגמות הכלכליות" של חד״ש). שלא במקרה הראיונות והפרסומים המרכזיים שלו בשנים האחרונות לא כוללים ביקורת רצינית על המצב הכלכלי ועל המדיניות הניאו־ליברלית, ובוודאי שהוא נשמע פחות בנושאים אלה מפוליטיקאים "חברתיים" פרו־קפיטליסטים כמו יחימוביץ׳.

בורג הוא קפיטליסט. הוא לא טייקון, אבל הוא בעל הון, שלדבריו "אוהב" את העיסוק ב"הבראת" חברות ובהפרטות. כשהיה יו״ר דירקטוריון "ויטה פרי הגליל" (2004–2007) הוא הוביל תוכנית "הבראה" שכללה סגירת מקומות עבודה בפתח תקווה ובנתניה. הוא אינו מייצג כל שבירה שמאלה מהממסד בשאלות הכלכליות־חברתיות היסודיות. למרבה הצער, בורג, שעמדותיו הכלכליות תואמות יותר את אלו של מייסד בל״ד דווקא, מוצא בחד״ש בית פוליטי משום שביומיום חד״ש כמעט שאינה מקדמת מהבמה הציבורית דרישות להלאמת הבנקים ולביטול הפרטות — כפי שעשתה באופן חולף לקראת בחירות 2013 — והיא אינה מובילה הסברה סוציאליסטית.

תפקיד השמאל סביב הבחירות

הלך הרוח של "רק לא ביבי" משקף מיאוס עמוק מהמצב הקיים ומההשלכות של מדיניות הממשלה. באופן עקיף הוא משקף גם את הריק הפוליטי בשמאל. שורה ארוכה של מחאות ומאבקים בשנים האחרונות בישראל העידו על הניגוד ועל הפער הגדול בין השאיפות לשינוי מציאות החיים בקרב שכבות רחבות לבין קווי המדיניות הקפיטליסטיים והגזעניים שהובילו הממשלות השונות. השאיפות הללו צריכות לקבל ביטוי במצע פוליטי סוציאליסטי ובתוכנית מאבק.

שמאל סוציאליסטי נאבק לסיום כל אפליה ולשוויון, ולסיום הכיבוש ולשלום, אך בד־בבד גם להפקעת השליטה במשק מידי משפחות ההון דרך העברת המונופולים, הבנקים ומשאבי הטבע לבעלות ציבורית תחת פיקוח וניהול ציבוריים ודמוקרטיים. שמאל סוציאליסטי נאבק למשק שיתנהל לא כדי לספק את שאיפות הרווח של קומץ אלא שיתנהל דמוקרטית כדי לספק צורך וביקוש חברתי. אלטרנטיבה פוליטית של שמאל סוציאליסטי צריכה להתבסס על המאבקים שמתפתחים בשטח ובייחוד על המאבקים של מעמד העובדים משני צדי השסע הלאומי, ולעזור לקדם הקמה של מפלגת מאבק רחבה של ציבור העובדים. שמאל סוציאליסטי צריך להיבנות כחלק מהמאבק לצדק חברתי, לדמוקרטיה ולשלום במזרח התיכון ובשאר העולם.

לתנועת מאבק סוציאליסטי אין בשלב הזה את המשאבים הנדרשים כדי להתמודד בעצמה בבחירות בקמפיין אפקטיבי לקידום בנייה של שמאל סוציאליסטי של אנשים עובדים, יהודים וערבים. לצערנו גם לא קיימת כרגע בישראל מפלגה שמאלית רחבה שמארגנת יהודים וערבים, עובדים וצעירים, סביב סדר־יום של מאבק לשינוי סוציאליסטי ולשלום, או שלפחות יכולה בפעילותה כעת לתרום באופן משמעותי לקידום המאבקים המרכזיים ולפריצת־דרך בשמאל — להתארגנות פוליטית של שכבות חדשות לצורך הצבת אלטרנטיבה שמאלית למפלגות הממסד. אם היתה כבר מסגרת כזו, מאבק סוציאליסטי היתה מתגייסת כדי לקחת בה חלק ולעזור לחזק אותה.

