נתניהו כיסה בסדין שחור את הכניסה לרחוב בו הוא גר ומולו נערכה ההפגנה, כדי לא לראות את המפגינות. אבל אלפים, בעיקר נשים, יהודיות וערביות, הביעו את מחאתן וקראו לשלום ולהסדר מדיני, בעצרת מול בית ראש הממשלה ביום רביעי שעבר (19.10).

העצרת היתה אקורד הסיום לשבועיים של צעדות, כנסים ואסיפות מרובות משתתפים, שאירגנה תנועת 'נשים עושות שלום'. האירועים החלו בראש־הנקרה שבצפון והמשיכו במספר מוקדים נוספים, בין היתר בתל־אביב, אום אל־פחם, בקעת הירדן וירושלים.

כשבוע לפני העצרת, המארגנות הקימו "סוכת שלום" ברחבת קניון כפר־סבא, בהשתתפות מאות נשים. לסוכה הוזמנו הח״כים איימן עודה ועאידה תומא־סלימאן מחד״ש ו'הרשימה המשותפת'. לאירוע הגיע גם ח״כ אורן חזן מהליכוד, שבליווי קומץ פעילי ימין צעק קריאות גזעניות וניסה לסתום לעודה את הפה, לכאורה בתגובה להיעדרות חברי הכנסת של הרשימה המשותפת מהלוויית שמעון פרס מספר ימים קודם. עודה הסביר את עמדתו והתקבל במחיאות כפיים מצד המשתתפות, שלא נתנו לחזן וחבריו לפוצץ את האירוע.

עצרת האלפים בירושלים היתה כפי הנראה הפגנת הנשים הגדולה ביותר בישראל מאז הפגנת האלפים בתל אביב נגד הסדר הטיעון של הנשיא האנס קצב בסוף יוני 2007. שתי הדוברות האחרונות בעצרת היו הפעילה הפמיניסטית הפלסטינית הודא אבו אל־ערקוב מחברון, וכלת פרס נובל לשלום מליבריה, לימה בואי. הן התכתבו עם מצב הרוח הזועם והנכונות לפעולה, ונאומיהן התקבלו בתשואות. גם נדיה חמדאן, יו״ר מרחב מרכז הגליל בנעמ״ת, נשאה דברים בעצרת. השתתפותה מדגישה שלעבודה המאורגנת צריך להיות מקום מרכזי במאבק לשלום.

'נשים עושות שלום' מארגנות צעדה ביום פתיחת מושב החורף של הכנסת, מבית ראש־הממשלה לכיוון הכנסת. צעדה לאורך רחובות מרכזיים בירושלים תוכל להיות המשך חשוב לעצרת מול בית ראש־הממשלה, כחלק מהמשך המאמצים לבניית תנועת מחאה למען שלום — ונגד הכיבוש.

מאבק לשלום ונגד הכיבוש

גם פעילי ופעילות מאבק סוציאליסטי השתתפו בעצרת בירושלים. בעצרת עמדנו עם שלט שעליו נכתב: "מתארגנות ומתארגנים למאבק נגד ממשלת ההון והכיבוש", מסר שזכה להסכמה רחבה. מהרושם שלנו, חלק משמעותי ממשתתפות ומשתתפי העצרת זעמו על מדיניות הכיבוש וסתימת הפיות של הממשלה. ואצל רבים ניכר היה גם כעס על המדיניות הכלכלית הניאו־ליברלית של הממשלה.

למרבה הצער, המארגנות בחרו שלא להדגיש את ההתנגדות לכיבוש ולממשלה, והסיסמה המרכזית שהובילו היתה: "ימין, מרכז ושמאל בעד הסדר מדיני". מסר כזה עלול להקהות את "העוקץ" של היוזמה ולזרוע אשליות שמפלגות ימין גזעניות, או חקייני נתניהו כמו לפיד והרצוג, יכולים לקדם שלום. אבל מאבק למען שלום הוא בהכרח מאבק בממשלה, שמקדמת סדר יום של כיבוש, מצור, התנחלות וגזענות.

בלי להבהיר איזה מן הסדר מדיני נחוץ, גם נתניהו יכול לטעון שהוא בעד הסדר עתידי כלשהו, ושהבעיה היא ה"סרבנות" של הפלסטינים ולא המשך הכיבוש והדיכוי של הפלסטינים. אי־בהירות כזו עלולה לנכר ערבים־פלסטינים מהתנועה ולעכב את הבנייה של המאבק הרחב, היהודי־ערבי, האפקטיבי שנחוץ נגד מדיניות הממשלה.

השמטת המסרים נובעת כנראה מרצון להנגיש את המסר של שלום והסכם מדיני לשכבות רחבות יותר של עובדים וצעירים יהודים. תנועת שלום בהחלט צריכה לנסות לפנות לשכבות רחבות, אבל לא דרך טשטוש מסרים, אלא באמצעות חשיפה של התפקיד ההרסני שממלאת ממשלת ההתנחלויות וההון.

תנועת מחאה נגד ממשלת הימין, נגד הכיבוש ולמען שלום וצדק חברתי, על בסיס שתי מדינות סוציאליסטיות שוות, תוכל דווקא להיות אטרקטיבית לשכבות חשובות שנדחפות בימים אלה למאבק בממשלה — כמו למשל האלפים שהגיעו לגן־האם בחיפה כדי לוודא שתאמר נפאר יופיע על אפה ועל חמתה של מירי רגב, וגם האלפים שהשתתפו באירועים של 'נשים עושות שלום'. עם מסרים מעמדיים ומסרים שמדגישים שמדיניות של פגיעה אנושה בביטחון הפלסטינים לא תוכל לעולם להשיג חיי ביטחון ושלום לציבור היהודי, ניתן יהיה לגייס תמיכה גם משכבות רחבות יותר.