בבחירות 2013 תמכנו בהצבעה לחד״ש, כהצבעה נגד סדר־היום של הימין הקפיטליסטי והגזעני. בבחירות הקרובות גם היינו מעדיפים לתמוך בהצבעה לשמאל שמקדם מאבק משותף של יהודים וערבים למען שוויון של ממש ונגד הגזענות והכיבוש, יחד עם התנגדות ברורה להתקפות על מעמד העובדים ועל העניים, ולדיכוי והדרה של קבוצות שונות בחברה. למרבה הצער נראה שלא קיימת אפשרות קונקרטית כזו הפעם.

לאחר הבחירות הקודמות קראנו להתארגנות של מסגרת מאבק פוליטית רחבה חדשה בשמאל, וקראנו למק״י לנצל את המשקל שלה כדי לעזור לקדם התארגנות כזו — "חזית סוציאליסטית", שתחליף את חד״ש, שלא תהיה תחת שליטת אף מפלגה ספציפית, ושתפעל עם הפנים למעמד העובדים היהודי והערבי כאחד, במטרה לארגן למאבק פוליטי בשטח שכבות חדשות שנדחפות להיאבק ומחפשות חלופה למפלגות הממסד, אבל לא מצטרפות בשלב הזה לארגונים הקיימים בשמאל.

מובן שחלק מההזדמנויות שהיו קיימות סביב מחאת 2011 כבר נעלמו, ומובן שהמשבר הגיאו־פוליטי במזרח התיכון מנוצל היטב בימים אלה על־ידי הימין הישראלי, אבל עדיין יש עניין גובר באלטרנטיבה ממפלגות שנחשבות לשמאל — ובאופן בלתי נמנע, המשברים והמאבקים החברתיים של השנים הקרובות יעודדו וייצרו הזדמנויות נוספות לפריצות־דרך במאבק לבניית שמאל סוציאליסטי יהודי־ערבי שמתבסס על מעמד העובדים. לצערנו מק״י וחד״ש, שנקלעו למשבר כתוצאה מכישלון האסטרטגיות הקודמות שאימצו, החליטו לפתח דיאלוג בעיקר עם בורג ועם מספר גורמים ליברליים, אך נמנעו מלנצל את החודשים שקדמו למלחמה כדי לנסות לארגן דיון פתוח ומכיל בשמאל, תוך מאמץ לפנות גם לחברי ועדים, לפעילי איגודים ולפעילי שכונות. כדאי יהיה להמשיך לקדם את הדיון גם לאחר הבחירות.

המשימות העיקריות של השמאל בנסיבות הקיימות בבחירות 2015 הן לקדם מאבק בסכסכנות הלאומנית־גזענית ובכיבוש, לעזור לחשוף את מפלגות הממסד, להזהיר שצריך להיערך למאבק בהתקפות ובהונאות שתוציא לפועל הממשלה הבאה, ולקדם פתרונות סוציאליסטיים, במגמה לקדם בנייה של שמאל סוציאליסטי חזק שיוכל להדוף באמת את איומי הימין הקיצוני.

תנועת מאבק סוציאליסטי מכירה באתגרים ובקשיים של התקופה, אבל המסקנות שלנו רחוקות מלהיות פסימיות. יש לנו ביטחון מלא בפוטנציאל של עובדים וצעירים יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, נשים וגברים, להתארגן ולהיאבק. ברמה הבינלאומית, ישנן הזדמנויות גדולות מאוד לפריצת־דרך עבור השמאל הסוציאליסטי, והישגים משמעותיים יכו הדים ויספקו השראה גם בקרב השמאל בישראל. התנועה תמשיך לפעול לשיתופי־פעולה יחד עם כוחות אחרים בשמאל, במטרה לתרום לחיזוק המאבקים בזירות השונות, ולסייע למלא את הריק הפוליטי בשמאל ולהציב שינוי סוציאליסטי על סדר היום.